שובו_של_אוכל_המוות

פרק שמיני

פיטר מגיע אל פתח חדר המועדון של סלית'רין. הוא ממלמל את הסיסמא (טוהר דם) ונכנס פנימה.שלושה ימים קודם לכן.

כששאל פיטר את מרקו על אופציית הגיוס של תומס, האחרון הגיב בזלזול מעורב בהתנשאות עם קורטוב גאווה.

אבל פיטר לא הרפה. הוא שאל, הציע, ביקש ופעל כדי שתומס יגויס.

הוא העלה את הנושא כל היום, בשיעורים, בהפסקות, בלילות. כל הזמן אותו השם. שוב ושוב כמו מטוטלת הרסנית.

עד שלבסוף נאות מרקו להעלות את הנושא בפני המועצה בפגישתה הבאה הבאה.

אבל בשביל פיטר זה לא היה מספיק. פגישתה הבאה של המועצה העליונה תתקיים רק בעוד שבועות מספר ועד אז המצב בהוגוורטס יחמיר

ויגיע עד לנקודה הגורלית. עד לנקודת האל- חזור. ובמידה והם יחצו את הקו....... הכל יתמוטט ויקרוס,

הכול יחרב ויהרס ולא ישאיר אחריו זכר. מצד שני, אפילו מצב חירום שכזה אינו דבר חמור מספיק בכדי לכנס את המועצה מוקדם יותר.

אנשי המועצה הם אנשים חשובים ועמוסים. וכל הגעה לפגישה מסכנת אותם לאין שיעור. האדון אינו שש מהר כל כך לכנס את נאמניו.

ולכן היה על פיטר לפעול.

בחשאיות גמורה ובשם בדוי. פנה פיטר אל מספר חברי מועצה ופעילים אחרים בשירותו של האדון, בניסיון נואש לתמרן אותם כך שגם

תחום אחריותם יתגלגל אל פי התהום שאין לה סוף. המצב בדומשטרנג לא היה טוב יותר מבהוגוורטס ושגרירתם במועצה עשתה יד אחת

עם פיטר כדי לדרדר את מצב העניינים אל נקודת השפל המרבית אליה יכלו להגיע.

לבסוף נכנע האדון וכינס את כל חברי המועצה העליונה לישיבת חירום דחופה בה ניסה לפתור את המצב בלי לנקוט באמצעים קיצוניים ובלי

להלחיץ יתר על המידה את נתיניו המבוהלים גם ככה כדי שלא יבצעו טעויות.

דבר אחד היה ברור לכל- מקור הבעיה נמצא בהוגוורטס. ולכן האדון קרא אליו את מרקו שצויד מבעוד מועד בזיכרונותיו של פיטר. אלא שהלז

ביצע בהם שינויים קטנים כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה ולמנוע מהמבצע כולו לרדת לטמיון.

וזה עבד. כשמרקו חזר עייף ורצוץ כשכל גופו דואב ונוקשה. הוא פקד על פיטר ללכת ולגייס את תומס ויליאמס.

וכעת פיטר חזר מאותה המשימה ממש, והיא בוצעה בהצלחה. כולם הסכימו על כך ללא עוררים.

את קללת הקרושיאטוס היה פיטר מטיל בכל מקרה והוא השתמש גם בטריק שלמד ממאלפוי בכבודה ובעצמה- כיצד לווסת את הטמפרטורה,

לחץ האוויר והאור סביב עצם מסויים ולגרום לתופעות לוואי כגון: סחרחורת, בחילה, תחושת מחנק, ציפצופים באוזניים, כשל בראייה, רעד בלתי

נשלט, קור פתאומי, תחושת בהלה וכאב בלתי מוסבר ועוד כהנה וכהנה דברים על דרך זו.

פיטר פותח את הדלת ונכנס אל המועדון. בפנים הוא רואה את מרקו, נשען על עדן החלון היחיד ואור הירח משתקף בפניו. מבליט את שערו הבלונדיני,

את עיניו הכחולות כים סוער, את עצמות לחייו השקועות ואת עורו החיוור המתוח עליהם. הוא נראה עדין ושברירי, כמו בובת חרסינה שבירה שצריך

להיזהר כשנוגעים בה. גם ממרקו צריך להיזהר, אבל מסיבות אחרות לחלוטין.

"מה אתה בוהה בי? נשלחת למשימה ואני מצפה לקבל דיווח." אומר מרקו בזעף ופניו מתקדרות למבט המתנשא הרגיל, לא זה שהוא מציג בפני המורים.

"פיטר משלב את ידיו על חזהו ומחייך בזחיחות. מרקו יכול לשחק את התפקיד של המפקד הקשוח והמצפה לציות עיוור ללא חת אבל פיטר יודע שבעמקי נשמתו.

בירכתי תת-ההכרה שלו, גם מרקו יודע מי משנהם באמת בעל העוצמה והשליטה. גם אם היא מופעלת מאחורי הקלעים ולא בפומבי.

"המשימה בוצעה בהצלחה. המפקד." אומר פיטר וחיוכו מתרחב ונמרח על פניו,ללא שמץ של שמחה. "אני לא חושב שהוא יתמרד נגדינו,

המפקד. לא אחרי מה שעשיתי לו היום." מרקו נאנח ופורע את שערו של פיטר בתנועה אבהית כמעט. אבל רק כמעט.

"מה עשית הפעם, פיטר? אתה ממש חסר תקנה." הוא מניד בראשו ושולף את שרביטו.

"אקספקטו פטרונום!" הוא אומר. פטרונוס של תן פורץ משרביטו ונעלם בין עציו החשוכים של היער האסור.

"שלחתי לבוס הודעה. הפטרונוס המדבר כבר יסביר לו הכול. אני בטוח שהוא יהיה מרוצה." הם עולים אל חדרם המשותף כשמבטו של מרקו

נודד מבעד לחלון ומבחין בקושי בדמות אפופת צללים המאזינה לשיחתם. ילדה.

מאז שהוא הגיע להוגוורטס לפני חמש שנים, מרקו עמל ללא הרף כדי לפתח תדמית טובה בעיני המורים. מעולם לא נתפס במעשיו או אפילו נחשד שביצע אותם.

בעיני כולם, הוא היה תלמיד חרוץ ואכפתי, מתחנף ונחמד. וחזותו החיצונית סייעה לו בכך.

בכל פעם שהיה צריך לבצע משימה. הוא העדיף לשלוח או לחלופין לכשף מישהו לעשות את רצונו. אם פיטר נחשב אמן הקרושיאטוס והעינויים מרקו היה

אמן האימפריוס והתמרונים. לא ברור מי משניהם מסוכן יותר.

אבל הילדה הקטנה הזאת שעמדה כאן מולו הייתה סכנה מוחשית להרס כל זה. והוא לא יכול לתת לזה לקרות, הוא לא יניח לרצפה התומכת בו בעז שבנה

בדם יזע ודמעות להישמט תחתיו בקלות כזו.

"אבדה קדברה!"  הוא שואג ומכוון את שרביטו אל הילדה בזעם וכעס מעורבים בקורטוב של פחד וחוסר עמוד שדרה איתן.

קרן האור הירוקה והקטלנית פוגעת בגבה של הדמות הנמלטת. לרגע אחד היא מרחפת באוויר. שלווה ורגועה, עדינה ושברירית. כשאור משתקף בפניה פיטר

מזהה אותה, זו היא אנה, תלמידת שנה ראשונה בהפאלפאף. ואז המוות לוקח אותה אליו והיא קורסת לרצפה כמו בובת סמרטוטים, דוממת, מתה.

פיטר מוכה הלם. עינויים, הרג חיות מחמד, אפילו לגרום בעקיפין למוות של אדם. לכל אלה הוא היה רגיל. אבל להרוג סתם כך אדם חסר ישע ולא מזיק?! במקום

למחוק זכרונות לרצוח?! להוציא את המילים ממש מפיך?! זו הייתה עליית מדרגה רצינית מבחינת פיטר ומרקו גם יחד. ולאו דווקא לטובה.

"לעזאזל, זה הולך לעשות הרבה בלאגן." רוטן מרקו ופולט צרור קללות קצר. השניים חוזרים למועדון, מרקו מתיישב ופיטר נשאר לעמוד כשידיו משולבות על חזהו.

שוקל את צעדיו הבאים במתח.

"אתה חושב שהאדון עדיין יהיה מרוצה? זה היה מעשה פזיז מאוד מרקו. יכולת פשוט לשנות לה את הזכרונות. תזהר, האדון עוד ישים עליך פרס בסוף, על הגופה שלך.

" מרקו נאנח בהשלמה עם המצב ומסובב את שרביטו בין אצבעותיו.

"אולי אתה צודק." הוא אומר.

'ברור שאני צודק' חושך לעצמו פיטר ומגלגל את עיניו לתקרה. 'זו הייתה המטרה, שיחסלו אותך.'

הוא אומנם לא חשב שהילדה תמות אבל לא נורא. הרי בכל מקרה היא לא עשתה זאת מרצונה ולא הייתה נשארת נאמנה לפיטר עוד הרבה זמן.

סתם עוד קורבן. הרי אנחנו במלחמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא