אחרי הכל.

בשעה תשע בבוקר למחרת היו כל אנשי הטירה באולם הגדול, שותקים ומחכים שפרופסור מקגונגל תודיע שהגיע הזמן להלוויה הקבוצתית להתחיל.

זה היה רעיון שלה שכל 50 האנשים שנלחמו ומתו למען בית ספר ייקברו ליד קברו הלבן של דמבלדור, דבר שהתברר כרעיון מוצלח מאוד. הארי עמד לשאת דברים, וכמוהו גם ג'יני וג'ורג' על גופתו של פרד.

לפתע פרופסור מקגונגל דיברה בקול שקט מאוד אך ברור-

 "אני מבקשת מכולם לצאת בטורים מסודרים אל המדשאות, שם נתחיל בטקס."

 כולם נעמדו והתחילו ללכת אל המדשאות, ששם חיכו 50 הגופות, שהורחפו לשם מבעוד מועד. כולם התיישבו, ופרופסור מקגונגל הנהנה אל עבר הארי, שניתק מידה של ג'יני ועלה על הבמה הקטנה. הוא נעמד, והתחיל לדבר.

 "אין לי הרבה מה להגיד. רק... תודה. לכל מי שקפח את נשמתו במאבק להרוג את וולדמורט."

 הארי עשה הפסקה כאשר הגיע למילה וולדמורט, ונדהם לגלות שאיש אינו הראה אפילו לא סימן חיצוני של רתיעה מהשם. מעודד, הוא המשיך.

"אני לא ממש יודע למה ביקשו ממני לדבר. אני רק מצטער... על הכל. כפי שנודע לי בשעות האחרונות, מותו של אחד יכול לחסוך מוות של אנשים רבים אחריו, והכניסה לזירה מתוך בחירה, זה מה שעושה את ההבדל, בזה אני יכול להיות בטוח."

 הוא סיים במחיאות כפיים סוערות, ואז ההלוויה התחילה. כל פעם שהיו קוראים בשם מסוים של אדם שנפטר, משפחתו הייתה באה, נציג מסוים היה אומר כמה מילים על הבמה, ופרופסור מקגונגל הייתה מסובבת את שרביטה ובמקום הגופה עמד קבר שיש לבן.

 הארי ישב ליד הוויזלים והרמיוני, צופה בקברים הלבנים שעיטרו אט-אט את המדשאות הירוקות, ועיניו צורבות.

עוד עשרה אנשים... עוד חמישה... הבאים בתור... הוא ספר את האנשים שנותרו עד שיקריאו את שמם של פרד, לופין וטונקס. כאשר "פרד וויזלי" נשמע, קמו אדון וגברת וויזלי, ביל, פלר, צ'רלי, פרסי, ג'ורג', רון, ג'יני, הארי והרמיוני אל הגופה. ג'יני וגו'רג' המשיכו אל הבמה, ודיברו בקול חנוק. כאשר ירדו מהבמה פרופסור מקגונגל סובבה את שרביטה וקבר לבן הופיע במקום גופתו של פרד. לאחר מכן לופין, שעליו דיבר האגריד, וטונקס, שאימה באה במיוחד עם טדי הקטן כדי לברך את בתה לשלום. כולם חזרו אל מושביהם, וחיכו לסיומו של הטקס- שריפת גופתו של וולדמורט. הארי נתבקש למלמל את הלחש, והוא הסכים בלית ברירה. הוא נעמד, אמר אינסנדיו וראה איך גופתו של האויב הגדול ביותר שלו נעשית לאפר.

בתוך תוכו, הוא ידע שללורד וולדמורט מגיע משהו אחר מאשר רק שריפה פשוטה, שאת שאריותיה זורקים לאגם. האדם הזה אחראי לכל כך הרבה תלאות, שאין בשריפה פשוטה את הנקמה שבכך. הוא הרגיש שהוא רוצה למעוך את הגופה בידיו וברגליו, להוציא את זעמו שלו ואת זעמם של כל אלה שכבר לא איתו...

אבל הוא ידע שאי אפשר. כל מה שנשאר מהאויב הכי גדול שלו, מהאדם שחלקיק מנשמתו היה צפון בו, היה אפר שנח ברגעים אלה על קרקעית האגם הגדול. הוא היה מבולבל מאוד.

לאחר שלוש שעות וחצי, הרבה בכי, פרחים ושיש לבן, הטקס נגמר. הארי הביט לאחור אל חלקת הקברים וחשב על כל אלה שמתו למענו, שבחרו למות למען זה שהוא יכול להרוג את וולדמורט.

ואחרי הכל, הוא הסתכל לאחור, והשאיר את הכל מאחור.

הסוף..!

הפרק הקודם