נצר וולדמורט

נ.ב פרסי
-
"טוב אז אני אספר לך..בן פוסידון"
פערתי את פי אבל סגרתי אותו מיד.
אני אמור להחביא את זה שאני חצוי,איך הוא גילה?
איך הוא יודע?
התרחקתי מהשולחן במקצת.
היו לי שתי אפשריות: לשאול אותו איך הוא יודע ומה או להכחיש.
אחרי דקות ספורות בחרתי באפשרות השנייה.
"מה..? פוסידון? כמו זה מהמיתולוגיה היוונית או משהו כזה?" קיוותי שזה נשמע אמין וחיכיתי לתשובה.
"זה בסדר,פרסי" הוא ענה בנינוחות.
לא הייתה לי תשובה.
"זה בסדר כי..גם אני חצוי. בן זאוס"
הייתי בשוק.
לא ידעתי איך לענות או מה להגיב.
פשוט ישבתי שם. בשקט.
"רק רציתי שתדע את זה,אם יהיו בעיות אז תמיד תוכל לפנות אליי" הוא שבר את הדממה.
"אבל..איך? הארי אמר שאתה..איך קראו לזה? טהור דם" אמרתי.
"טוב..אני לא.
כשאמי הייתה בהריון היא ובן זוגה התחתנו,אפילו שהיא הייתה בהריון. כולם חשבו שבן זוגה היה אבא שלי אבל בעצם לא.
מאז שהייתי ממש קטן הייתי הולך בחופש למחנה. הייתי נלחם במפלצות ויוצא למסעות חיפושים"
חיכיתי שהוא ימשיך. הייתי שקוע בסיפור שלו.
"כשהגעתי לגיל 11 גילו שאני קוסם והחלטנו לעבור לעולם הקוסמים. ההורים שלי חשבו שזה היה לטובתי כי המפלצות לא יכולות להיכנס ואני רחוק מכלל סכנה. ועכשיו..הנה אני כאן"
שמחתי שמנהל בית הספר הוא גם חצוי וגם קוסם..כמוני.
פתאום הדלת נפתחה ופרופסור מקגונגול נכנסה.
"הטקס צריך להתחיל,התלמידים מחכים! כדאי שתמהר." היא אמרה ויצאה מיד מהחדר וסגרה את הדלת אחריה.
קמתי ממקומי כדי לצאת מהחדר חזרה לאולם הגדול אבל דמבלדור עצר אותי.
"בהוגוורטס ילדים בגיל 11,תלמידי שנה ראשונה מתמיינים לבית שלהם. אני חושב שזה יהיה מוזר שילד בן 16 יתמיין,לכן נעשה את זה שונה" הוא אמר בקולו הרך הגורם לנוחות.
"מה זאת אומרת שונה?" שאלתי.
"נעשה את זה כאן בחדרי וכשנצא תתיישב בבית לו אתה שייך" הוא החזיר לי תשובה.
התיישבתי על כיסא באמצע החדר והוא התקדם לעברי עם סוג של כובע מוזר.
"זוהי מצנפת המיון. היא ממיינת כל אחד לבית לו הוא שייך" הוא אמר לי ושם את המצנפת על ראשי.
אממ מר ג'קסון.. אמר קול בראשי.
הופתעתי אבל חשבתי שנראה הכל מוזר כל כך בעולם הקסמים והתעלמתי ממחשובתי..
נאמן..טוב לב..סלית'רין? אולי הפאלפאף..? הקול חזר לראשי.
גריפינדור המצנפת צעקה את המילה בקול והקול הדהד בחדר. (הערת הכותבת: יכול להיות שחלקכם לא מסכימים או חושבים שהוא לא צריך להיות בגריפינדור,זה לטובת הסיפור)
"טוב אז אני מניח שאני בגריפינדור?" אמרתי.
הוא הנהן כאות להסכמה.
יצאנו לאולם הגדול והתיישבתי בשולחן גריפינדור בזמן הטקס. רון והרמיוני שמחו שאני איתם בבית אבל הארי נראה דיי מאוכזב או כועס..?
"כאן הטקס מסתיים. כל תלמיד ילך למעונות ביתו. הלימודים יתחילו מחר על הבוקר!" אמר דמבלדור וכל התלמידים קמו.
הלכתי אחרי הארי ורון למעונות של הבנים ותפסתי מיטה ריקה.
החלפתי לפיג'מה,נשכבתי על המיטה ונרדמתי מיד.
המחנה נגלה בעייני וגרובר וכירון ישבו ודיברו בחדר כלשהו במחנה.
"אנחנו חייבים לעשות משהו" אמר גרובר לכירון.
"כמה זמן אתה חושב שזה ימשך? זה יעבור מתישהו?" שאל גרובר.
"זה לא פשוט יחלוף..אנחנו זקוקים לתרופה. שום חניך לא נשאר חוץ מכמה בודדים." אמר לו כירון.
-"מה נעשה?"
צעקות כמו "מהר!" או "זה קרה גם לו.." נשמעו ברקע.
התעוררתי.
הקשר הטלפתי חשבתי.
מה קורה במחנה?!

-

שאלת הפרק: אם פרסי וג'יסון היו נלחמים מי מהם היה לדעתכם מנצח?

הפרק הקודם		הפרק הבא