|
תודה רבה (כרגיל:) ל- yes. שביטאה מדהים גם את הפרק הזה !
בתוך הביתן היו בסך הכל שמונה נערים ונערות, חוץ מג'יימס ורואן. חלקם ישבו על המיטות וחלקם על הריצפה.
שמתי לב שהיה להם קלסתרון פנים דומה. אותו אף, אותן עיניים שמרצדות בשעשוע, פה שמחייך את אותו חיוך מעט זדוני ושיער בגווני חום, מתולתל. הבנתי שזאת משפחת הרמס.
הייתה שם רק ילדה אחת שלא התאימה לתיאור. משהו במראה שלה היה נראה פחות חסר שקט,יותר רגוע. היא ישבה דחוקה אל פינת החדר ודיברה עם ילדה שנראתה בערך בגילה, בת שלוש עשרה.
הנחתי שגם היא, כמונו, שוהה זמנית בלבד בביתן ומחכה שיכירו בה.
"ברוכים הבאים לביתן הרמס!" אמר נער שנראה בן 17, עם חיוך ענקי וקונדסאי. "אני טראוויס שוד, ואני המדריך של ביתן הרמס."
נער שנראה ממש כמו טראוויס נעמד על ידו "ואני קונור. וגם אני המדריך של ביתן הרמס."
למעשה שמתי לב שיש בינהם שוני; שוני זעיר אבל שוני, קונור היה נמוך בכמה סנטימטרים מטראוויס.
"אתם תאומים, נכון?" שאל רואן.
"לא. אנחנו לא תאומים אבל אנחנו אחים בדם." ענה קונור והחליף כיף עם אחיו.
"אתם גם כן, לא?"
באתי לומר ש - 'כן אנחנו תאומים', ולהתחיל לשמוע את כל הדיבורים על - 'וואו אתם פשוט אותו דבר!'.
אבל רואן הקדים אותי. "אני גדול ממנה."
"אהה. אתם פשוט נראים בול אותו הדבר." אמר טראוויס.
הנה, התחלנו.
"אתה 'גדול' ממני בדיוק בשתי דקות, רואן." אמרתי בלחש. כולם הסתכלו עלי. מסתבר שכולם שמעו. בשביל למזער נזקים, הוספתי בקול רם "אז טכנית, כן אנחנו תאומים."
חייכתי אליהם חיוך ענקי, החיוך שאמא שלי כל הזמן כינתה: חיוך השמש של מלודי. המחשבה עליה איימה להוריד לי את החיוך מהפרצוף, אבל הכרחתי את עצמי להמשיך לחייך.
העפתי מבט לעבר ג'יימס. הוא רמז לי על האצבע שלו, ואז על האצבע שלי ואז על ילד שנראה בן תשע, לכל היותר.
לילד היה שיער בהיר, כמעט בלונדיני, ועיניים כחולות שמסביב לאישון היו מוקפות בטבעת חומה. הוא היה נראה ילד רגיל בסך הכל. אם הייתי רואה אותו בכיתה מלאת תלמידים, הייתי חושבת שהוא מהילדים המצחיקנים; שמתבדחים ללא הרף ומפריעים למורה כל הזמן.
לא הבנתי על מה הוא רוצה שאשים לב. האצבע של ג'יימס נראתה בדיוק כמו כל אצבע רגילה, האצבע שלי נראתה גם כן כמו תמיד. ואז הסתכלתי על האצבע של הילד, וראיתי שהוא מתעסק בהיסח דעת בחפץ קטן. החיוך ירד לי מהפנים. הסתכלתי עוד פעם על ג'יימס, והנהנתי.
התקדמתי שני צעדים לעבר הילד, יודעת שלמרות השיחה שהם מנהלים, רואן והמדריכים צופים בי.
"סליחה?" החזרתי לפני את החיוך, וטפחתי על גבו בעדינות. הוא לחש כמה דברים שלא שמעתי לילדה בת השבע שעמדה לידו, והסתובב אלי, מחייך חיוך שהיה יכול להתחרות אפילו בחיוך שלי.
"כן?"
"הטבעת שאתה מחזיק. היא מדהימה." רואן הסתכל עלי במבט זהיר, הוא ידע בדיוק לאן אני חותרת. בינתייים החיוך של הילד נחלש מעט, אף שלא נמחק.
"כ-כן, אני יודע." הוא גימגם באופן כמעט בלתי מורגש. כמעט.
"אפשר להחזיק אותה?" הילד הביא לי אותה בלי הרבה חשק. לשנינו היה ברור של מי היא.
התיישבתי על הרצפה, ישר על המקום, וטפחתי קלות על המיטה שממול. הוא התיישב.
"מה השם שלך?" שאלתי בחביבות, מרכזת את כל כולי בילד שיושב ממולי.
"נייסן."
" השם שלך מאוד מעניין, אתה יודע מה המשמעות שלו?"
"לא," הוא אמר, מופתע בעליל מכך שלא ישר תקפתי אותו על כך שגנב לי את הטבעת.
"אתה יודע למה קראו לי מלודי?"
הוא נענע בשלילה את ראשו. "לא. בכלל לא ידעתי שקוראים לך מלודי."
"עכשיו אתה יודע. יש לך ניחוש? "
הוא סרק אותי במבטו. ראיתי שגם הילדה הקטנה מסתכלת עלי, ובוחנת. גם לה היו את תווי הפנים של הרמס. אבל היא נראתה שונה לחלוטין מנייסן. בעוד שלו היה שער חלק ובהיר, לה הייתה רעמת תלתלים ארוכה, וכהה. היו לה עיניים יחסית מוזרות. עין אחת בצבע חום בהיר רגיל, והעין השנייה בצבע תכלת צלול.
"אני יודעת!" היא קפצצה למעלה ולמטה בהתרגשות מכך שהיא יודעת את התשובה.
"כן...?" צמצמתי את עיני "את בטוחה שאת יודעת?" שאלתי אותה, משחקת איתה.
"כן! כן! אני בטוחה!" היא עצרה לפתע."אמא או אבא?"
"סליחה?"
"היא מתכוונת, מי ההורה האלוהי שלך? אמא או אבא?" הסביר לי נייסן
"אבא." אמרתי, תוהה למה זה קשור לשם שלי.
"ידעתי!" הקטנה קראה בהתרגשות.
"מה ידעת ?!" שאלתי אותה בעיניים פעורות לרווחה.
"למה קוראים לך מלודי!-" היא עמדה במקום, עושה עצירה שאמורה להיות דרמטית. "אבא שלך הוא אפולו."
שתקתי. היא אמרה את זה כאילו זה מסביר את הכל, אבל למעשה זה נתן לי יותר סימני שאלה מתשובות.
תהיתי איך ילדה בת שבע יודעת מה המילה 'מלודי' אומרת, ושהיא יכולה לעשות את הקישור בין המילה לאל המוזיקה, אפולו.
"את צודקת לילי! היא באמת נראת כמו בת אפולו! " אמר נייסן בהתלהבות. ממש לא רציתי שהם יתחילו לדבר על הסיכויים שלי להיות בת של אל כזה או אחר, אז פניתי אל הילדה.
"קוראים לך לילי?" אמרתי במתיקות.
"כן!" היא קראה, שמחה שמדברים עליה לשם שינוי.
"לא. קוראים לה ליליאנה." אמר נייסן. "אבל אם היא מסכימה לך את יכולה לקרוא לה לילי." הוא אמר לי, מרגיש שהיה יותר מדי תקיף.
"את מסכימה, לילי?" נייסן שאל אותה בשמי, ואז התקרב אלי כממתיק סוד ולחש- "אל תדאגי. היא מסכימה לרוב האנשים "
לילי קפצה עלי. "את יכולה לקרוא לי לילי!" היא קראה. נייסן גילגל עיניים, והסתכל עלי במבט שאומר 'אמרתי לך, לא?!'
באתי להודות לה על 'נדיבותה הרבה' אבל ,לפתע, נשמע קול של... חצוצרה? הסתכלתי על רואן בשאלה. הוא היה זה שדיבר במשך כמעט רבע שעה עם המדריכים.
"זה הפעמון שאומר שיש אוכל." הוא לחש לעברי.
"צריך ללכת." אמרה לי לילי.
"תודה!" חייכתי אליה כאילו לא ידעתי את זה. "את יודעת לאן?"
"לחדר אוכל, ברור! אני יודעת איפה זה, להראות לך?" היא שאלה בביישנות.
"אבל גם אני רוצה להראות לה!" אמר לה נייסן
"זה בסדר," אמרתי להם לפני שיחלו לריב "שניכם תוכלו להראות לי. אבל לפני זה, נייסן, זה בשבילך."
והבאתי לו את הטבעת. הטבעת עצמה הייתה סך הכל עיגול עשוי כסף עבה,שעליו היו חקוקים ציורים, אותיות ותמונות קטנות, שאף פעם לא חקרתי למשמעותם. לא ידעתי מי היה יותר מופתע. אני, נייסן או רואן. ציפיתי שנייסן ינסה למדוד את הטבעת, ויגלה שהיא גדולה להחריד עליו. אבל במקום זאת נייסן הוריד חוט מהצוואר, בעל סך הכל חרוז חימר אחד קטן ומאוייר בצבעוניות, והשחיל את הטבעת עליו. הוא קשר מחדש את החוט על צווארו.
"ומה איתי? גם אני רוצה חרב!" אמרה לי לילי עם עיניים גדולות ומתכננות. שמתי לב שכל הביתן השתתק. הנחתי שהם מקשיבים לחילופי הדברים ביני לבין נייסן ולילי.
כיווצתי גבות." בפעם האחרונה שבדקתי, אני הבאתי לנייסן טבעת ולא חרב."
לילי צנפה בבוז. "כולם יודעים שאת כל כלי הנשק השווים באמת, מביא אל. והם הופכים לדברים שקל לסחוב כמו סיכה, עט, טבעת."
"אז בעצם את אומרת שאני יכולה להפוך אותה לחרב. "
לילי הנהנה במרץ.
"אתה מסכים שאנסה?" שאלתי את נייסן. הוא הסתכל עלי בבלבול מוחלט.
"היא-היא עדין שלי?" הוא שאל כלא מאמין.
"ברור!" צחקתי לעברו, והוא הגיש לי את הטבעת בפה פעור.
"מה לעשות עכשיו?" שאלתי את לילי, מסתבר שהמומחית שלי לכלי נשק היא ילדה בת שבע. ראיתי ששאר הביתן מתקרבים אלינו בסקרנות, רוצים לראות מה יקרה עכשיו. כנראה שכלי נשק מעניינים פה אנשים הרבה יותר מאוכל. אבל אני לא הייתי חלקם מהם, והבטן שלי החלה לקרקר, אז החלטתי לגמור עם זה מהר.
"עכשיו את צריכה לעשות תנועה כלשהי, זה משתנה בין כלי אחד לשני. באופן כללי, זאת החרב שלך. את אמורה לדעת לעשות את זה לבד. זה אמור להיות ברור לך. "
הסתכלתי על הטבעת בריכוז. ואז ראיתי את זה. זה היה ציור גדול יחסית, בציור היה מצוירת אישה עם כיתון ארוך ,שחציו לבן וחציו צהוב. על השיער הגלי זהוב שלה היה מונח ברישול זר דפנה. שיפשפתי קלות את הזר. לא קרה כלום.
הסתכלתי בשאלה אל עבר לילי אבל היא נראתה בהלם קל. החזרתי את המבט שלי אל הטבעת,
שכבר לא הייתה בדיוק טבעת.
ואני מזכירה למי שעוד לא כתב לי מה הוא מעדיף (לשלב או לא לשלב),
שיחזור לפרק הקודם ויכתוב. אני לא יכולה לדעת מה את רוצים אם אתם לא תכתבו לי !
נ"ב: גם תגובה ומנוי (ורק אם אתם ממש רוצים: המלצה) יתקבלו בשמחה :)
|
0 חרמשים
(5) 4 דירגו
כותב: 
ID : 9355
אני כבר כתבתי לך שלדעתי כדאי שתשלבי (:
להוסיף הארי פוטר!!!!! וכמובן...
נרשמתי.
אם הייתי יודעת שאת מפרסמת את זה גם פה ולא רק בעיר הספרים הייתי נרשמת מפה כבר קודם.
נרשמתי 
