"אני לא מה שאתם חושבים."

תפסתי את מאל בכניסה למרתפים בצורת הקייטי שלה.

"קייטי! הנה את. אומה כבר באגם. מה התנאי שאמרת לפילץ׳? שהוא ירשה לתלמידים לבעוט בגברת נוריס?" 

מאל חייכה. "בואי. אני אסביר לך בדרך." היא אמרה. "אז ככה," אמרה מאל, "פילץ׳ כמובן התרגז כשהוא לא מצא אותנו, ושאל אותי מה התנאי. התנאי הוא שפילץ׳ ייתן לי את המפה של פרד וג׳ורג׳."

אוקי, כאן צריך להסביר. לפני יומיים, התאומים סיפרו לנו שבשנה שעברה הם גנבו פיסת קלף ישנה מהמשרד של פילץ׳, ושהיא מכושפת. הם גם מצאו את הלחש שמראה מה יש בה.

זו הייתה מפה של הוגוורטס. בזמן אמת. אני מניחה שאתם יודעים הכל עליה באיזו דרך מסתורית, אז אני לא אפרט. הנקודה היא, שהמפה הראתה אותנו בשמות האמיתיים שלנו. התאומים פשוט לא הבינו שונוס ומאל רידל הן בעצם אנחנו (הם הרי לא ידעו שרידל הוא שם משפחתו של וולדמורט). לכן די נבהלנו שגילינו שפילץ׳ החרים את המפה.

ועכשיו קייטי תכננה לקבל את המפה בחזרה.

"ומה? הוא החזיר לך אותה? למה שהוא יעשה דבר כזה?" שאלתי. הייתי בטוחה שפילץ׳ סתם יגרש אותה. "כן." אמרה קייטי. "בהתחלה הוא לא הסכים, ואז פשוט אמרתי לו שאם הוא לא ייתן לי את המפה אני אערב את רוחות הרפאים בעניין. הוא אמר לי שאין לי עדים, ואני אמרתי שדווקא יש, התמונה שהייתה תלויה על הקיר וראתה הכל. אז הוא כמובן התעצבן מאוד אבל הוא נתן לי את המפה." היא הראתה לי את פיסת הקלף המרופטת, והפעילה אותה.

"עכשיו נחזיר אותה לפרד וג׳ורג׳." אמרה קייטי. "הם במגדל גריפינדור עכשיו."

כשהגענו למגדל גריפינדור, התאומים בדיוק יצאו משם.

"הי מלאני, הי קייטי. מה אתן עושות כאן?" שאל פרד/ג׳ורג׳. מאל הושיטה להם את המפה.

"הי, איך השגתן אותה? פילץ׳ הרי…"

מאל סיפרה להם הכל. וואו, זה היה סיפור ארוך.

"את גאון, קייטי." אמרו התאומים.

"רק אל תאבדו את זה שוב." חייכה קייטי.

"אוקי, אז מי זאת אומה?" שאל אחד התאומים.

הלכנו לאגם, להכיר את אומה לתאומים.

נראה שקייטי עדיין שונאת את אומה משום מה.

שבוע אחר כך פרד ג׳ורג כבר התרגלו לאומה, אבל קייטי עדיין לא סבלה אותה. או שהיא רק העמידה פנים.

ביקרנו את אומה כל יום אחרי השיעורים. היינו מביאות לה כריכים מהאולם הגדול (אחרת מהר מאוד תהיה לה בחילה בכל פעם שהיא תסתכל על דג) ואני נאלצתי למנוע ממאל להכניס לאוכל הזה דברים כמו שיקוי הקאה.

רצינו לשמור את העובדה שיש לנו דיונון חדש באגם בסוד, אבל אחרי יומיים זה כבר היה בלתי אפשרי.

תמיד באנו לאגם בשעה 19:30 עם כריכים מהאולם הגדול. אומה ידעה מתי לחכות לנו שם - בדיוק מתחת לפני המים. כשאני, קייטי, פרד וג׳ורג הגענו לשם באותו יום, התחלחלנו כשראינו מי רוכן מעל האגם ובוהה בצמות של אומה, שצפו על פני המים.

זה היה פרופסור סנייפ בכבודו ובעצמו. התקרבנו בשקט והתחבר מאחורי עץ.

סנייפ תפס את הצמות של אומה (את אומה עצמה הוא עוד לא ראה) ומשך מעלה בתנועה חדה.

"איי!" נשמע מתוך האגם. זרוע תמנון אחת יצאה מתוך המים, תפסה את סנייפ וטלטלה אותו באוויר.

"תפסתי אותך, מא - "

אומה הציצה מתוך האגם, וראתה את מי היא תפסה.

היא שמטה בטעות את סנייפ לאגם. אחר כך היא קפצה מאגם ובדרך לאדמה שינתה צורה לבת אדם. סניפי יצא מהאגם, ייבש את עצמו בהינף שרביט, לחש "מכשפת ים,"  ורץ לטירה, בטח כדי לספר לדמבלדור.

הוא לא ראה את ארבעתנו. התקרבנו לאומה כשמאל צוחקת על אומה, והתאומים - על סנייפ.

"הסתבכתי בגדול, מה?" אמרה אומה.

החלטתי שאין טעם להכחיש את האמת. "כן. די כן."

"חחח... כל הכבוד, שרימפי, את מתה!" אמרה קייטי.

"תכנית, כן, אני מתה מאז שנולדתי. לבנות ים אין נשמה." אמרה אומה.

כולנו צחקנו. האמת, קראתי פעם על תיאוריה כזו… מתברר שהיא נכונה.

"אה, חבר'ה…"

סנייפ ומקגונגל חצו את המדשאות ישר לכיווננו. כנראה שדמבלדור עסוק. אומה מיהרה להיכנס לאגם.

הפרופסורים הגיעו אלינו, ואנחנו ניסינו להיראות כאילו לא הסתובבנו עם מכשפת ים בזמן האחרון.

"מה אתם עושים כאן?" שאלה פרופסור מקגונגל.

"סתם, מסתכלים על האגם." אמר פרד/ג׳ורג.

מקגונגל בהתה בתאומים ואמרה: "אתם? יושבים בשקט ולא עושים צרות?" היא התקרבה לאגם.

"אציו!" מקגונגל הצביעה בשרביטה על האגם.

"אאו! ‏מה יש לאנשים עם למשוך לי בשיער?"

כנראה הלחש פגע בצמות שלה.

"אורסולה?" התנשפה מקגונגל בהפתעה.

"אני נראית לך בת 3,000?"

"אה... לא, את לא אורסולה."

'אוף, אומה, באמת. קצת כבוד בסיסי. לא יזיק.' חשבתי.

מקגונגל התאוששה. "בואו כולכם למשרד שלי. עכשיו."

הגענו למשרד של מקגונגל. היא פנתה לאומה.

"את מכשפת ים. מכשפת הים היחידה שנשארה בחיים אחרי מלחמת האזרחים ‏התת - ימית הגדולה היא אורסולה. את לא אורסולה. מכך נובע שאת בתה של אורסולה, ואת אמורה להיות באי האבודים יחד עם אמך. את נמצאת באגם הגדול, בהוגוורטס. הסבירי. פרטי. נמקי."

מאיפה לעזאזל היא יודעת על האי? וגם סנייפ לא נראה ממש מופתע. גם הוא יודע עליו?

"אה…" נראה היה שאומה הבינה שלמקגונגל לא משקרים. "טוב, ברחתי מהאי. גרתי בים כמה שבועות, ואז מצאתי מנהרה תת ימית שהובילה לאגם הזה."

באותו רגע נשמעת דפיקה בדלת המשרד.

"כן?" אמרה פרופסור מקגונגל.

זה היה דמבלדור. "הו, סוורוס, הנה אתה. רצית לדבר איתי באיזשהו עניין?"

"כן אדוני, בעניין הזה." הוא הצביע על אומה. "אתה מבין, אדוני, היא מכשפת ים. מכשפת ים שברחה מאי האבודים."

"הו, באמת?" דמבלדור חייך. נו, זה כבר לא מצחיק. גם הוא יודע על אי האבודים? "אם כך, שתצטרף ללימודים."

לזה אף אחד לא ציפה.

"אדוני, הרי אתה מכיר את ה… מוניטין שיצא למכשפות ים אחרי מלחמת האזרחים התת - ימית הגדולה… אחרי הכל, מדובר בבתה של אורסולה עצמה…"

"כן, טוב, אני מניח שההורים לא קובעים את עתידם של הילדים." אמר דמבלדור.

מקגונגל כנראה הבינה שאין טעם להתווכח עם דמבלדור. היא התעשתה.

"טוב, בסדר, נניח. אבל מה לעשות עם כל החומר שפספסה?"

"היא תתחיל ללמוד בשנה הבאה. זה לא בעוד כל כך הרבה זמן, האמת. בינתיים את יכולה להישאר באגם, גמדון בית יביא לך ארוחות." בזה נגמר הדיון. יצאנו מהמשרד.

"מה?" שאלתי.

קייטי ואומה התבטאו ביתר ססגוניות.

הפרק הקודם		הפרק הבא