גולדשטיין

בס"ד

בארוחת הערב, נחתה יד על כתפו. זה היה רוברט היליארד. "אני יכול לדבר איתך לרגע?" הוא לא חיכה לתשובה, והרחיק את יהודה מן השולחן.

הוא הסתבך בצרות שוב? המחברת לא היתה אשמתו, איש לא הזהיר אותו שאי אפשר להשתמש בעט כאן. הוא הציץ מעבר לכתפו של רוברט. הבשר שהפעם הוא זיהה היה צלעות חזיר שהופיעו על צלחות ברחבי האולם, ובניגוד לרצונו הוא חשב שזה מריח טוב.

"לא יכולתי שלא להבחין בכך ... "המדריך עקב אחרי מבטו של יהודה, ונראה לא נוח. "זה, ובכן, לא אכלת. האם—הכל כשורה?"

הוא נשך את שפתו, מנסה למצוא את המילים.

"טוב, אני שומר כשרות," הוא אמר,  "ופרופסור מקגונגל אמרה שהם יכולים לטפל בזה אבל הייתי צריך לכתוב לרב שלי לשאול בדיוק איך ואין לי תשובה עדיין ואני אפילו לא יודע איפה המטבח אז זה לא שאני יכול לבדוק אם הם עושים את זה נכון או להיכנס לשם ולבקש פרי..." הוא דיבר במהירות ובשקט וכבש את עינייו ברצפה.

המדריך נשמע מזועזע. "אז לא אכלת מאז יום ראשון?"

"לא, לא! היו לי כריכים... וגם כמה דברים שהבאתי מהבית, ולפעמים הם שמו פירות בארוחות." הוא הגניב מבט אל פניו של רוברט. עדיין מזועזע.

לפני שידע מה פגע בו, הוליך אותו רוברט מן האולם הגדול, עיניהם התוהות של מייקל וטרי עוקבות אחר דרכם, אל המסדרון, סביב גרם המדרגות הגדול, במורד מדרגות אבן קטנות, אל מסדרון רחב ומואר שמלא בציורים של אוכל. הציור הגדול ביותר, זה של קערית פירות ענקית, תפס את כל הקיר בקצה המסדרון. רוברט משך את יהודה עד שעמדו ממש לפניו.

"אלה המטבחים, גולדשטיין. הם לא אוהבים שתלמידים נמצאים כאן למטה – זה לא טוב לעובדים," אצבעותיו של רוברט גרדו לאורך הציור, והאגס הירוק המצויר הפך לידית של דלת.

"העובדים?" יהודה הדהד בחטף כשהציור נפתח.

מחשבתו הראשונה הייתה עבודת ילדים; החדר היה ענקי וקולני כמו מפעל, עם תקרת אבן גבוהה ועם רעשים מתכתיים בכל מקום. דמויות קטנות התרוצצו מכיריים לשולחנות, מטגנים ובוחשים, ועל כל סיר על להבה היו עוד חמישה כאלה תלויים מקרסים, מעבירים הכל לשולחנות. אח ענקית של לבנים התנשאה מעל לכל, והאירה את השפים שהגיעו ליהודה עד המתניים באור צהבהב משונה.

"אדונילי היליארד!"

יהודה צעק. רוברט מירפק אותו בצלעותיו. השפים היו היצורים המכוערים ביותר שראה מימיו; קירחים, עם אזניים ענקיות דמויות גנפיים ועיניים בגודל של כדורי טניס, וגפיים שהיו ארוכות מדי, ונראה שהם לבשו מצעים של הוגוורטס.

"מה רֶמי יכול לעשות בשביל אדונילי היליארד?" שאל אחד מהם.

"זה אנתוני גולדשטיין – מקגונגל סיפרה לכם עליו, נכון?"

"אדונילי גולדשטיין, האוכל המיוחד," המלמול זרם בחבוה הקטנה שעמדה סביבם. ראשים התנודדו מעלה ומטה ועיני כדורי טניס גדולות בחנו את יהודה.

"כן," אמר רוברט, "אז... דבר לגמדוני־הבית. מה אתה צריך, אנתוני?"

(מה הוא היה צריך? בשר נפרד משלו ותנור חלבי וסירים ומחבתות, חדשים לגמרי ולא משומשים, אבל אז הם יצטרכו להיות טבולים וחלב ישראל ודרך להדליק את האש בכל בוקר כדי שטכנית האוכל יהיה בישול ישראל ומזון שבושל ביום שישי אחר הצהריים שיישמר עד שבת בבוקר, ולמה לא גם איזו פרה שחוטה כשרה אם כבר הוא מבקש.)

אבל לא נראה שהיו שם תנורים – רק אח.

רק אח? חיוב רחב חלף על פניו. "האם יש לכם מחבתות שאתם משתמשים בהם רק לתפוחי אדמה או רק לברוקולי?" הוא שאל.

גמדוני הבית נראו מזועזעים. "גמדוני הבית של הוגוורטס לעולם־עולם לא שמוש ישתמשו במחבת תפוחי אדמה למשהו שהוא לא תפוחי אדמה!" צווח מישהו מהם, "גמדוני הבית של הוגוורטס לעולם עולם לא שמוש ישתמשו בסיר ברוקולי בשביל משהו שהוא לא ברוקולי!"

לבו של יהודה זינק. הוא עמד על קצות האצבעות ולחש לאוזנו של רוברט, "הם מתלוצצים?"

"הם לא יכולים לשקר לך," לחש המדריך בחזרה, "הם שייכים להוגוורטס, אסור להם. זה קסם גמדוני בית."

"אולי אדונילי גולדשטיין היה רוצה תפוחי אדמה אפויימים וברוקולי?" הם שאלו והעמיסו צלחת עם תפוחי אדמה מהבילים וברוקולי, ישר מהאש, והושיטו לו. "כל דבר אחר שמר גולדשטיין דורש, אדונילי?"

יהודה חשב מהר על לוח השנה שבשידת הלילה שלו, עם שתי משבצות שסומנו באיקס. היה זה כבר יום שלישי. "יש לכם שני נרות? ועוד נר עם שתי פתילות?" הוא שאל.

כשחזר למעונות, בטנו מלאה בפעם הראשונה זה זמן שהרגיש לו כמו עידנים, הוא התפלל מנחה בביטחון שהשרו עליו כילות המיטה ואז הסב את תשומת ליבו לגמרא. צליל הדפדוף מילא את החדר, מהמיטה שלו ומזו של מייקל. מאחורי הכילות, אף אחד לא יהיה יכול לדעת שהוא דיפדף מימין לשמאל, מחפש בדף נו"ן ה"א עשר או אולי שתים עשרה דרכים שונות בהן כבשה יכולה להסתבך בצרות, פסק הדין בכל מקרה, וההסבר, כדי שיוכל למלא את כולן על הגיליון של אביו. היו כל כך הרבה מקרים שהוא צייר תרשים רק כדי לעקוב אחר הדעות של תנא קמא ורבי שמעון על פירות בשלים מזיקים, למרות שהגיליונות של אביו לא אמרו שהוא חייב לעשות את זה. עם חיוך, הוא הוציא את הפנקס וסיים את המכתב בחגיגיות:

10. למה המשנה אומרת שהחיה פרצה בלילה? קודם לכן, אומרת המשנה שכל עוד היא הייתה נעולה כראוי הוא פטור, מה שישתמע גם ביום.

תודה רבה.

בכבוד רב, יהודה גולדשטיין.

הוא קיפל את המכתב בזהירות וחתם אותו, ואז קם, משפשף את גבו הנוקשה.

"מייקל? איפה אפשר לשלוח את זה?"

"בינשופיה," נהם מייקל.

"מה?"

"בינשופיה. המגדל המערבי. תן את זה לינשוף שלך."

"הינשוף שלי?" שאל יהודה בבלבול.

מייקל הסתכל עליו לבסוף. "אין לך אחד כזה?" הוא שאל.

"למה שיהיה לי ינשוף?"

מייקל הזדקף במושבו. "שכחתי, אתה לא יודע. אנחנו משתמשים בינשופים כדי לשלוח דואר. זה מהיר, והם לא נותנים את זה לאף אחד חוץ ממי שביקשת מהם. מאוד שימושי, ינשופים – אתה צריך שיהיה לך אחד. אתה יכול להשתמש בינשוף של בית הספר, אגב. הם פשוט לא אמינים במיוחד, כי הם לא מכירים אותך."

"אה." נראה שהוא אומר את זה בתדירות הולכת וגוברת. "מגדל מערבי, אמרת?" הוא שאל.

הוא הצטנף וצעד לעבר מגדל רם וקר, שם היו חלונות נטולי זגוגיות שפונים לשמיים, וינשופים באלפי גוונים של חום, אפור ולבן שעוטים על קופסאות הקינון שלהם ומצפצפים. הרצפה הייתה מכוסה בחציר. ינשופי בית הספר השתלטו על קוביות של שורות־קש מתחת לסמל הוגוורטס ענקי, וכל אחד מהם ענד אצעדה סביב קרסולו. לפחות יהודה הניח שזה קרסול. כנראה היה ספר היכנשהו בבית הספר שיכול להסביר לו איך נקרא קרסול של ציפור. הוא ניגש לרופסה אחת ובה ינשוף חום וגדול מטולא באפור ושחור.

"אמ, האם אתה יכול לתת את זה לרב זלר? שאל יהודה בלחץ. הינשוף הביט בו ביהירות. "כלומר, ללונדון, גולדרס גרין, רחוב הולסוואל 33?"

הינשוף השמיע את הקול שינשופים משמיעים ותפס את המכתב בטפרים חדים לפני שזינק מהמדף עליו ישב.

"היזהר," אמר יהודה והרגיש קצת מטופש, "זה די חשוב, אני צריך לקבל תשובה."

השבוע חלף בטשטוש ללא תשובה מהרב, ואז היה זה יום שישי אחר הצהריים. כמה דקות לפני שבע, הוא ניסה להסביר מה זה שבת לשותפיו לחדר: הוא ידליק נרות, ואז הוא יבלה את עשרים וחמש השעות הבאות ברוגע ובלא עשיית כל מלאכה. קווין חשב שזה היה מבריק בטירוף, מייקל פינה מקום על שידת הלילה לפמוטים, סטיבן היה שקוע בספר והחמיץ לחלוטין את ההכרזה, וטרי אמר שהוא מוקסם מהטקסים האלה של הברית הישנה, אפילו שהברית החדשה ביטלה את כולם בשביל נוצרים, ובפעם האלף יהודה תהה מה הכוונה בברית ישנה או חדשה.

הסידור הורה לו קודם כל להתפלל מנחה, ואז להדליק את הנרות, ואז לכסות את עיניו, ואז לומר את הברכה, ואז להסיר את הידיים מעיניו כדי להסתכל על הנרות. הוא תהה איך אימו זכרה את כל זה בכל שבוע. והההוראות לא הורו לנפנף בידיים במעגלים לפני כיסוי את העיניים אולי בנים לא אמורים לבצע את החלק הזה?

הוא הצית את הגפרור באצבעות רועדות והדליק את הנרות. האם מותר לו לנשוף על הגפרור? רק כדי ללכת על בטוח, הוא שמט אותו ורמס אותו שוב ושוב עם הנעל שלו לפני שכיסה את עיניו במהירות, והרגיש מעט מטופש. הוא כחכח בגרונו.

"ברוך אתה השם אלוקינו, מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שאבעס".

"אמן," ענה טריי מיד, וביטא את זה "איי־מן" במרום "אה־מיין".

מייקל שילב רגליים על הרצפה, כותב את החיבור של פליטיק על תנועות שרביט, ויהודה יכול היה לשמוע את גלי בפטפוטים הרועשים מחדר המועדון למטה. בבית, הוא היה הולך לבית־הכנסת עם טאטע ושלום. הוא היה עומד לצד שלום, מקפץ על עקביו לצלילי קבלת שבת, בזמן ששלום היה מביט בו במורת רוח ומצביע על מספר העמוד בסידור. הוא פתח את הסידור ולחש את "לכו נרננה" ואת "לכה דודי" לעצמו, המילים מורגשות היטב בגרונו, אבל אין שום מצב שבעולם שהוא יעמוד ויקפץ כמו שהוא היה עושה בבית.

ארוחת הערב הסתיימה לפני שעות. היה זה ערב השבת הכי פחות שבתי שיהודה יכול היה לדמיין. הוא שכב באומללות על מיטתו, צופה בנרות עד שנרדם. ואז הדבר הבא שידע היה שהוא התעורר בחולצת השבת שלו בצוואר תפוס ואור היום זרם ישירות לחדר. מייקל איננו, והייתה הקשה רציפה על החלון. יהודה התיישב מרוגז. הנרות הותכו זה מכבר לגושי שעווה על כל הפמוטים, והסידור שלו היה מונח ברישול לצידם.

טוק־טוק. טוק־טוק.

טרי חצה את החדר בפיג'מה שלו ופתח את שמשת החלון.

"יהודה? אני חושב שזה עבורך."

הינשוף החום הזדחל מבעד לחלון, כנפיו מרפרפות וחובטות בפניו של יהודה. הוא צעק והושיט יד, דוחף את הינשוף שיעמוד על הארון. הינשוף הביט בו באומללות וניקר לעצמו את נוצותיו כשהושיט ליהודה את המכתב. יהודה עצר את נשימתו. עכשיו הוא היה ער לחלוטין.

"אני לא יכול לפתוח דואר בשבת," הוא מלמל ופזל לעבר טרי.

טרי ניתק את המכתב והשליך אותו על יהודה. הוא ליטף את נוצות הינשוף ביד השנייה. הינשוף צפצף בתודה ועף חזרה מהחלון.

יהודה בהה במכתב, ושכב בתמימות על מצעיו הכחולים, כשטילטל את רגליו לצידי המיטה. הוא היה מחליף את בגדיו, הוא היה קורא בפרשה, אולי זה לא יהיה כל כך רע. אבל הוא יצטרך לזכור את זה לאחר ההבדלה – לשאלות של השבוע הבא, בשביל להתחיל את הכל שוב. הוא התחיל את המכתב במוחו.

הרב זלר היקר.

1. האם אני יכול לקחת דואר מינשוף בשבת?

לבקשת הקוראים, מילון המונחים של המחברת (כל הערכים במילון הופיעו בעברית באותיות לטיניות, שתבינו עם כמה עברית היו הקוראים דוברי האנגלית צריכים להתמודד):

להתפלל. להתפלל. (כן, אני יודע שזו אותה מילה, באנגלית אלה שתי מילים שונות. תסמכו עליי).

שמונה עשרה. תשע עשרה הברכות העיקריות בתפילה יהודית יומית (יש לומר זאת ללא הפרעה, בעמידה, ובפנייה, אם ידוע, לכיוון ירושלים).

סידור. ספר תפילה.

כשר. עומד בחוקי המזון היהודיים.

גמרא. תלמוד.

קיצור שולחן ערוך. תמצית הטקסט הדתי של ההלכה היהודית. לא היו אז פניני הלכה.

ברכות. ברכות. (ראו הערה בערך להתפלל.)

טרף. לא כשר.

השם. באופן מילולי, ידוע של שם. הכוונה לאלוהים.

להבדיל. להבדיל בין שני נושאים שאינם שווים דתית.

סופר. סוֹפֵר. (תשמישי קדושה וטקסטים יהודיים רבים חייבים להיכתב בכתב יד בדיו על קלף לפי דרישות ספציפיות, ואפשר להפוך את זה לקריירה.)

טובל. טובל במקור מים טבעיים.

חלב ישראל. מוצרי חלב שמסופקים על ידי יהודי.

בישול ישראל. אוכל שבושל על ידי יהודי.

שחיטה. שחיטה לפי החוק היהודי.

מנחה. תפילות צהריים.

דף נו"ן ה"א. עמוד 55, במספור העמודים התלמודי.

תנא קמא. מתייחס לדעה הראשונה במשנה כששם הדובר לא מוזכר במפורש.

טוב, די הבנתם את הסגנון. הכותבת ממשיכה להסביר גם את "קבלת שבת", "ברוך אתה השם אלוקינו מל העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת", "בית כנסת", "שבתי" ו"פרשה", אבל אני לא רואה צורך לתרגם גם את המונחים האלה...

הפרק הקודם		הפרק הבא