משחקי הרעב ה-76 לילדי הקפיטול

התעוררתי בסביבות שש בבוקר.
קמתי מהמיטה והתמתחתי. הלב שלי דפק בפראות. הוא ידע שאולי אלה השעות האחרונות בהם ידפוק.
נשמתי עמוק בניסיון להרגיע את עצמי. זה לא ממש הצליח.
הלכתי להתקלח מקלחת ארוכה וטובה. צחצחתי שיניים במשך שלוש דקות, ויצאתי מהמקלחת עם שובל אדים שהתפזר לכול החדר וחימם אותו קצת.
על הדלתות של הארון שלי הייתה חולצה רגילה ומכנסיים רגילים. את הבגדים בזירה כבר נלבש בקטקומבות (איזו מילה מסובכת). אני מסתכל וחובש את הנזר של סבא.
יצאתי לאכול ארוחת בוקר עם כול שאר הקומה שלי ושל קטניס.
לא שממש יכולנו לאכול משהו, אבל קטניס הכריחה אותנו לגמור את האוכל שבצלחת.
כולנו ניסינו בכול הכוח שלנו לא להקיא והצלחנו רק בזכות הכדורים שנתנו לנו.
כולם היו בלחץ מטורף ואדיר.
כולם הזיעו. כולם רעדו מפחד. אבל במיוחד מי שיכנס היום לזירה. שזה חצי מהקומה שלנו. רציתי לבכות.
המעלית נפתחה בצליל העליז של דינג.
מורד כול שהוא בבגדי צבא אסף את מי שיכנס היום לזירה ופקד עלינו להכנס למעלית. קטניס נכנסה איתנו. שאר המיועדים מהקומה ריחמו עלינו והסתכלו עלינו במבטים אסירי תודה על כך שיש להם עוד שלושה ימים להתכונן.
נכנסתי למעלית עם שאר החברה ועשינו את דרכינו למטה, שם חיכתה לנו רחפת.
"אני נפרדת מכם כאן. בהצלחה. אני מתביישת בכך, אבל ממש לא חשבתי שאוהב ילדי קפיטול. ילדי שמנת. זה הכינוי שלכם במחוזות. אבל די נקשרתי אליכם. אז שלפחות אחד מכם ינצח. אני אשן יותר טוב בלילה." היא אמרה וחיבקה כול אחד מאיתנו. חיבקנו אותה בחזרה ופנינו לכיוון הרחפת.
החזקנו בסולם והרגשנו בזרם שהקפיא אותנו. שכולם היו קפואים בסולם הוא עלה למעלה.
בעודינו קפואים, רופאה עם מזרק ביד הזריקה לנו את מתקן המעקב. אחרי שסיימה הזרם ניפסק ואנחנו כמעט נפלנו מהשיחרור הפתאומי.
כול שאר המיועדים של היום כבר ישבו ברחפת חגורים. ברגע שאנחנו ישבנו ונחגרנו התחלנו לזוז.
הרחפת התרוממה מהקרקע בשקט ואחר כך התחילה לטוס תוך שהיא מגבירה מהירות מרגע לרגע. ניסיתי לשנן את הקפיטול בפעם האחרונה. ברגע שעברנו את הקפיטול הכול החשיך לשנייה ואז האורות על הריצפה והתקרה נדלקו והעניקו לחדר מראה של חללית חייזרים.
כולם היו עצבניים וניסו להרגיע את עצמם בדרכים שונות. אני ניסיתי להרגע בזימזום חרשי של שירים ומנגינות אהובות.
אחרי פרק זמן שנרטה כמו נצח, התחלנו להאט ולנחות. חבטה מתכתית נשמעה שהרחפת נחתה ופגעה בקרקע. הדלת נפתחה והסולם השתלשל למטה- אל הקטקומבות.
ירדנו בזה אחר זה אל המנהרות שם. הכול היה חדש ומבריק לחלוטין. שומרים הובילו כול אחד מאיתנו אל חדר משלו. ריח של נשורת וצבע טרי עדיין מלאו את החדר הסגור שנכנסתי אליו. השומר סגר את הדלת. על קולב הייתה תלוייה סרבל בדיוק כמו באימונים- כסוף ומבריק. הוא היה עשוי מחומר ששימר חום, אז ניחשתי שנהיה במקום קר. התלבשתי במהירות וקול הודיע שנשארו עוד עשרים שניות.
נכנסתי לתא השיגור והדלת מזכוכית נסגרה ואני עליתי למעלה.
אור היום פגע בי במלוא העוצמה. לקח לי זמן להסתגל לאור אבל שהסתגלתי ראיתי שאני על משטח מתכת עשר סנטימטר מעל עיגול מושלם של דשא ירוק ומוקף עצים ירוקים.
מולי הייתה קרן השפע, רק שהפעם היא הייתה שונה- במקום קרן מזהב היה מכסה עם יריעה בצבע כסף שהצלה על תיקים גדולים וכול מיני דברים.
אני שמתי לב במיוחד אל הקשת הכסופה עם אשפת החצים הכסופים.
הם שלי.
לאט לאט משטחים עלו איתם המיועדים.
שאחרון המיועדים עלה נשמע כול של קברניט משחק כול שהוא שהודיע: 'אני מכאיז בזאת על פתיחת משחקי הרעב ה-76 לילדי הקפיטול.'
היה רגע של שקט ואחריו...
60...59...58...57...56...55...54...53...52...51...50 קול של קברניט משחק אחר שספר לאחור נשמע דרך מעוות קול.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נכנסתי לחדר קברניטי המשחק ששם כבר כולם הזיזו מסמכים והעלו הולוגרמות של דברים. (חדר קברניטי המשחק נראה בדיוק כמו בסרט).
כשנכנסתי בדיוק עלתה הולוגרמה של הזירה כולה.
ראיתי את פלוטראך מסתובב ואומר לכולם לעשות בדיקות אחרונות. הנשיאה קווין ישבה מול המסכים שהקרינו את המיועדים שעלו בכול מיני זוויות.
ראיתי את גייל מעלה ומזיז הולוגמות וחוגות ומדים של כול מיני דברים. ראיתי את כולם מקלידים ועושים דברים אחרונים.
"אנחנו מוכנים." אמר פלוטראך אל הנשיאה קווין. אני התיישבתי לידה.
היא קמה. "מעולה. תספרו לאחור."
אחד הקברניטים לחץ על כפתור כול שהוא.
"אני מכריז בזאת על פתיחת משחקי הרעב ה-76 לילדי הקפיטול." אמר.
הוא לחץ על כפתור נוסף. " 60...59...58..."
הוא ספר אחור בקול מעוות.
כול רגע זה עומד לקרות.
המשחקים מתחילים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
10...9...8...7...6...5...4...3...2...1... גונג.
קול הצופר נשמע וכולם מתפזרים לכול כיוון. אני רץ בכול המהירות אל החץ וקשת וחוטף אותם. אני תופס שני תיקים.
10...9...8...7...6...5...4...3...
זה בטוח לא משהו טוב. אני רואה מאוחרי את הטבח ואת כולם מנסים להבין מה פשר הספירה לאחור.
סכין מזרקת לכיווני ונתקע בעץ. פיספוס של עשרה סנטימטרים. אני תופס אותה ובורח.
2....1...0... בום!!!
פיצוץ אדיר מעיף אותי עשר מטר לתוך העצים אני נוחת בחוזקה על הקרקע וכול האוויר יוצא ממני. אני מתגלגל עוד עד שאני מתנגש בעץ.
אני לא רואה כלום וגם לא שומע כלום.
לוקח לי כמה שניות או דקות להתאושש. דם יורד לי מהראש ומהיד. יש לי סחרחורת שאני קם ומיד קורס. הכול מסתובב. אני נשכב על הגב ומביט בשמיים הכחולים. הנזר עדיין עלי שזה די מוזר.
אני שוכב שם עשר דקות עד שנדמה לי שהתאוששתי וקם באיטיות.
כבר אין לי סחרחורת ואני קם על הרגליים. אני בודק מה המצב של הנזר.
מזל.
הקשת והאשפה זרוקות במרחק של שני מטר זו מזו. אני מרים אותם. ובודק. החצים התפזרו לכול כיוון ואני מנסה להתאתר אותם, אבל המצב של הקשת די בסדר.
הם זרוקים בכול מיני כיוונים, אבל אני מצליח להאסוף את כולם וגם מאתר את שני התיקים.
סיקרן אותי לראות מה הצלחתי לאסוף, אבל עוד יותר מעניין אותי מה הנזק של הפיצוץ.
אני הולך לכיוון קרן השפע ומנסה להתעלם מהכאבים בראש וברגליים והידיים מהתעופה מהפיצוץ.
הדם הקרוש הדביק לי לראש את השיער חזר לקרקפת.
אני מתחיל לחוש בנזק של הפיצוץ כבר מרחוק- אש שעדיין בוערת ועצים שנפלו. ויותר גרוע, דם וחלקי גופות מפוחמות. הם בכול מקום. ראיתי מיועדת ששופדה על ענף של עץ והדם מהפצע הפעור נטף אל הענף וצבע אותו באדום בוהק. היה ברור שעכשיו היא מתה, הרחפת עוד לא אספה אותה.
אני יודע שאני יוצא חסר לב, אבל קודם כול חיפשתי משהו שהיא לקחה.
כלום.
ואת זה מסבירים שני פצעי דקירות בצד הגוף שלה.
אני מגיע לקרן השפע אחרי עוד שני גופות עם חלקים חסרים.
אין שום זכר מן קרן השפע והדשא הירוק והשופע. הכול מלא באש שמתחילה להתפשט אל היער בקצב מסוכן.
אני מחליט לעזוב את האיי החורבות האלה וללכת לכיוון ההפוך- הכיוון שממנו באתי.
אני צועד את אותו המסלול עם הגופות חסרות החלקים והמפוחמות. אני מרחם על המשפחות שלהם.
אחרי צעדה של חצי שעה אני נמצא בחלק ירוק שהאש לא הגיע אליו. אני עדיין רואה אותה ממרחק מתחילה לתפוס תאוצה.
Suddenly, השמיים נהיים אפורים וקודרים ואני רץ לתפוס מחסה מתחת לעץ עם ענפים בעלי עלים שופעים.
אני בדיוק נכנס מתחת למחסה שהגשם מתחיל לרדת בעוצמה אדירה שמרטיב את כול היער ומכבה את האש. האש לא נכנעת בקלות רבה ומחזירה מלחמה- החום גבר והלהבות עולות לגובה רב. אבל הגשם פשוט יורד בעוצמה רבה יותר.
האש בסוף נכנע ונכבת. הגשם מוודא שהאש כבתה לחלוטין ויורד עוד קצת ואחרי עשר שניות מפסיק לרדת. השמיים נהיים שוב בהירים והשמש יוצאת ומחממת את היער. אני יוצא מתחת למחסה שלי שנוטף מים. אני שותה מן העלים מים מתוקים וטעימים. אני יושב על אבן רטובה ובודק את תכולת התיקים שלי. הדבר הראשון שאני רואה זה מחברת ועט. אני מיד מכין רשימה של הדברים שיש לי:
20 חצים וקשת.
סכין.
תיק 1:
מחברת ועט
שני בקבוקים של שני ליטר ריקים ובקבוק של חצי ליטר
חפיסת גלולות אצב"ש- 60 גלולות
חפיסת ביסקוויטים
חבל
3 כיכרות לחם.
גפרורים
ומשקפי ראיית לילה.
תיק 2...
כאן תופס הלם מוחלט.
התיק מלא בכלי רחצה:
שמפו לראש ולגוף, גרביים, 2 זוגות תחתוני בוקסר, סרבל נוסף, סקוץ' לגוף, מגבת, אלכוג'ל, מברשת ומשחת שיניים.
אני כול כך רואה את קברניטי המשחק צוחקים עכשיו.
טוב, לפחות אני אהיה נקי ואשמור על היגיינה שזה גם חשוב מאוד. אם לא רוצים למות מזיהום או ממחלות. שיצחקו כמה שהם רוצים, אני לא הולך למות מזיהום או היגיינה ירודה.
אני שם את כול התכולה של התיק עם הכלי רחצה בתיק הראשון ושם את האוכל והמים בתיק השני. את הקשת והאשפה אני שם עלי.
אני ממלא את הבקבוקים במים טריים. אני שם את הבקבוקים הגדולים בתיק עם האוכל ואת הבקבוק של החצי ליטר אני מחזיק ביד.
אני מתחיל לשוטט ביער בניסיון למצוא מקום לנוח בו ולמצוא בו נהר בשביל לשטוף את הדם הקרוש מהגוף שלי.
אני משוטט עשרים דקות ביער ורואה בפליאה שכנראה לא נמות מרעב- כול היער מלא בעצי ושיחי פרי. כמובן, האפשרות שהם רעילים עדיין קיימת. למרות שלי לא אמורה להיות בעיה עם רעל. יש לי אצב"ש. ראשי תיבות של- אין צורך בשירותים. בולעים גלולה ליום לפני ארוחת הבוקר והיא סופחת ושואבת את כול הרעלים של הארוחות שאוכלים באותו יום- לא משנה כמות האוכל- אליה כך שאין צורך בשירותים, שזה די שימושי בזירה. ובנוסף זה סופח גם רעלים אחרים... כך שאין לי שום בעיה עם הפירות רעילים.
אני בולע גלולה בחיפזון וקוטף את התפוח האדום.
אני אוכל אותו.
חמוץ אבל טעים.
אני קוטף עוד 5 תפוחים ושומר אותם ליותר מאוחר.
אני ממשיך ללכת עוד כמה דקות ואני שם לב עד כמה השמש חמה. עד שאני שומע את הרעם של הנהר אני מזיע לגמרי. אני ממש רץ אליו ורואה את הזרימה החזקה של הנהר. אני מוריד את התיקים ונכנס לתוכו בשמחה, מקבל את הקור הפתאומי בברכה. אני מוריד את כול הדם מעצמי ומורח אלכוג'ל על שריטות. אני כמעט צורח מכאבים שאני מורח את הג'ל המחטה עליהם. אני יוצא ונותן לשמש ליבש אותי קצת.
טוב, קצת זאת מילת המפתח. שמש מייבשת אותי תוך כמה דקות. אני נכנע ונכנס עוד פעם לנהר בשביל להצטנן ולהוריד את השאריות של הדם הקרוש, שבדיוק אני שומע את התותח יורה.
אני סופר את היריות.
18 הרוגים.
אני נושם עמוק וממשיך לקרצף את שאריות הדם מהגוף שלי.
השעות עוברות מהר ואני מחליט לתפוס את הדגים ששחו לא רחוק משם בתוך בריכה לארוחת ערב.
אני מקים מדורה קטנה ליד הנהר וצולה את הדגים.
השמש יורדת במהירות ואני מברך את עצמי על הרעיון להקים מדורה קטנה ליד הנהר כי כשהשמש נעלמת ואיתה גם, למרבה הצער, גם החום.
הטמפרטורה יורדת במהירות ואני נצמד למדורה יותר בניסיון להתחמם, שאני שומע את ההמנון ואת הסמל של הקפיטול בשמיים ומיד אחריו את כול ההרוגים.
מכול הקומה שלי, רק אני שרדתי.
ואז הנשיאה קווין מופיע בשמיים.
"שימו לב, מיועדים יש לי הודעה..."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
איזה התרגשות, המשחקים התחילו!!!!!
מקווה שאהבתם את הפרק.
תגיבו כמו תמיד,
אוהב,
קייל סמית.

הפרק הקודם		הפרק הבא