התערבות כפולה

תקופה: קונדסאים, שנה שביעית.
ז`אנר: הומור, רומאנס, פלאפי.
דירוג: PG13 בכולם.
שיפ: גיימס/לילי
אורך: לא ברור עדיין.
דיסקליימר: ה"פ לא שייך לי, גם לא הדמויות, רק העלילה. אה, כן, ו JK שולטת בעולם ! ~מוחעחעחעחחעחע D:~
הערות/הקדשות:
לבטאית המוכשרת כוכך שלי, Continuous Nightmare , [[[[[[:
-
ג'יימס הביט בעצמו במראה בפעם השביעית באותה השעה. סיריוס ישב מאחוריו על כיסא, עיניו פעורות לרווחה ופיו שמוט בשוק. ג'יימס צחקק, והסתובב מן המראה לבסוף.
"רך-כף, תסגור את הפה, עוד ייכנס לך זבוב מכושף לשם."
סיריוס בלע את רוקו וסגר את פיו. "אני. לא. מאמין." הוא אמר, מדגיש כל מילה.
"אתה לא מאמין למה?" ג'יימס כיווץ את עיניו בריכוז, גבו שוב אל סיריוס, ופניו שוב אל המראה.
"לזה שאתה – ג'יימס פוטר, חברי הטוב, הקונדסאי המהולל, לובש עניבה!"
ג'יימס צחק צחוק פרוע ומדבק. "טוב, הבטחתי ללילי שאני אפצה אותה, ונראה לי שאני אגרום לה לצחוק או לסלוח לי אם אתנהג כמו ג'נטלמן."
סיריוס פתח וסגר את לועו כמו דג. "טוב, אני הלכתי."
"לאן?"
"לבדוק אם סבר-מאוס זכה בפרס 'השיער הבריא ביותר'. ג'יימס פוטר?! ג'נטלמן?! אתה בטוח שהשמים בחוץ לא ירוקים?" שאל סיריוס, והציץ מהחלון ליתר ביטחון.
ג'יימס צחק, ונפנף לסיריוס. "להתראות, חברי הטוב. אל תשכח את הג'יימס שהיה פעם, ותנסה להחזיר אותי קרוב למה שהיה לאחר שלילי תסלח לי."
הוא ירד לחדר המועדון, ואז נזכר מה הוא שכח. "אציו פרחים!"
הוא ישב על קצה אחת הכורסאות בעצבים, מחכה לילי שתרד. לאחר כמה דקות היא אכן ירדה, מביטה בו בקור.
"פוטר,"
"חשבתי שהפסקנו לקרוא אחד לשני ככה."
"זה היה לפני... מה שקרה."
כמה שעות לאחר מה שקרה, ג'יימס גילה שכאשר לילי רגועה, היא הרבה, הרבה, הרבה יותר כועסת.
"אני יורדת לארוחת בוקר, פוטר. אתה יכול להישאר כאן אם אתה רוצה."
ג'יימס התנער ממחשבותיו. "לא, לא! חכי! הבאתי לך משהו!"
לילי הסתובבה והביטה בו. הוא יכול היה לראות את ניצוץ הסקרנות שהיא ניסתה לכבות. "מה?"
הוא שלף מאחורי גבו את זר פרחי הלילי. "בשבילך."
סומק ורדרד ובהיר הופיע על לחייה של לילי, ומיד נעלם, מחזיר את גוון פניה ללבן הכועס. "תודה." היא אמרה בקרירות.
"אז... נרד?" ג'יימס הרגיש לא נוח מתחת למבטה הקר.
שניהם ירדו לאולם הגדול,מלווים בלחשושים. לא היה איש בהוגוורטס שפספס את מה שקרה אתמול. שניהם התיישבו באנחה ליד השולחן. ג'יימס באנחה כי לילי תכעס יותר אם אנשים יבואו ויתלחשו או ישאלו אותה שאלות כל הזמן. לילי באנחה כי היא קיוותה שהכול ייעלם כשהיא תקום בבוקר ואיש לא יידע על זה.
הם אכלו בשתיקה, חומה בלתי נראית מפרידה ביניהם.
"סליחה, מר פוטר וגברת אוונס?" דמבלדור עמד מאחוריהם.
לילי הסתובבה בחיוך קצת מזויף. "כן, פרופסור?"
"הקשיבי, מיס אוונס. מכיוון שבעוד חודש יתחילו פעילויות המדריכים, הוחלט שמר פוטר יוכתר למדריך ראשי, ביחד איתך." דמבלדור אמר את זה בקול מעט יותר גבוה מהרגיל.
כל האולם השתתק, חוץ מנער שחור שיער אחד, שנעמד במבט מטורף על פניו. "לא!!! למה?! לקחתם את ירחוני, לקחתם את אוונס שמתה לפקח עלינו, ועכשיו את קרניים?! לא, לא, לא!"
ג'יימס חשב שהוא ראה זווית של חיוך על פניו של דמבלדור. "מצטער, האדון בלק. חבל לנו להרוס לך את התוכניות."
סיריוס התיישב והחל ליילל כשרמוס מרגיע אותו במבוכה.
"ובקשר אליך אדון פוטר, אני מקווה שמיס אוונס תלמד אותך את הכללים והחוקים, נכון?"
לילי נראתה כאילו היא הולכת להצטרך לסיריוס ולפרוץ בבכי, אך היא הנהנה קלושות.
"יפה. עכשיו חזרו לאכול, אני חושב שלאדון ג'ונסון נכנס זבוב לפה מרוב תדהמה." הילד המדובר הסמיק החל לאכול באופן מיידי.
כאשר הם עלו לחדר המועדון, החבורה התיישבה מייד על הכורסאות והספות שקרובים לאח, וסיריוס החל לשטוף את תכניותיו באוזניו של חבריו.
"אני לא מאמין עליו! ג'יימי? מדריך ראשי? מי הוא חושב שהוא?!" סיריוס סיכם לבסוף את שלל תוכניותיו להדיח את דמבלדור ולהבריח את ג'יימס למסתור.
"אמ, אני לא יודע, רך-כף, המנהל?" אמר רמוס ביובש.
"נו... ירחוני, תעזור לי פה! אתה תסכים שקרניים יפקח עליך?! כשאתה היחיד מאיתנו ששומר – או מנסה לשמור – על החוקים?" סיריוס נעמד והישיר מבט אל רמוס.
"לא, אבל אין לי ברירה. אפילו ג'יימס לוקח את זה טוב מאשר ממך. תראה, הוא לא הוציא מילה מאז שהודיעו לו על זה."
ג'יימס ישב, שקט לגמרי, והרהר. למעשה, דבריו של דמבלדור נכנסו למוחו ויצאו בחזרה. הוא היה עסוק בדיוק בשלושה דברים: סיריוס, לילי, התערבות.
"קרניים! קרניים! קר-"
הקריאות של סיריוס נהפכו לנואשות יותר ויותר עד שג'יימס שם לב לפתע שמישהו קורא בשמו. "מ-מה?"
סיריוס נשם לרווחה. "לא אכפת לך בכלל שאתה מדריך ראשי? ג'יימי, מדריך ראשי!" סיריוס התבכיין כמו ילדה קטנה.
"לא אכפת לי בכלל, סיריוס." אמר ג'יימס, ועלה למעלה כשמבט בלתי מפוענח על פניו.
סיריוס נשאר קפוא במקומו. פחד מצא את מקומו בליבו. קרניים כרגע קרא לי סיריוס?
"רך-כף? אתה... אתה בסדר?" רמוס ידע שג'יימס לא קרא לסיריוס 'סיריוס' אף פעם, לא מאז שהם המציאו את הכינויים בשנה החמישית. אפילו כשסיריוס לא היה בנמצא ג'יימס לא קרא לו סיריוס. זה פשוט... לא קרה.
"כן... כן, ירחוני, אני בסדר." אמר סיריוס, קולו קר כקרח. זה הזכיר לרמוס את הפעם הראשונה שהם פגשו אותו, כשהוא היה בן בלק מפוחד ועצבני, שלא רוצה ללכת לסלית'רין. "אני אעלה למעלה, אני חושב." הוא אמר.
החבורה שכללה את לילי הקוראת בספר, הביטה בסיריוס עולה מדוכדך לעבר מגורי הבנים.
"מסכן, אני באמת מרחמת עליו." הפטירה לילי, לא מורידה את עיניה מהסיפור.
"סיריוס? מסכן? אתם בטוחים שהעולם לא התהפך?" קרא רמוס בייאוש, מנסה להבין לאן נעלמה השפיות של עולמו.
-
"היי... ג'יימס? קרניים? אתה פה?" של סיריוס, מגשש אחר ג'יימס. הוא מצא אותו לבסוף, שוכב פרקדן על מיטתו.
"מה קרה, רך-כף?"
סיריוס נשם לרווחה. ג'יימס קורא לו רך-כף. "אתה... אתה עצבני עליי או משהו?"
ג'יימס נאנח והסתובב אל סיריוס. "לא, מצטער. אני פשוט... לפעמים אני פשוט מצטער שלא יכולתי לסתום את הפה כל השנים האלה עם לילי. הייתי מסיים הוגוורטס, מתחתן עם איזה מעריצה יפה ומגדל משפחה בשקט. אבל אז העונש הזה נכנס, והנשף, ואתה עם ההתערבות..."
סיריוס חייך אליו. "כן, זה יכול היה להיות נחמד מאוד, אבל אתה ואוונס הייתם חייבים להתאהב ואז לריב, נכון?"
ג'יימס קפץ מייד ממיטתו, למרבה שעשעו של סיריוס. "אני ולילי? לעולם לא! רק בתור התערבות!"
סיריוס גיחך, אבל בן אדם אחר שעמד בחדר לא גיחך כלל וכלל. רמוס עמד מאחורי הקיר, מוכן להזדמנות להפריד בין שניהם אילו הם היו בוחרים לריב. ג'יימס התערב על לילי? לא! אני אהיה חייב לבדוק מה קורה אם זה... הוא חשב. הוא שנא אי-צדק. ואם לילי שהייתה ידידה שלו עומדת להיפגע, הוא ימנע את זה בכל מחיר.
הוא ירד למטה לפני שג'יימס וסיריוס ישגיחו בו, ואז הם ירדו כמה דקות אחריו. לילי הביטה אל ג'יימס מעבר לספרה. "אתה מודע לזה שאנחנו אמורים להישאר ביחד, נכון?" היא הדגישה את המילים 'להישאר ביחד'.
"כן, אבל כל אחד צריך כמה דקות חופש מבן-אדם שצמוד אליו 12/7, נכון?"
לילי נאנחה, וחזרה לקרוא את ספרה בשקיקה.
"אז... מה עושים עכשיו?" שאל סיריוס, מתמתח.
"הולכים לשיעור, ואז נפגשים פה בחזרה." הודיעה לילי, סוגרת לבסוף את ספרה.
"איזה שיעור?! יום ראשון!" נבהל ג'יימס.
לילי ורמוס גלגלו את עיניהם. "שיעור מדריכים, כל יום ראשון שני."
ג'יימס התבלבל. "כל יום ראשון או כל יום שני?"
"כל יום ראשון שני," הסביר לו רמוס. "זאת אומרת, יום ראשון אחד כן, ביום ראשון שאחריו לא. ואז עוד פעם כן, ושוב לא."
ג'יימס הבין בעצב. "אבל... אבל... עכשיו?"
לילי צחקקה. "אני באה לאימוני קווידיץ'. עכשיו אתה בא לשיעורי מדריכים." היא גררה אותו בידו, לעבר חדר פנוי איפה שהוא לא מזוהה במעלה הטירה.
ג'יימס ולילי התיישבו, תופסים מקום השורה הראשונה. ג'יימס זע באי נוחות, מחכה למורה. הלוואי שזה יהיה מורה נחמד... הוא חשב. מורה שיעשה איתנו כיף!
כאשר מורה בשנות החמישים המאוחרות שלה התיישבה בכיסא המורה, שיערה מאפיר ומשקפיה מסודרים למשעי, הדבר היחיד שג'יימס רצה הוא לצרוח.
"לא!!!"
-
רק בשביל הספויילר, תחרטו את הקטע הזה עם ג'יימס וסיריוס (שהוא קורא לא סיריוס) בראש,
כי זה חשוב להמשך [[[: אחד הפרקים הבאים ביותר . P:

הפרק הקודם