עלייתו של המת

אלבוס קם במהירות בזק, שולף את שרביטו. סקורפיוס קם אחריו, רועד מעט. וולדמורט לא זז ממקומו.

"מה אתה רוצה?" אלבוס שאל.

"פשוט מאוד, להשתלט שוב על משרד הקסמים."

"זה לא יהיה פשוט. הרבה אנשים יעמדו מולך, ואף אחד לא יעזור." אמר סקורפיוס, אבל קולו רעד.

"בזה אתה טועה, מאלפוי הצעיר. אימפריו!"

אלבוס הסתכל וראה איך חברו הופך לבובה נוספת בידי וולדמורט. שרביטו כוון עכשיו לאלבוס, בלי כל רעד. אלבוס הסתכל על חברו, הסס. חברו שלו כיוון אליו שרביט, והדרך היחידה לעצור אותו היא להילחם, אך הוא לא רצה לפגוע בתומס. כל זאת הוא חשב במהירות, כדי לא לתת לתומס זמן.

ואז אלבוס הבין, שזה לא תומס שכיוון אליו את השרביט, ולמרות שלא רצה לפגוע בחברו, הוא יהיה חייב לעשות משהו.

אלבוס הטיל מספר לחשים, שנועדו רק לעקב את תומס ולא לפגוע בו, וכיוון אותם לעבר וולדמורט,, אך הוא הצליח לעצור אותם בעזרת פרוטגו פשוט בזמן שהוא שולט עדיין על סקורפיוס.

"תומס! תילחם! אני יודע שאתה יכול!"

"מה אתה לא מבין? הוא כבר לא נמצא! הוא הבין מי צודק."

לא. זה לא תומס. לא יכול להיות.

"תומס, אני מצטער. אני רק ניסיתי לעזור. אני יודע ששמעת את השמועות, גם אני שמעתי. אני רגיל לזה מאז שנולדי, חי זקנו של מרלין!"

"אתה מבזבז את זמנך. הוא לא מקשיב."

הוא היה חייב לדבר עם פרופסור מקגונגל, אבל לא יכל להשאיר את תומס ככה. הוא תפס בידו של תומס ("היי!"), פתח את דלת החדר ורץ לחדר המנהלת. לא היה לא אכפת מהמבטים שליוו אותם ולא היה לו אכפת שסקורפיוס וולדמורט הטילו עליו כשפים. הוא המשיך להחזיק בידו של וולדמורט ולרוץ, חוסם את הכשפים.

"חתולים!" אלבוס אמר בהתנשפות לדלת המנהלת, מה שפתח אותה. מקגונגל ישבה ושתתה תה, וברגע אחרי זה כבר קמה בהפתעה.

"אני מצטער על השעה המאוחרת, פרופסור, אבל וולדמורט חזר, אפילו מבלי שאבא שלי יהיה."

מיד אחרי זה היא ראתה את סקופיוס, והבינה מה קרה. וולדמורט ניסה להשתחרר מאחיזתו של אלבוס, אך היא הייתה חזקה מדי.

"מה הוא רוצה?"

"את יכולה לשאול גם אותי, פרופסור. אני לא נושך."

" להשתלט שוב על משרד הקסמים."

"אם כך, הוא לא יעבור את שערי בית הספר הזה."

"אלא אם את תעזרי לי. אימפריו!"

אלבוס עזב את ידו של וולדמורט בתדהמה. סקורפיוס קיבל את גופו בחזרה והסתכל סביבו בבהלה, אבל המנהלת הייתה עכשיו נגדם.

נראה שזו הייתה הדקה הכי ארוכה בעולם. כולם עמדו במקום בלי ניע. נשמעו רק נשימותיו הכבדות של אלבוס.

"אם תעזו לעצור אותי, לא אהסס לפגוע בכם."

אלבוס התעשת באותו הרגע וכיוון את שרביטו לעבר וולדמורט.

"לא אכפת לי להיפגע. אני מוכן לסכן את חיי."

וולדמורט צחק צחוק קר, גורם לאלבוס צמרמורת בגבו.

"ממש כמו אבא שלך. שכחת שאתה סלית'רין? הבושה של משפחת פוטר?"

אלבוס לא ידע איך וולדמורט יודע את זה, אבל ניחש שמשום שהוא נמצא יחד עם תודעתו של תומס.

אבל זה לא שינה כלום, זה עדיין גרם לאלבוס לשמוט את השרביט ולעבור סערת רגשות שלמה. הוא באמת היה הבושה של משפחתו, לא משנה מה אביו יגיד. לפתע הוא לא רצה כלל להילחם. הוא ידע מה חושבים עליו, ודמעות התחילו להצטבר בעיניו. הוא קמץ את ידו לאגרוף כדי שיפסיק לרעוד.

באותו הרגע, נכנסה לחדר דודה הרמיוני, מתנשפת עוד יותר משאלבוס היה.

"תומס, באתי הכי מהר שיכולתי ברגע שהרגשתי שאתה בצרה. מה קרה?"

וולדמורט הסתכל על הרמיוני בתיעוב ובגיחוך.

"מאוחר מדי, בוצדמית."

הפרק הקודם		הפרק הבא