אבק פיות

אני ממש ממש ממש מצטערת שלא פירסמתי המון זמן...
ניסיתי איזה שלוש פעמים וכל פעם הרגשתי שזה לא זה, אז מחקתי ו...
לא נורא. אתם תסלחו לי, נכון? כי יש עוד פרק, יוווווהווו!!!
אוהבת אתכם, תהנו=)

ארוחת הערב של יום שישי לוותה באווירה מתוחה.

זו הייתה הארוחה שבה היו אמורים להכריז על תוצאות האודישנים להצגה המוגלגית "פיטר פן", וזה היה נושא השיחה העיקרי בכל בית הספר.

לילי, כמו כל הבנות שנבחנו לתפקיד, מאוד רצתה לדעת אם היא התקבלה להצגה או לא, והיא מאוד התרגשה כי ידעה שתקבל את המידע כבר בעוד כמה דקות.

רק דבר אחד בתודעתה הציק לה. ג'יימס פוטר.

"ג'יימס פוטר?!" התפלצה סופי כאשר שמעה שלילי ראתה אותו ממתין לתורו מחוץ לכיתה שבה התקיימו האודישנים. "מה לו ולדרמה בכלל?"

"אני לא יודעת," ענתה לילי והרגישה אומללה. אבל אז סופי התחילה לצחוק.

"מה כל כך מצחיק?" שאלה אותה לילי בחמיצות.

"פשוט כל כך מצחיק אותי לחשוב ש..." התקפת צחוק. "את ופוטר תצטרכו להיות באותו חדר יותר מחמש דקות..." צחקוק בלתי נמנע. "בלי לרצוח את השני."

מבטה הקשה של לילי התרכך קמעה וגם היא גיחכה.

"את רואה? גם לך זה נראה אבסורד!" קראה סופי בצחוק והן נכנסו לאולם הגדול.

"מה קורה?" הן התיישבו ליד ג'יין.

"הכול טוב," חייכה לעברן בנועם, ואז מבטה נעשה מודאג. היא רכנה לעברן והנמיכה את קולה. "תקשיבו, שמעתי שגם למליסה נגנב משהו. מראה עם פיתוחי כסף ועם יהלומים... היא קיבלה אותה מהמשפחה שלה, משהו יקר נורא שעבר מדור לדור. מה נראה לכן קורה כאן? קודם התליון של אמא שלי, עכשיו המראה... מה יהיה הלאה?"

"אני לא יודעת," ענתה לילי. "זה באמת נורא מוזר..."

ג'ני, ששמעה את שיחתן, חייכה לעצמה חיוך מרושע, ודחפה עם רגלה את התיק שלה, שמתוכו בלטה ידית מראה בעלת פיתוחי כסף ועליה יהלומים, אל מתחת לשולחן.

"תלמידים יקרים," קטע פתאום קולה של פרופסור מקגונגל את הפטפוטים הערניים והבלתי פוסקים סביב שולחנות האוכל של ארבעת הבתים.

"ברצוני להודיע על תוצאות האודישנים לפרויקט "הצגות ילדים מוגלגיות- פיטר פן.""

היא שלפה קלף צהבהב ומגולגל בקפידה, פתחה אותו ועקפה את שולחן המורים כך שכעת ניצבה מול שולחנות התלמידים.

"כל תלמיד שאקרא בשמו מגיע אליי ונעמד לידי בשקט. אני מתחילה לקרוא."

כל האולם נמלא בלחשושים נרגשים שהוסו במקצוענות ע"י פרופסור מקגונגל.

"דמויות משנה: האינדיאנים-טום דאימונד..." לילי כבר לא שמעה את שאר השמות. הילד הכי יפה שהיא ראתה את פעם בחייה קם מכיסאו שבשולחן רייבנקלו והלך לעבר פרופסור מקגונגל. היו לו שיער שחור וחלק, עור כהה ושריריו המפותחים בלטו מתחת לחולצתו. אינדיאני קלאסי.

כוח מבטה לכד את מבטו של טום והוא הביט בה. היא מיהרה להסיט את מבטה במהירות לכיוון אחר, אך עוד הספיקה לראות את הקריצה שהוא קרץ לה, מחייך קלות.

'פספסתי את שודדי הים!' חשבה לילי בהחמצה, ושבה להתעמק בהקראת השמות. "ג'ון ומייקל: ברט בלק, ג'ון," נער בעל מראה עכברי במקצת מסלית'רין הלך בהליכה גאה ויהירה ונעמד מימינה של הפרופסור, "ומרטין גלויין, מייקל." נער קטן ונמוך בעל פרצוף מתוק וילדותי קם מכיסאו בחיוך רחב שחשף שיניים לבנות ונעמד גם הוא ליד מקגונגל.

"ועכשיו לדמויות הראשיות," אמרה מקגונגל בנוקשות. לילי התקשחה כולה וליבה החל לדפוק אף יותר חזק ממקודם. היא אחזה בשולחן כל כך חזק עד שמפרקיה הלבינו.

"פיטר פן," אמרה פרופסור מקגונגל ולילי שמעה את ג'יימס מתופף בעצבנות על השולחן בידיו. הרגע נמשך ונמשך.

לילי לא ידעה אם היא רק מדמיינת, או שמקגונגל באמת מושכת את הזמן.

לבסוף מקגונגל פצתה את פיה. "ג'יימס פוטר."

בן רגע הוסטו כיסאות וילדים מיהרו מרחבי שולחן גריפינדור כדי לברך את ג'יימס או להריע לו. לופין חייך ולחץ את ידו, ואילו פיטר בירך אותו.

סיריוס, בתור חברו הטוב ביותר, הלך קצת יותר רחוק. הוא וג'יימס נגחו בראש אחד של השני, ואז מעדו אחורה, כשעל פניהם הבעה מבולבלת והם משפשפים את ראשם.

"שקט בבקשה, שקט," ביקשה הפרופסור מקגונגל מהתלמידים. כל אחד חזר למקומו.

"ונדי," חזרה הפרופסור להקריא. ליבה של לילי דפק כל כך חזק, שהיא הייתה בטוחה ששומעים אותו עד קצהו השני של האולם. ראשה נהיה סחרחר, והיא נתמכה קלות בג'יין. "מטילדה לן." ילדה יפהפייה פנתה אל הפרופסור מקגונגל, לילי לא שמה לב מאיזה שולחן, בהבזק של שיער שטני זוהר ושל חיוך זוהר עוד יותר.

לילי הרכינה את ראשה והרגישה כיצד דמעה זולגת על פניה. 'לא הצלחתי,' חשבה לעצמה, מאוכזבת מאוד. 'לא הצלחתי במטרה שהצבתי לעצמי.'

אבל לפתע מקגונגל הסתכלה על הדף במבט מוזר, עיניה מצטמצמות.

"תלמידים," אמרה, מכיוון שכולם החלו שוב לדבר, "יש פה טעות. מטילדה," אמרה ומטילדה התקדמה מחוץ לשורה, "זה לא נכון. את היא אימם של ונדי, ג'ון ומייקל, לא ונדי."

לילי הרימה שוב את ראשה בתקווה מחודשת.

"ונדי היא לילי אוונאס."

"ווווווווווווהו!!!!!" ג'יין וסופי חיבקו את לילי כל אחת בתורה בהתלהבות. "אני לא מאמינה!!!" צרחה ג'יין, "זכית בזה, זכית בזה!!!"

לילי חייכה מאוזן לאוזן. "אני אוהבת אתכן," אמרה לג'יין וסופי, מרגישה קלה כמו נוצה לפתע, "בלעדיכן לא הייתי מצליחה."

הן הרימו אגודלים והיא הלכה לחדר צדדי שאליו הובילה הפרופסור מקגונגל את כל התלמידים שהתקבלו להצגה.

"כל הכבוד," אמר לה טום בחיוך כובש. "תודה," השיבה. "כל הכבוד גם לך."

בחדר ישבה אליס מקונורדווי, הבמאית, לבושה בדיוק באותם הבגדים שהייתה לבושה בהם כשבחנה את לילי להצגה.

היא דיברה על הפרטים הטכניים, על המשמעת ועל כל מיני דברים קטנים שלא קשורים כל- כך להצגה. כאשר היא שיחררה אותם והם היו צריכים לחזור לחדר המועדון, השיג אותה טום. "רוצה שאלווה אותך?" הוא שאל בנועם.

"למה לא?" ענתה לו בחיוך והם החלו ללכת. הם הגיעו לתמונת האישה השמנה. "תגידי..." הוא פנה אליה. "בא לך לצאת איתי להוגסמיד ביציאה הבאה?"

לילי הוצפה חמימות. אף אחד חוץ מג'יימס לא הציע לה לצאת איתו עד עכשיו.

"כן, בטח," אמרה לו, "אני ממש אשמח."

הוא חייך והלך. ברגע שהוא היה מעבר לפינה לילי הסתובבה סביב עצמה בקריאת "יש!!!" גדולה. "פגישה ראשונה?" שאלה תמונת האישה השמנה בידענות. "כן!" אמרה לילי המאושרת. "רגלי צפרדע," הוסיפה ונכנסה לחדר המועדון כשהתמונה סבה על צירה.

תגובווווווות<3<3<3

הפרק הקודם