ארץ האגדות

היי everyone! סליחה שלא העליתי פרק עד עכשיו, אנא קבלו את התנצלותיי. *סמיילי מתחנן*.

יצאנו מהארמון והתחלנו ללכת לכיוון השער של הממלכה. באמצע הדרך שמענו קול של פרסות אז הסתובבנו וראינו את אימא שלי על סוס, רוכבת לעברנו. כשהיא הגיעה אלינו היא עצרה וירדה מהסוס. "מה את עושה כאן?" שאלתי אותה. "באה להיפרד," היא ענתה. "להיפרד? אז למה לא  עשית את זה כשעוד היינו בארמון?" שאלתי. "לא משנה, אני לא רוצה את הפרידות שלך. עזבי אותי." עיניה נמלאו דמעות והיא אמרה: "אני מצטערת. אני יודעת שאת בטח כועסת עליי בגלל שלא אמרתי לכם את האמת. סליחה." "לא אכפת לי שאת מצטערת. שנתיים היינו בטוחים שאת מתה. פתאום אני מגיעה למקום שלא חשבתי שהוא קיים בכלל וגיליתי שאת היית בחיים כל הזמן הזה ולא סיפרת לנו," התפרצתי עליה בכעס. "יש לך מושג מה עבר עלינו? לא חשבת עלינו? עליי ועל שרה? אבל אבא? הקדשת לנו בכלל מחשבה?" ככל שקולי גבר, ככה התחילו לצאת דמעות מעיניה, אבל זה לא עצר בעדי. כל מה שהרגשתי במהלך השנתיים האחרונות פרץ ממני. "את יודעת שאבא נכנס לדיכאון בהתחלה, אחרי "המוות" לכאורה שלך? עברה כמעט חצי שנה לפני שהוצאנו אותו מזה. חצי שנה שבה בקושי היה לנו אבא, בנוסף לעובדה שלא הייתה לנו אימא. אז לכי, פשוט לכי." אמרתי וגיליתי שגם לי יש דמעות בעיניים. "אני לא רוצה לראות אותך." "הו, חמודה שלי," אימא שלי אמרה. "לא עבר יום בלי שחשבתי עליכם. אבל תחשבי בהגיון: איך היית מגיבה לו היית רואה אותי?" לא עניתי לה כי ידעתי שהיא צודקת, אבל לא רציתי להודות בזה. אז פשוט הפניתי אלייה את גבי והתחלתי ללכת. היא תפסה את זרועי וסובבה אותי לעברה. "אני באמת מצטערת. ואני מקווה שיום אחד את תסלחי לי." ואז היא חיבקה אותי ולחשה לי שתי מילים שהקפיאו לי את הדם. "תזהרי מג'יי." דחפתי אותה מעליי וחהסתכלתי עליה בפנים לא מאמינות. "הוא בסדר. אני מכירה אותו." "את לא יכולה לסמוך עליו. כמה באמת את מכירה אותו? הוא-" אבל לא שמעתי כבר מה היא אמרה עליו. הפניתי לה את הגב ורצתי לעבר ג'יי שעמד בהמשך השביל. 

***

אחרי כמה שעות הליכה הגענו ליערות הגמדים ופנינו לעבר המקום היחיד שידענו שבו נוכל להשיג מידע. אחרי שעתיים שהלכנו בהם לכיוון האני-לא-מגלה-לכם-איזה-צד-של-היער-כי-זה-סודי הגענו אליו. המקום שאליו הגענו הוא קרחת יער שבה היה פונדק בשם פונדק השדים. כיסינו את ראשנו בברדסים של הגלימות שלנו ונכנסו אליו, וכשהעיניים שלנו התרגלו לחשכה ראינו שחמישה אנשים חוץ ממנו היו בפונדק האפלולי. הלכנו לדלפק והתיישבנו לידו. האיש שבדלפק פנה אלינו. "מה תרצו להזמין?" "ג'יין או סבסטיאן פה?" שאלתי. "מי רוצה אותם?" שאל האיש. "זה בסדר קרטר. אני מכיר אותם." קול מוכר ענה לו. הסתובבנו אליו. "סבסטיאן," לחשתי לו כשישבנו ליד שולחן, "אנחנו צריכים את עזרתך. אנחנו כאן-" "בקשר לנסיכה הנעדרת, נכון?" הוא קטע אותי. הבטתי בו המומה. "ג'יין ראתה אותך לפני כמה ימים מובלת לתוך הממלכה של סינדרלה ויוצאת ממנה היום בבוקר ומיהרה להודיע לי בשתי הפעמים. היא אמרה שיצאתם משם בריאים ושלמים, ומכך הסקנו שהמלכה ביקשה מכם לחפש אותה, אני צודק?" הנהנתי לאישור. "זה מוזר, שהמלכה לוקחת פושעת בשביל משהו כזה. כנראה החטיפה העבירה עליה את דעתה. בלי רצון להעליב," הוא הוסיף. "לא העעלבת, זה בסדר." עניתי בחיוך. "אבל אנחנו זקוקים לכל פיסת מידע שיש לך." "טוב, אני וג'יין במהלך אחד השודים שלנו ראינו חבורת אנשים הולכים לכיוון ההרים, ועקבנו אחריהם, והם הלכו לאזור המקולל," הוא אמר. "אני לא יודע אם זה האנשים שאתם מחפשים, אבל אולי כדאי שתבדקו שם." "תודה, סבסטיאן." אמרתי לו בחיוך. "שמח לעזור. תישארו פה לישון?" הוא שאל. "אני חושבת שכן. לא בא לי לישון ביער." עניתי בשם שנינו. ג'יי ואני הלכנו לדלפק לשלם על לילה בפונדק והלכנו לחדר עם שירותים, שתי מיטות וארון. הלכנו לישון.

"לילה טוב ג'יי." 

"לילה טוב לונה."

ובבוקר התעוררנו מוקדם, ארזנו את כל חפצינו, ויצאנו מהפונדק אחרי ארוחת בוקר. אבל אחרי שעה הליכה ביער חמישה אנשים קפצו עלינו מבין העצים והפילו את שנינו על הקרקע. הספקתי לראות נערה רזה עם תלתלים ג'ינג'ים קופצת על אחד מהם ותוקעת לו סכין בגב לפני שהתעלפתי מעוצמת הנפילה.

ת"ב? 

הפרק הקודם		הפרק הבא