טורניר הקוסמים המרובע?!?

שלום לכולם!!!

אני יודע שעבר הרבה הרבה זמן מאז שעלה פה פרק, אבל לא מזמן חזרתי לפה וראיתי שמי שקרא את הפאנפיק ממש רצה המשך.

על כן החלטתי להמשיך את הכתיבה, מנקודת מבט הרבה יותר בוגרת (עברו כמה שנים) ונקווה שיהיה טוב כמו שהיה ואולי יותר!

מכאן ואילך אני צופה העלאה קבועה, בהנחה ויהיה קהל,

פרק חדש יעלה כל שבוע!

תהנו מהפרק!

הערב היה משעמם, כמו כל ערב רגיל שהיה לנו בבית - המבוגרים יושבים ומדברים על ענייני פוליטיקה או חדשות, ואנחנו הילדים צריכים להעסיק את עצמנו עד שתסתיים הארוחה. אמא פנתה אל ג'יימס, שהפעם התירו לו לשבת איתנו, ושאלה אותו: "ג'יימס, יקירי, איך הולך עם הוועדה? לא עושים לך בעיות שם כמו שעשו לאבא שלך בזמנו?" וג'יימס ענה לה את התשובה הרגילה: "לא, אמא, תפסיקי להיות כזו לחוצה - וולדמורט כבר לא כאן! הכל בסדר, אפשר להירגע, העניינים הולכים כמו שצריך".

כולנו הופתענו, אנחנו מכירים את ג'יימס כאדם עם פתיל קצר, אבל לא קרה עדיין שהוא התפרץ בכזו צורה על מישהו מאיתנו. אבא התקומם ואמר: "אדון ג'יימס סיריוס פוטר, זה שאתה מייצג את בית הספר לא אומר שאתה יכול לשכוח את הערכים שלך! כעת אין לי אפילו לאן לקרקע אותך, אבל כדאי לך להוכיח לנו שהיה לנו שווה לטוס עד לבובאטון בשביל ההשתתפות שלך בטורניר".

רוז ואני הרגשנו כל כך רע, וראינו שדודה הרמיוני הולכת להחזיר לאבא שלי על מה שהוא אמר, היא נוטה להתעצבן כשאבא כועס ככה על הילדים שלו. השארתי פתק מקושקש על מפית להורים שאנחנו הולכים לטייל ביער ופשוט ברחנו משם.

אחת התלמידות, שנה חמישית להערכתי, עצרה אותנו לפני היציאה מחדר האוכל. "מה אתם עושים פה, קרובים של 'ארי פוטר?" לא ידעתי מה לומר לה, אבל מזל שלרוז יש קצת כושר אלתור (בטח קיבלה את זה מאמא שלה, היא כל כך דומה לה). רוז ענתה לעלמה: "פרדון (סליחה), אנחנו בדיוק בדרך למעונות שלנו. אלבוס כאן מרגיש קצת לא טוב. אין צורך לדאוג, דוד הארי אישר לנו". 

כאן כל מה שנשאר לנו היה לחכות ולקוות שהעלמה הצרפתית תתן לנו לעבור משם, ולצאת מחדר האוכל שבינתיים כל היושבים בו שמו לב למזג החם של המשפחה שלי. רוז ואני החלפנו מבטים, כבר חשבנו שלא יתנו לנו לעזוב את החדר ונאלץ לחזור לשולחן, הדבר הגרוע ביותר שיכל לקרות. לאחר מספר דקות שעמדנו שם במבוכה, העלמה סוף סוף פנתה אלינו: "אני לא יודעת כל כך אנגלית, קרובים של 'ארי פוטר, פשוט לכו לכם, בון וויאג'!" ניצלנו את ההזדמנות ורצנו במהירות אל עבר הכניסה ליער.

רוז ואני מכירים אחד את השני כבר הרבה זמן, וכמעט אף פעם לא זכינו לרגע קטן של לבד - תמיד מוקפים במשפחה שלנו, או בכל החברים מהוגוורטס. הזמן הזה ביער של בובאטון היה אחד מהרגעים הבודדים בהם זכינו להיות רק שנינו - שני חברים טובים שנהנים מהזמן אחד עם השני.

"תגיד, אלבוס, אתה כבר לא חושש מהסכנות שג'יימס נכנס אליהן?"

"אני הבנתי דבר אחד, ג'יימס צודק - זאת באמת לא התקופה של ההורים שלנו, לא אותן הסכנות ולא אותם האנשים. תלמידים עשו את הדבר הזה במשך מאות שנים לפני וולדמורט ויעשו את זה מאות שנים גם אחריו."

"איך אתה כזה חכם, אלבוס? אתה תמיד רואה דברים בפרספקטיבה יותר גדולה וטובה ממני"

"חכי כמה שנים, גם את תראי את העולם ככה. זה מה שקורה כשמתבגרים. את לא זוכרת איך אבא שלך היה מספר לנו לפני השינה את הסיפורים מהשנים הראשונות של ההורים שלנו בהוגוורטס - פרופסור נוויל קיבל נקודות על אומץ!"

שנינו צחקנו ביחד, כל משפחת פוטר-וויזלי מכירים את השטויות שההורים שלנו והחברים שלהם עשו כשהם היו ילדים.

"את רואה? שנינו יודעים איך זה - כשמתבגרים רואים את העולם קצת אחרת"

שנינו הלכנו מסביב, מסתכלים על הצמחייה היפהפייה ביער של בובאטון, מוארת על ידי קרני אור הירח והטירה המכושפת שממנה כבר התרחקנו מעט.

עברנו ליד הבור אליו נפלנו מוקדם יותר וראינו כי הוא כוסה ונערך מחדש, כמו מלכודת שמכינה את עצמה אל הטרף הבא.

"רוז, אני היחיד שחושב שהמסדרון שנפלנו אליו לא הוביל רק חזרה אל הטירה?"

"מה אתה אומר לי פה? שהייתה שם חידה שאני לא הצלחתי לפתור?"

"ממש לא, רוזי. אני רק מנחש שיש שם דבר אחר, דבר יותר מעניין מסתם דרך חזרה לטירה"

רוז חשבה קצת, וענתה: "יודע מה, אלבוס? אנחנו כבר יודעים איך לצאת משם, בוא נחקור את המקום עוד קצת" ובאותו הרגע רוז ואני קפצנו אל הבור, מבועתים כבראשונה אך הפעם סקרנים הרבה יותר. נחתנו שוב נחיתה רכה, ומיד קלטנו שוב שצמח מלכודת השטן המפורסם מתפתל סביבנו.

"רוזי, חכי רגע עם הלחש, הרי האש לא עזרה להרוג את מלכודת השטן הזו בפעם הקודמת - הנה היא! אז בואי נחשוב רגע מה אפשר לעשות אחרת?"

"אלבוס, תחשוב, תחשוב, אבל מהר! הצמח מתחיל לחנוק אותי!"

מיהרתי להתרכז בשיעורי הלחשים בבית הספר, והרצתי בראשי את מאות הלחשים הלא הכרחיים שלמדתי במהלך השנה האחרונה. ואז בלט לי לחש אחד, שיכול לחסל את מלכודת השטן אחת ולתמיד. "רוז, אני מקווה שזה יעבוד אבל… דיפינדו!" ומיד כל ענפי הצמח נחתכו לשניים ושחררו אותי ואת רוז מאחיזתם.

"אלבוס, זה היה מדהים! מה היה הלחש הזה?"

"דיפינדו, הוא חותך ענפים ובדים. זה סוג הלחשים שפליטיק ממלמל מולך בזמן שיעור והם נכנסים לראש רק כי סקורפיוס בשיעור אחר עכשיו"

"טוב, הנה הזמן לומר תודה לפרופסור פליטיק - עכשיו בוא נלך מסבך הענפים הזה"

דילגנו מערמת העלים והענפים שפעם הייתה צמח מאיים ושטני, והמשכנו אל עבר המסדרון האפל שכבר ידענו היכן הוא ייגמר.

"אלבוס, מה אתה מצפה שנעשה עכשיו? פשוט נשב פה ונחכה לרמז הבא?"

"רוזי, בואי נבדוק רגע, אולי משהו השתנה פה"

שום דבר לא השתנה, זו הייתה בדיוק אותה מנהרה שהגענו אליה קודם - קירות אפורים חלקים שמובילים אל אותו קיר זוהר בקצה. רק רגע - הקירות לא היו חלקים, היה פה את המדף אליו הכנסנו את המדריך הקסום בפעם הקודמת!

"רוז, בבקשה תגידי לי שאת זוכרת איפה שמת את המדריך הקסום"

"ככה אתה מכיר אותי? אתה יודע שיש לי זיכרון צילומי בן דוד" אמרה רוז ושלחה את ידה אל עבר נקודה אקראית בקיר וכמו קסם נגלה לפנינו המדף עם המדריך בתוכו.

"מה אתה חושב שצריך לעשות עכשיו" רוזי שאלה אותי כשהתחילה לדפדף במדריך.

"אני לא יודע רוז, אבל כל מה שאני יודע הוא שיש משהו במדריך הזה ש… רגע רגע רגע, תחזרי אחורה כמה דפים" קלטתי משהו בשולי הספר שנראה כאילו לא היה במקום.

רוז הפכה את הדף אחורה, שם הייתה תמונה של קדרה ולידה קוסם, עומד כשגבו מופנה כלפינו. "מה ראית שם, אלבוס?" רוז שאלה אותי. עניתי: "תסתכלי על היד הימנית של הקוסם, נראה כאילו הוא פצוע". רוז קירבה את המדריך אל פניה: "אתה צודק, נראה כאילו מישהו שרט אותו. אבל החיתוך הזה לא נראה לי אקראי, קח את זה שנייה"

הרמתי אל עיניי את המדריך, וקלטתי באותה שנייה מה היה כתוב על היד של הקוסם, זה היה מספר, 298.  "רוזי, כתוב לו מספר על היד. את זאת שאוהבת חידות - מה המספר הזה יכול לסמן?" רוז חשבה קצת ואז אמרה: "נו זה ברור, העמוד בספר! תעבור לעמוד 298." עלעלתי מעט בדפים, מצאתי את עמוד 297 ובאתי להודיע לרוזי שמצאתי, אבל לא היה עמוד 298 - לאחר עמוד 297 היה עמוד 299.

"רוז… את בטוחה? אין עמוד כזה" שאלתי אותה, והיא ענתה: "אתה צוחק עליי? זאת ההוכחה שזה בדיוק מה שהיינו אמורים למצוא! עכשיו רק נשאר לגלות מה יעזור לנו העמוד הזה". חשבתי כמה שניות, ואז החלטתי לעשות משהו סתמי שאולי יעזור לנו: "רוז, בואי נבדוק אם היו על הספר הזה כל מיני כישופים - פיניטה אינקנטאטם"

ברגע הזה נחשף לפנינו דף שנטמן בין העמודים 297 ו299, ועליו כמובן זהר המספר 298. "רוז, כתובה על הדף הזה רק מילה אחת - דפודיו, את זוכרת במקרה מה זה? זכור לי משהו מעורפל אבל זה היה מזמן" למזלי, רוז צעירה יותר ממני אז היא דווקא כן זכרה את מילותיו של פליטיק: "אלבוס, זה לחש שאמור לחצוב באבן או במתכת, רוצה לנסות?"

לחשתי "דפודיו" ולפתע נחצב ברצפת המנהרה, בסמוך לקיר הטירה, גרם מדרגות עמוק שנראה שהגיע אל מתחת לבית הספר בובאטון. רוז ואני החלפנו מבטים מבולבלים והחלטנו ללא מילים - הולכים לרדת לשם.

כשירדנו נגלה בפנינו חדר אורחים חצוב באבן, ובו היו מטאטאים, שרביטים, והרבה ספרים מאובקים. שמענו רחש שהגיע מעומקו של החדר, מקום שנראה עמום ורחוק מאוד מהכניסה. דמות גדולה הגיחה מן הצללים, ויכולנו לשמוע צרחות קלות מאחוריה. לאחר מספר צעדים קדימה נחשפה אלינו הדמות הזו.

"אלבוס? רוז? איך הגעתם לפה?" אמרה לנו בנעימות פרופסור ספראוט.

פרק מספר 8 הסתיים!

עוד אחד יפורסם בשבוע הבא, ועד אז:

ת"ב כאן למטה

הצעות/מחשבות/רעיונות בה"פ

מקווה שאהבתם,

נתראה בפרק הבא

הפרק הקודם		הפרק הבא