משחקי הקסם

"איזה שיעור יש עכשיו?" שאלתי ילד שבמקרה היה לידי. "שיקויים" אמר באכזבה רמוזה. "למה אתה עצוב בגלל זה?" שאלתי בזמן שחיכינו שגרם מדרגות מסוים יעבור לגרם שלנו. "אני לא עצוב. אני מפחד, אלו שני דברים שונים. המורה של שיקויים הוא הבן של סוורוס סנייפ, לכאורה." הגרם הגיעה למקומו הרצוי ואישר זאת בקול חריקתו הצורם. "מה זאת אומרת לכאורה?" שאלתי, מכיוון ששאנון כבר הזכירה את פרופסור סנייפ. דמות המפתח הרביעית בקרב על הוגוורטס. חוץ מדמבלדור, וולדרמורט, וכמובן הילד-שנשאר-בחיים.  "זאת אומרת שאפילו סוורוס לא התעלל בתלמידים שלו כמו הבן שלו. שאף פעם לא אמר את שמו הפרטי לאף כיתה. זה לפחות מה שאחותי הגדולה אומרת." אמרה ילדה אחרת. "ממש עזרת לי עם ההרגשה. אני חושב שעוד מעט אני הולך להשתין במכנסיים." "אם אתה תעשה את זה על הכיסא שלך סנייפ ישים את זה בשיקוי שלך ויכריח אותך לשתות אותו." אמר ילד מאחורי. עברנו ליד תמונה ריקה. "ברצינות? איך אתה התמיינת להפלפאף?" אמרה הילדה. "מה? רק ניסיתי לעזור." אמר בהתגוננות. "אני לא מבינה. אם הוא כזה מטורף ומשוגע למה נתנו לו להיות מורה?" "זאת חלק מהצוואה של דמבלדור. היה כתוב בא שכל צאצא חי של סוורוס יכול לקחת את משרת מורה השיקויים. כאות תודה על האומץ שלו במלחמה נגד וולדרמורט. דמבלדור היה אחד הקוסמים החכמים ביותר שאיי פעם חיו. הוא ידע שסוורוס ימות במוקדם עו במאוחר. ולא בשיבה טובה. אז הוא רצה לתת לו את זה כפרס אחרון." אמר הילד שפחד. "חבל שיצע לו בן כזה מפלצת." אמרה הילדה. "זה עדיין לא מסביר למה אמרתם 'לכאורה'." אמרתי בזמן שנכנסנו אל תוך דלת שקופה-למחצה. "כי הזמנים לא תואמים. סוורוס היה בשנות השישים שלו כשהוא מת. ועברו גם חמישים שנה מאז. אבל בכל זאת האדם שטען שהוא הבן שלו בשנות השלושים המאוחרות או הארבעים המוקדמות. תלוי לאילו רייבלינקלואים את מאמינה." אמר הילד שמאחורינו. "אז למה חושבים שהוא הבן שלו?" שאלתי "כי הכל חוץ מהזמנים מתאים. הם ניסו חמש-עשרה לחשים מודרניים. תשע לחשים עתיקים. בדירת תעודת זהות, בדיקת תעודת זהות בעזרת קסם. הם אפילו שלחו את הדם שלו לבדיקת דם מוגלגית. הכל הגיוני." אמרה הילדה "חוץ מהמצפון שלו." אמר הילד הפוחד. הרגשתי את בליעת הרוק המשותפת כשכולנו עמדו מול דלת אכולת חלודה. שעלייה היה כתוב בירוקת "כיתת שיקויים." 

בסוף אני התנדבתי לפתוח את הדלת. אדם בעל שיער שחור שומני ושפם צרפתי חיכה לנו בסוף הכיתה. "היכנסו, אבל על תשבו. אני אחליט איפה אתם יושבים אחרי שאסיים לקרוא שמות." מישהו דחף פיסת נייר מקומטת לידי. לא היה לי את האומץ לפתוח אותה. "אבל היכנסו, אני רוצה לראות את כל הפרצופים הקטנים שלכם." נכנסנו בלי שאף אחד עשה צליל. סנייפ התיישב על שולחנו והוציא את רשימת הנוחכות. "עכשיו, יש לי משחק קטן שאני עושה עם התלמידים החדשים שלי. כל אחד אומר אם הוא נוכח כרגיל. אבל הוא אומר גם את סטטוס הדם שלו. משפחת קוסמים, אם יש. ואם הוא משתתף בתוכנית לימודים מסויימת." יכול להיות שרק הזיתי את זה במוחי. אבל הוא הדגיש מאוד את המילה 'מסויימת'. בלעתי רוק שוב פעם. "ברגרד סמית'?" "חצוי דם, אדוני. אין משפחת קוסמים. באתי בתוכנית הלימודים הרגילה." "ברנרד, מי הקוסם במשפחה שלך? אמא או אבא?" "אמא אדוני." "ובאיזה עולם גדלת?" "עולם הקוסמים." "שב בבקשה בשולחן הימני ביותר בשורה השלישית." הוא עשה כדבריו בדממה. "גיאלורה טיארטוס?" "טהורת דם אדוני. משפחת דקיארה. אמא שלי ממנה אז היא החליפה את השם. באתי במסגרת הלימודים הרגילה." "בסדר גיאלורה, שבי בבקשה בשולחן השני מימין. בשורה האחרונה. גרל לואיטוס?" "בן, בן מוגלגים אדוני. תוכנית לימודים רגילה." "שב בבקשה בשורה הראשונה. באיזה מקום שאתה רוצה. רק לא באמצע." ככה זה נמשך. טהורי הדם נשלחו לסוף. חצויי הדם לאמצע, ובני המוגלגים להתחלה. הוא היה די בסדר בסך הכול. הוא לא צעק עלינו. אבל היה משהו מאוד מפחיד בקולו. לא יכולתי שלא לשים לב לכך שהוא מפלה בני-מוגלגים לטובה. מוזר, שאנון אמרה שבדרך כלל טהורי הדם הם אלה שמופלים לטובה. מצד שני, תלמית שנה שלישית שגדולה ממני רק בשנה היא לא מקור המידע הכי טוב שאפשר למצוא. סוף סוף הגיעה תורי. "בת-מוגלגים אני מניחה, אדוני. תוכנית לימודים היפוגריף." סנייפ הסתכל עלי במבט מופתע. "וחשבתי שלא יהיו כאן היפוגריפים אחרי הכול. אה, אף פעם על תפתחו צפיות. אתם יודעים מה? בואו פשוט ניקח דקה ונמחא כפיים לפרים שלנו כאן." אף אחד לא מחא כפיים. "כן כן, אל תפחדו. היא לא נושכת." חלק מהילדים שישבו התחילו למחוא בחשש. הוא התחיל להתקרב אלי. "בואו נמחא כפיים, על המאמץ וההשקעה שנחוצים כדי להזדהות לקוסם. על הנכונות לגבור על הפיגור המוחי. ועדיין לשאוף להיות שווה בין שווים. בואו נמחא כפיים, על הכסף שמשרד הקסמים בזבז כה הרבה במטרה להביא לעולם הקוסמים שלנו פסולת אנושית שלא טובה לאף אחד. ביזבוזי אוויר שכאלה שקוראים לעצמם ילדי תוכנית היפוגריף. בואו נמחא כפיים לפרימי שלנו! ונוריד לכל מי שלא מוחא כפיים חמש נקודות מהפלפאף!" מיד כל הכיתה התחילה למחוא כפיים. למרות שבעיניהם כמעט היו דמעות. הנהנתי אליהם הנהון כמעט בלתי מורגש. כדי לאותת להם שאני יודעת שהם לא התכוונו. "אווריקין, שורה ראשונה, באמצע."

הפרק הקודם		הפרק הבא