חסר בית

שישים שנה עברו. דניס כבר היה מבוגר מאוד. הוא לא הקים משפחה, אלה היתמסר להוגוורטס. דניס קם ממטתו, לקח את תיקו ויצא אל בית הספר. הוא הקים ביקתה קטנה ליד ביקטתו של האגריד, ושם גר.

דניס נכנס לאולם הגדול, ופנה אל שולחן המורים. הוא עבר ליד שולחן גריפינדור, הפלפאף וסלית'רין. הוא היתיישב בצמוד אל סנייפ, ולקח לעצמו חביתה. פחות מעשרים תלמידים ישבו בשולחן הכי רחוק, בצבע לבן ושחור.

שני תלמידי פייוהאוס (הבית החמישי) עזבו את האולם. לאט לאט המקום היתרוקן. "אני רואה שאתה מותרד מעט" אמר אלבוס דמבלדור. "הכל בסדר דניס?".

"אני פשוט לא מבין משהו." אמר דניס. "למה מצנפת המיון גרמה לזה?". "אי אפשר לדעת" אמר המנהל. "אבל כנאה היא צדקה. עובדה, אתה הקמת בית משלך, נתת מקום לאלה שין להם. אתה הקמת את פייוהאוס. אתה לא גאה?". דניס חשב. הוא היסתובב כדי לענות, אבל המנהל נעלם.

דניס, חזר לבקתתו. הוא ידע שהוא כבר זקן מיכדי להמשיך ללמד פה. דמבלדור אומנם מצליח, אך הוא ידע שיבוא יום, וגם דמבלדור יפרוש. הוא פתח את הדלת, וגילה להפתעתו מיכתב על השולחן שלו. דניס פתח אותו.

בפנים היה כתוב כך:

לכבוד מר הורן, 

אנו מזמינים אותך לבוא אלינו,

אל בית האבות, ולבלות איתנו את שארית חייך.

האם תירצה? אם כן, בוא לכתובת המצורפת בדף השני.

יום טוב,

חבר אלמוני.

דניס ניפרד לשלום מכל חבריו בטירה, ויצא לדרכו. הדרך הייתה ארוכה ומייגעת, אבל לבסוף הגיע. דניס עלה לקומה השביעית (כך היה כתוב) ודפק על הדלת הראשונה.

"כן!" אמרו כמה אנשים יחד. דניס נכנס, ולא האמין. על כמה מיטות ישבו לא אחרים מאשר נוגה, רייק, רסורון ובוד.

נוגה קפצה עליו וחיבקה אותו חזק. רייק היה הבא בתור. רסורון לחץ את ידו, ובוד חיי אליו חיוך גדול.

דניס היסתכל סביב. הוא בחר מיטה, והיתיישב. "וואו, היתגעגנו אליך מאוד!" אמרה נוגה בחיוך. "עבר הרבה זמן..."

לפתע נשמעו דפיקות על הדלת. רסורון פתח, וקפא. 

"היי" אמר זאס. "לא ידעתי שאתה בא".

המתח גבר יותר ויותר.

"תקשיב, אני מצטער על פעם... אני הייתי ילד ו..."

דניס קם היתקרב אל זאס, ונתן לא סטירה.

נוגה הצמידה את ידיה לפיה.

"אוו!!!" אמר זאס.

"זה על מה שעשית לי" אמר דניס.

ואז הוא היתקרב עוד קצת, וחיבק אותו.

"וזה על זה שאני סולח לך".

הסוף

הפרק הקודם