קסם

יומני היקר שלום

היום בשיעור שינויי צורה פרופסור מקגונגל ביקשה ממנו לנסות להפוך משקפיים מפלסטיק

למשקפיים מזכוכית. הצלחתי בניסיון הראשון. הייתי טיפה בהלם שכבר הצלחתי. 

פרופסור מקגונגל ראתה שהצלחתי, ואמרה לי לנסות להפוך כפתור לחיפושית. אבל ברגע 

שניסיתי כל החדר נעלם, וראיתי את דוד שלי (דייוויד, לכל המעוניין) יושב על ספה אדומה 

בחדר שנראה ממש מפואר.

"שלום סוזן."

אבל מכל הדברים שעלו לי בראש, דבר אחד השתלט עליהם: 

דוד שלי. שמת.  מסרטן בלבלב. בחודש ינואר בשנה שעברה. נמצע מולי. 

באותו רגע דפקתי ת'צרחה של החיים שלי. דייוויד נבהל, התעשת ומיהר לחסום לי את הפה.

"אני לא הולך לפגוע בך, סוזן! בבקשה תירגעי!"

צרחתי עליו: "תירגעי?! תירגעי?! אתה מת כבר יותר משנה, ואתה מופיע פתאום ומצפה שאירגע?!?!

אתה יודע כמה בכיתי אחרי שהלכת? מספיק כדי למלא את האמבטיה לכל בן משפחה אצלנו במשך 

חודש שלם!!! ואתה מופיע פה בהכי סבבה שלך ומצפה שאירגע!" התחלתי לבכות. דייוויד חיבק אותי.

"אני מצטער. הייתי צריך לדעת שזאת תהיה התגובה שלך." 

הוא הוביל אותי לספה שבה הוא ישב מקודם והגיש לי חבילה של טישו. הוא חיכה 5 דקות 

לפני שהתחיל לדבר שוב. "סוזן, אני מצטער שהפרעתי לך באמצע שיעור, אבל הייתי חייב לדבר איתך.

משהו שתכננתי לספר לך לפני שמתתי, אבל לא הספקתי. משהו שקשור אלייך, ואל כל העולם.

זה בקשר לכוח הקסם שלך. יש לך קסם.והוא חזק יותר מכל קסם אחר בעולם. ואם לא תשלטי בו

את עלולה לחסל את העולם כולו."

"מה זאת אומרת?" 

"זה אומר שאת המכשפה הכי חזקה בעולם. הדמעות המרפאות של עוף החול? 

גם לך יש דמעות מרפאות. אנימגוסים, מטורמופאגוסים ושיקויי פולימיצי? את יכולה

לשנות את הצורה שלך לכל דבר שתרצי בעולם, בלי שרביט או שיקויים. וכשאני אומר 

כל דבר, אני גם מתכוון לכל דבר. חיות, מראה, חפצים- הכל. יש לך יותר כוח 

קסם מלכל אחד אחר. את יכולה לעשות הכל. אפילו דמבלדור הוא כלום, כלום

לעומתך. זוכרת את היום שבו העפת את כל חדר המועדון? או את זה שקללת 

הקרושיאטוס ההיא עפה ממך וחזרה אל הבחור, מה שמו, שון? זה הכל את והקסם

שלך, סוזן. ואני רוצה לעזור לך לשלוט בו. אחרת את תשמידי את העולם הזה. 

בסדר, סוזן?" 

הנהנתי, בעודי מעכלת את כל מה שהוא אמר לי.

נעמדנו, ודייוויד שאל:" את סולחת לי?"

עניתי לו שכן. "יופי. בסדר סוזי (כינוי חיבה שרק לדייוויד אני מרשה לקרוא לי ככה.).

הגיע הזמן לחזור. חברייך דואגים לך." 

הכול נהיה חשוך, וכשפתחתי את העיניים ראיתי שאני במרפאה. 

לילי ראתה שהתעוררתי ובצרחת "היא התעוררה!" היא חנקה אותי בחיבוק (רק לי זה עושה

פלאשבק, או לעוד מישהו?). גם טוהר ואשור היו שם, וגם אמילי ואיילה ורמוס לופין (כןכן, 

גם הוא חבר שלי) וסוורוס היו שם. לילי אמרה לי שהתמוטטי בכיתה ואחרי 15 שניות צרחתי

ואז פשוט התעלפתי, ונשארתי מעולפת 6 שיעורים. גנחתי מכמות השיעורים שידעתי שאני צריכה להשלים.

אחרי 5 דקות מדאם פומפרי ביקשה מכולם שילכו כדי שאני אוכל לנוח, אבל אשור ביקש להישאר, ומדאם 

פומפרי משום מה הרשתה לו (מוזר!). היא הלכה ואשור נראה כאילו הוא מהסס ממה שהוא הולך לומר.

הוא הביא לי גור קטן של משהו שנראה כמו שילוב של חתול ושל דרקון (חתול עם כנפיים של דרקון, בקיצר.) 

"בשביל היום הולדת" ובבת אחת נזכרתי שהיום יש לי יום הולדת 12! איך שכחתי? שמתי לב 

שיש לי ערימה של מתנות בקצה המיטה. אמרתי במבוכה "תודה" ורציתי לשאול אותו איך הוא יודע שיש

לי יום הולדת, אבל התביישתי. אבל כאילו הוא קרא את המחשבות שלי, הוא אמר: "לילי אמרה לי." והוא 

הוסיף: "החתול הזה הוא מסוג דרקון-חתול. זן נדיר. קיבלתי אותו מדוד שלי, שקיבל את ההורים שלו 

מבת דודה שלו, שהתחתנה עם ניוט סלמנדרה. יש לו הרבה כאלה." הוא היסס ואז אמר לי:" הדאגת 

אותי מאוד כשראיתי אותי חסרת הכרה. ממש דאגתי לך. מדאם פומפרי הייתה צריכה לתת לי 7 או 8

זריקות הרגעה." הוא פלט ציחקוק נבוך, ואז נהיה רציני, פתח את פיו כמה פעמים כדי לומר לי עוד משהו,

אבל ויתר, ופשוט רכן אליי ונישק אותי על השפתיים. אחרי שהשתחררתי מההלם החזרתי לו נשיקה.

הרגשתי כאילו כול הרגשות שיש לי כלפיו ולא ידעתי התפרצו עכשיו, ושכחתי מכול דבר אחר. 

הצטערתי מאוד כשהוא התנתק ממני. שנינו הסמקנו. חייכתי, ואז הוא חייך גם. הוא אמר לי

"אני אוהב אותך. לא אמרתי לך את זה. אבל אני אוהב אותך יותר ממה שמישהו יכול לדמיין. וכל כך

דאגתי לך. איך את מרגישה עכשיו?" עניתי לו:" מצוין. אני מרגישה נפלא. אני אוהבת אותך."

הוא חייך ונתן לי נשיקה על המצח. "דרך אגב, לדרקון-חתול קוראים ג'ארת'. על שם דמות מאיזה סרט 

של מוגלגים שההורים שלי הראו לי כשהייתי קטן." הוא קימט את מצחו. "זה לא מפריע לך, נכון?"

אמרתי לו:" לא, זה לא מפריע לי. תודה." 

"על לא דבר."

פתאום לילי התפרצה לחדר, הושיטה לי דלק (יש חיה כזאת) אדום עם קרניים ואמרה לי: "שכחתי לתת לך 

את הדלק שלך. זה הכפתור שפרופסור מקגונגל רצתה שתהפכי לחיפושית, את בטעות הפכת אותה לדלק."

היא הוסיפה למראה פרצופי המבולבל. "ודרך אגב, מזל טוב ליום הולדת, סוזן" היא אמרה בחיוך. "איך את

הולכת לקרוא לו?" חשבתי קצת ועניתי: "גווין. כמו הדלק מלב של דיו. ספר מוגלגי." הוספתי למראה פרצופה

המבולבל. 

***

אחרי זה, בלילה, הרגשתי כמו האדם הכי מאושר עלי האדמות.

 ת"ב?

הפרק הקודם		הפרק הבא