בת השאול

פרק 9

עכשיו יש שניים

"אנבת' חיבקה אותה. מוזר, אבל נראה שבזמן האחרון היא ממש מסתדרת עם רייצ'ל."

(ריק ריירדן, פרסי ג'קסון והאולימפיים 5)

הייתם חושבים, טוב, היא קיבלה זר דפנה. החיים שלה תותים.

אז זהו, שממש לא. תליתי את הזר על הארון, וכאילו כאן, כל הסיפור נגמר.

הייתה שעת אחר צהריים במחנה, והחניכים נחו או שיחקו, אבל אף-אחד לא עבד.

היה מאוד שקט ורגוע.

ילדי אפולו התחרו ביניהם בקליעה למטרה. בני ארס שיחקו ופוטבול, ובנות אפרודיטה צפו בהן מספסל צמוד, מרכלות ומצחקקות. ג'יימס היה לבוש בגופייה ומכנס קצר ושיחק כדורסל עם ביתן הרמס. הוא נראה קצת עייף, אבל מאוד שמח.

הסאטירים ניגנו לשיחי התות וגרמו להם לצמוח מאוד מהר - ממעלה הגבעה כולם יכלו לראות אותם. הציידות התאספו במעגל על מחצלת מחוץ לביתן תשע.

ביתן האדס נראה אטום ועמום לאור השמש. ואז נזכרתי שאני רוצה לשפץ שם, והחלטתי שאין לי כוח עכשיו. פשוט ישבתי על החול החמים ברגליים משולבות, וקראתי ספר ישן של צ'רלס דיקנס שלקחתי מהספרייה של כירון. הוא היה ממש משעמם, אז צפיתי בג'יימס במשחק שלו.

ישבתי בראש הגבעה המערבית, והבטתי מעבר לגדר. ראיתי את מצר לונג איילנד, את הספינות שעוברות, מכוניות מזדמנות פה ושם בכביש עם הנתיב היחיד.

באותו בוקר הלכתי לבקר את האנה, ומצבה השתפר מאוד. כל הרופאים שאבו מלא מוטיבציה מההצלחה הזאת, בטענה שמאמציהם הם שגרמו לשינוי. אחר כך מיהרו לשבח את דמטר על הצמחים שמצאה, אבל בני אפולו עדיין נראו גאים בעצמם יותר מן הנחוץ.

קיוויתי שהאנה תשוב. כמובן שהרגשתי רע עם הסיבה שבגללה מלכתחילה היא שכבה במרפאה, והרגשתי אשמה, ומאוד רציתי שהיא תחלים, כי בכל זאת, חברה.

לא רציתי שיקרה לה משהו ולא התכוונתי לזה. מובן שציפיתי לה בריאה ושלמה, ותודה לאלים, חיה. אבל כשראיתי אותה אתמול במרפאה ואמרו לי שהיא במצב מצויין… ברור ששמחתי. יותר נכון… בשלב הזה, חלק ממני שמח. אני אסביר.

ברור שרציתי שהאנה תחלים. תחלים, בכיף. אבל לא רציתי שהיא תחזור אליי. למה?

כי מצאתי חברים חדשים? כי התרגלתי למחנה? כי הרגשתי חלק? כי ניצחתי במשחק בלעדייה? כי הייתי בת האדס והתביישתי?

לא יודעת. האנה עוד לא יודעת שאני בת האדס. היא בקושי יודעת מה עבר עליי בארבעה ימים האחרונים. סביר להניח שיעדכנו אותה, אבל עדיין…

וכשצפיתי בג'יימס במשחק כדורסל, הבנתי שאני לא צריכה יותר את האנה בגללו. בגללו? בזכותו? זה טוב או רע, שאני עצמאית?

ידעתי שהאנה וג'יימס היו חברי ילדות. עכשיו פחדתי שהיא תחזור לג'יימס ולאט לאט הם יהיו זוג. ואז אני אהיה מחוץ לתמונה. אבל מה מצוייר בתמונה הזאת בכלל? ועוד יותר גרוע, אם האנה תראה שאנחנו מתחברים ובכוונה תידחף בינינו, כי אולי גם היא מאוהבת בג'יימס ועכשיו גנבתי לה אותו, ואז פשוט נפסיק להיות חברות. ניסיתי להאמין שזה לא ככה. האנה מאוד עדינה וחברותית, ועד כמה שהבנתי היא וג'יימס בעיקר ידידים. זאת אומרת, שכן ושכנה כזה, מערכת יחסים חזקה אבל לא בקטע של אהבה.   

ורק עכשיו השלמתי עם הרגשות שלי. כן, אני מאוהבת בג'יימס. זה כבר לא סתם קראש חולף. אבל פחדתי להגיד לו את זה, כי אז הוא כנראה ישבור לי את הלב בפרצוף. ומי יאשים אותו? לצאת עם בת האדס? בן פוסידון?

זכרתי מה ג'יימס אמר לי בבוקר שבו שוחח איתי לראשונה: צמחים צריכים מים, והיא בת דמטר.

מתים לא צריכים מים. אבל האם ככה פועלת הלוגיסטיקה של אהבות חצויים? האם צריך להיות ביניהם קשר פיזי מצד ההורה האולימפי?

הבטחתי לעצמי שברגע שאגיד את כל זה בקול, הרצפה תבלע אותי (אני מסוגלת לגרום לזה, אגב), או אפילו יותר מתאים, אני אקבור את עצמי (אולי אני יכולה לעשות גם את זה?), ואולי אקריב קורבן לאפרודיטה.

בואו נעשה את זה ככה.

נגיד שאתם משחקים כדורסל (זה לא קשור למה שאני מביטה בו עכשיו!), ויש איזה ילד מהקבוצה היריבה שממש טוב בזה. אז כמה ימים הוא לא מגיע למשחק בגלל משהו, ואתם באנחת רווחה יכולים סוף-סוף לנצח. ואז הוא חוזר, ואתם שבים להפסיד כרגיל.

ככה בדיוק הרגשתי עם האנה. כאילו הילד האלוף מהכדורסל חזר ועכשיו אני לא יכולה לעשות כלום. חוץ מג'יימס, יכול להיות שהיא תתנשא ותגרום לי להיראות כמו תפוח אדמה (מטאפורית, כמובן), ועכשיו כשהתרגלתי לחיים כחצויה גם לפדח אותי.

אוף, למה אבא שלי זה האדס? שמתם לב שעד עכשיו חשבתי רק על השלילי בעניין "מה יקרה כשהאנה תחזור"?

אז, טוב, הנה החיובי. תהיה לי חברה אמיתית במחנה! מלודי היא סופר-גלו, לא חברה. וליליאן כבר לא רוצה חברות איתי. חוץ מזה, זה יכול להיות קצת מביך אם ישר יהיה לי חבר.

די כבר! אני חייבת להפסיק לחשוב עליו כאילו אנחנו נשואים חמישים שנה! הוא ידיד שלי, וכל עוד אני לא חושפת כלום אז הוא לא יותר מזה. זה לא אומר שאם הוא לא עם האנה אז הוא איתי. תפסיקי לחשוב על זה. ולענייננו.

אולי האנה תעזור לי בחברות עם ג'יימס, כי אין לה שום כוונה להיות חברה-חברה שלו? איך זה הולך באמריקה? אני קצת בדילמה אישית. אבל האמת, שעוד לא סיפרתי איך האנה נהייתה חברה שלי. זה התחיל כשהייתי בת אחת-עשרה, והושלכתי לפנימיית אולוויס.

***

המנהלת בעלת פרצוף החמוס ליוותה אותי למגורים שלי.

היא הובילה אותי במסדרון הארוך, עברה על פני הדלתות, עד שהגיעה לאחת הצרה בקצה. היה שם שלט: אגף הילדות, גילאי 11. כשהיא פתחה את הדלת הדחוקה והרועשת, נגלה לפני חדר בגודל מקלט. היו שם שלוש מיטות קומתיים, שש שידות מפלסטיק, ארון בגדים מצומצם אחד וערימת סירי לילה. כבר הבנתי שאני לא עומדת ליהנות יותר מדי. ילדות בנות 11 עם סירי לילה? תשכחו מזה.

היו שם כחמישה בנות בסך-הכול.

"ברוכה הבאה לאגף הילדות, חלק ב', מסדרון שלוש, בנות גילאי אחת-עשרה," אמרה המנהלת בקול משועמם, כאילו דיקלמה את זה אלף פעם. היא זרקה לרגליי את המזוודה שלי, טרקה את הדלת, נעלה והלכה.

נקישות נעלי העקב שלה נשמעו מתרחקות בזריזות מהדלת, בזמן שאני וחמש הילדות במיטות חקרנו והבטנו זו בזו.

אחת הילדות, במיטת הקומתיים החצי-ריקה, הייתה בעלת שיער כהה עם תלתול מקורזל, משקפיים עגולות גדולות וגשר בשיניים. היא קראה בספר עב-כרס והביטה בי בעיניים פעורות, מה שהיה קצת קריפי, כי זה גרם לה להיראות כמו חיפושית ענקית.

במיטה השנייה ישבו תאומות - לפחות כך הנחתי, כי הם היו זהות כמעט לגמרי. שתיהן היו רזות, בעלות שיער בלונדיני חלק, עיניים כחולות עמוקות, ושיניים לבנות וישרות לגמרי. שתיהן גם לבשו ג'ינס קצר זהה וגופייה שחורה עם איורי פנדה.

לזאת שישבה למעלה היו נמשים בהירים, וזה היה ההבדל היחיד. אחותה, זאת ששכבה מתחתיה, חייכה חיוך עצל, לעומת זו עם הנמשים, שעטתה הבעה זעופה כאילו בחיים לא תשכח סטירה שנתתי לה. אחרי שהביטה בי פעם אחת בזלזול היא חזרה לקרוא במגזין שלה.

במיטה האחרונה ישנה ילדה נמוכה ושמנמנה עם קוקיות ונחירות רמות, ומתחתיה ילדה חיננית, בערך בגובה שלי, עם שיער חום מבריק, עיניים ירוקות מהממות וחיוך עליז. היא לבשה טישרט טורקיז וטייטס שחור קצר, וגרבה גרבי סירה. זאת הייתה האנה.

"היי," היא קפצה מיד כשהדלת נטרקה, כאילו ציפתה לי אישית. "ברוכה הבאה ל… טוב, כריסטינה כבר אמרה לך."

"כריסטינה?" תמהתי.

"המנהלת, החצופה שיצאה מפה בסערה לפני רגע."

"אה, טוב."

הנחתי את המזוודה ליד מיטת הקומתיים עם הילדה המתולתלת, והיא התאמצה לא להביט בי שוב.

"את אמורה להוציא את הציוד שלך," התאומה הבלונדינית בלי הנמשים אמרה לי.

לפני שהספקתי להגיב, הילדה העורכת-דין עם הטישרט טורקיז כבר דיברה.

"את הילה רייס?" ובלי לחכות לתשובה, "טוב, החברה הזאת פה שאת ישנה מעלייה, זאת לנה ברני. היא תולעת ספרים אמיתית. זאת שישנה מעליי זאת בריטני ג'ולין. היא ישנה רוב הזמן, תתעלמי מזה. התאומות -" היא הצביעה על הבלונדיניות הזהות - "הן ריף וקייסי סלידר."

התאומה בשם קייסי הרימה יד בחוסר-עניין כששמה נאמר. אחותה לא נתנה בי מבט ולו אחד. זאת כנראה הייתה ריף.

"את יודעת, יש לנו פה," אמרה ריף ברוגז ועילעלה במגזין אופנה נוסף. "אולי תציגי את עצמך, עורכת דין קטנה?"

"זה שאת גדולה ממני בחצי שנה לא הופך אותי לקטנה. ואה, כן. אני האנה," האנה הושיטה לי יד, "האנה לורן. וכמו שאמרתי, ברוכה הבאה."

"וכמו שאמרתי, את אמורה להוציא את הציוד שלך," קייסי צפתה בי, נהנית מחוסר-הידיעה שלי.

"טוב."

סידרתי את הבגדים שלי בתא בארון, ואת החפצים שלי בשידה. את המזוודה השארתי בפינה הקטנה לצד הדלת, איפה שכל המזוודות היו.

וכל אותו יום הייתי בודדה. לא רציתי לצאת מהמיטה, לעשות פעילויות ולהתארגן.

האנה הראתה רמזים שהיא רוצה קשר איתי, אבל לא עניתי לזה ישירות. ריף בבירור ריכלה עליי מאחורי הגב, אבל אחותה קייסי עם החיוך העצל לא התכוונה לשתף פעולה. היא בעיקר חשבה על העתיד שלה, וכל בוקר יצא שהן שלפו נאום שלם על ההעברה שלהן במרס.

"אני כל-כך שמחה שבעוד חודש אנחנו בנות שתיים-עשרה, ונעבור לחדר בנות גילאי שתיים-עשרה, מה שאומר שננטוש את חור התולעים המזובל הזה!" ריף אמרה.

"אגף הילדות, חלק ד', מסדרון שתיים, בנות גילאי שתיים-עשרה, ליתר דיוק," קייסי תיקנה אותה.

"שמעתי שכל אחת מקבלת שידת איפור משלה!"

"ומיטה משלה!"

"ומגזינים חינם!"

"ומחליק שיער משותף!"

"ופעילות שזירת צמידים מאלמוגים חיים ולוטוסים!" קייסי התרגשה.

אחותה השיבה לה מבט גועל והן החלו לריב על השאלה האם לוטוס ואלמוג חי זה מגעיל או יפה.

אני מניחה שהן ניסו לגרום לנו לקנא, אבל אני בעיקר נבחלתי מזה.

ריף וקייסי דיברו כמו ביונסה וריהאנה בגרסה סנובית ומרשעת. כאילו הן יודעות שכולם מסתכלים עליהם, ופשוט כותבות על המצח: אני שוקקת צומי! אנא תסתכלו עליי בהערצה!

הן דיברו כמו כל הנערות המעצבנות שרוצות שישימו לב אליהן: "אני קיבלתי שפתון ויוה דיווה חדש הכי מגניב בעולם ונדיר ברמות מעיר היהלום בשוודיה, וכאילו, אומייגאד, המשפחה העשירה רצח שלי קנתה לי אותו, אובייסלי, באלפי דולרים", וזה היה רק אחד הדברים שלא סבלתי.

הימים עברו, אנחנו פתחנו בלימודים, למדנו מתמטיקה, שורשי השפה, היסטוריה, מדע, וכמה מקצועות רשות. האנה ואני התחברנו, אבל היינו רק ידידות כאלה, שהיה ביניהן רק יחס מתון משונה. וזה השתנה יום אחרי שהאחיות סלידר עברו לאגף גילאי שתיים-עשרה.

בשיעור ספורט רשות, ילדות שתיים-עשרה ואחת-עשרה למדו יחד. בריטני ג'ולין כרגיל נרדמה על הספסל, אבל המורה, אדון רובי, בקושי שם-לב. הוא דיפדף בעיתון מנהטן שנשא תאריך לפני חצי-שנה, והורה לנו להסתדר בשני טורים לפי הגילאים.

אני עמדתי מאחוריי האנה, ובצידו של הטור השני ריף הייתה לידי. קייסי הייתה ליד האנה, אבל התעלמה ממנה כאילו מעולם לא נפגשנו.

המילה שהצליחו לחלץ מהפה של אדון רובי השקוע עד המותניים בעיתוני מנהטן הישנים, הייתה "כדורעף". אז שתי קבוצות הגילאים נעמדו בשני צידי המגרש. למען האמת, באגף אחת-עשרה היו כשלושים וחמש ילדות בערך. מהקבוצה השנייה היו עשרים ומשהו, אבל לא נראה לי שיתרון מספרי יכול לגבור על כישרון. ובנוגע לזה, כל הילדות חוץ ממני ומהאנה היו די פדלאות.

האנה דישדשה למגרש שלנו בתנועות שהבהירו לי היטב שגם היא מאותגרת-ריכוז כמוני. היא נראתה מוטרדת ממשהו, וכשנכנסה לתחום הקו הלבן, רגל נעולת סניקרס נשלחה מולה והיא מעדה. ריף סלידר עמדה מעלייה בחיוך זחוח בזמן שנאבקה לקום. אבל אני כבר ראיתי שהיא לא יכולה. היא פלטה קללות משונות ולא הביטה באף-אחד. מלכת האגף של גילאי שתיים-עשרה נזפה בריף.

"מה את עושה?"

"מותר לי," אמרה ריף בקול מרתיח.

"לא, אסור לך. ועכשיו את מעכבת את כל המשחק!"

"מה עכשיו, אבריל? איך אני מעכבת את המשחק?"

היא הביטה סביבה בחיוך בציפייה למבט הערכה, אבל לא זכתה לשליש כזה, אפילו לא מאחותה.

"את קולטת שזה היה מיותר לגמרי, נכון?" אבריל זעמה.

"הופה, את מגינה עלייה. טוב, מה? מתוקה, עם כל הכבוד, את זו שמעכבת את המשחק עכשיו, עם השטויות המיותרות לגמרי שלך," ריף אמרה בקול מיתמם. "שתלך למרפאה, יחבשו לה את הברך, הכל טוב, סיימנו סיפור. הרגישושה הזאת אפילו לא בוכה, מה שכבר נחשב שיא גינס, אוקיי? עזבי אותי!"

"את מבינה שאני בדיוק זאת שיכולה להעיף אותך מהאגף ולהחזיר אותך בזמן? אולי אחותך תעריך התנהגות בוגרת. היא הרבה יותר נחמדה, אחרת היו גם לך חברות!"

"סתמי!"

הרגשתי את היד שלי מחליקה על משהו במהירות, ואז נשמעה צווחה. ריף מיששה את הלחי שלה, שם העפתי לה כאפה. הפנים שלה היו אדומות, אולי מהמכה, אולי מהבושה.

כל חברותייה לאגף ציחקקו ואחותה ממש נאלצה לעצור דמעות של צחוק.

"שמת סומק הבוקר, חמודה?" נהמתי והתקרבתי לריף. אני לא יודעת למה. אף פעם לא נדחפתי חשק כזה להגן על מישהו, אבל רציתי ללמד את פודרת הצפע הזאת לקח.

"שקט כבר, תולעת קרצייה!" היא צרחה עליי.

"אלה שתי חרקים שונים."

"לא אכפת לי!"

"למה הפלת את האנה?" סיננתי, ונעמדתי כל-כך קרוב אלייה, עד שיכולתי לראות את הנמשים שלה בבירור. "למה? זה באמת היה מיותר. או שניסית להוציא אותה מהמשחק כי את פחדנית!"

"סליחה?!"

"לא אסלח ולא אסלח."

"את מוכנה לסתום את הפה ולהתעסק בעניינים שלך לפני ש -"

"לפני שמה?" נהמתי בקול, כך שכל הבנות שמעו. "לפני שתהרגי אותי? כן, בטח. לפני שתגידי אותי? אני מתה מפחד. אדון רובי יגיש לך עזרה קיצונית - הוא ירים את המבט מהעיתון לשתי שניות וחצי. או שאולי את מתכוונת להרביץ לי, ואז זה יהיה בזבוז זמן טוטאלי. אם אני רק יעשה אלייך צעד את תברחי מפה."

"מה?"

"מה ששמעת." התקרבתי צעד והיא נסוגה. חיוכים הופיעו על פני הבנות וקייסי פרצה בצחוק.

עזרתי להאנה לקום וריף הביטה בי בזעם. "סתומה. מה את מנסה לעשות?"

"אני עוזרת למי שנופל במקום להפיל אותו," צעקתי. "אני בן-אדם הרבה יותר טוב ממך, בעיקר כי ממש לא אכפת לי מהגלוס החדש של קיילי פגר."

"ג'נר!"

"שיהיה. עכשיו תתנצלי לפני שגם את לא תוכלי לקום, והפעם אני לא בטוחה שמישהו יעזור לך."

"טוב, עופי. סגמנט האומץ הזה היה נחמד, אבל נמאס לי," ריף אמרה ברטט.

"מעניין שאת אומרת. גם לי נמאס בדיוק עכשיו."

הכשלתי אותה והיא מעדה בצווחה. ריף נותרה על הברכיים, ואף-אחד לא עזר לה לקום.

"תעזרו לי!" צרחה. "אבריל! קייסי! אהה!! את עוד תשלמי על זה, רייס!"

"מצטערת. אין לי מזומן."

"אהההה!!!"

כל הבנות צחקו.

האנה ואני יצאנו מהאולם ספורט בעוד ריף צורחת קללות ומצווה על כולם לעזור לה.

האנה נשענה על הכתף שלי והלכה עם רגל אחת. היא פלטה קריאת חדווה כשיצאנו. "הילה, זה היה גדול!" אמרה. "אף-אחת אף-פעם לא התמודדה ככה עם סלידר! ז'תומרת, אוי, אני מצטערת. לא היית צריכה לעשות את זה בגללי. כאילו, בעצם היה די נחמד לצפות בזה -"

"אין בעד מה." יכול להיות שאמרתי את זה קצת בקרירות, וזה היה נשמע כאילו בעיניי התענוג האמיתי היה בלקטול את ריף.

האנה קפצה שפתיים במתח. "תקשיבי. אני יודעת שהייתי קצת קרצייה עד עכשיו. אני יודעת שבשבילך אני סוג של מישהי שרק מבקשים ממנה עזרה. אבל חשבתי אם… אם את רוצה להיות חברה שלי באמת?"

קפאתי במקום, והאנה כמעט נפלה שוב.

עניתי לה בפליאה קלה, "כן, אני אשמח."

היא התחילה לספר בדיחות, ודיברתי איתה על אמא שלי. היא סיפרה לי שהיא וידיד ברחו מהבית והגיעו לאנשים ששמרו עליהם. האנה גם אמרה שתביא אותי לשם לביקור… או ל"חיים שלמים". הייתי מוכנה לוותר על זה.

מאותו יום, ריף שנאה אותי, האנה הייתה חברה שלי, ואני הרגשתי הרבה יותר טוב. עד, כמובן, שהגענו למחנה.

***

"היילי?"

הקריאה הזאת הקפיצה אותי מהמקום. צ'רלס דיקנס כמעט נפל מהגדר (כירון לא היה אוהב את זה), ואני הבטתי בפראות לכל הכיוונים עד שאיתרתי את מקור הקול. ג'יימס ניגש אליי בגופיית הכדורסל שלו, וניגב את עורפו במגבת זיעה.

"מה את קופצת? תירגעי, זה רק אני," הוא אמר והתיישב לידי. "את עדיין חושבת שאף-אחד לא רוצה להיות חבר שלך?"

"זה לא קשור," נאנחתי.

"מחשבות? על האנה?"

"איך ידעת?" התפלאתי מרמת הדיוק.

"כישרון," אמר ג'יימס, ובאותו רגע הבנתי שהוא לגמרי מתייחס לזה בצחוק. "אל תדאגי. היא תחלים ממש בקרוב."

"אז מסתבר שאין לך כישרון. זה לא זה."

"אל תזלזלי בי," הוא עצם עיניים ועשה תנוחה של מדיטציה. "סתם. את יכולה לזלזל בי. היי, שמעי. האנה תהיה בסדר גמור אם זה מה שמדאיג אותך… אם לא, טוב, ג'יימס קייל לשירותך."

חייכתי. "סגור. ובפעם הבאה אתה לא מתגנב אליי."

"מי התגנב?"

"אתה."

"מה פתאום?"

"כמעט העפתי למטה את הספר!"

"ביג-דיל, ספר. את נבהלת יותר בקלות מג'ק קורט כשהוא במקלחת. בקיצור, ביי, מוות. היי, זה גדול. אכפת לך שאני אקרא לך גברת מוות?"

הזדעפתי בציניות. "רק לא ליד אנשים."

החלפנו כיפים וג'יימס הלך.

הספר של דיקנס היה מוטל על הקרקע ופתוח בפרק הראשון.

"זמן רב לאחר שהוכנס בידי רופא זוּטָר אל העולם הזה של סבל ותלָאוֹת, ספק גדול היה אם יזכה לשרוד ולשֵׂאת שם. אם לא היה זוכה, סביר להניח שזיכרונות אלו לא היו נכתבים. אילו היו נכתבים, היו מסתכמים בלא יותר משניים־שלושה עמודים, והיו מוּכתָרים, ללא ספק, בתואר הביוגרפיה הנאמנה והתמציתית ביותר שנכתבה מאז ומעולם בכל תולדות הספרות." *

הבטתי בפסקה בהרגשת הזדהות. ככה בדיוק הייתי במשך שנים.

הבטתי קדימה, מעבר לגדר, באנחה כבדה.

הבטתי בנוף, במכוניות הנוסעות, הספינות הצופרות ועושות את דרכן אל המצר. ומזה שנים רבות, שוב הרגשתי טוב.

"היילי."

"ג'יימס!" לרגע חשבתי שהוא חזר כדי להבהיל אותי, אבל למי שדיבר היה קול הרבה יותר גבוה. מולי עמדה נערה בערך בגובה שלי. היא חייכה חיוך קלוש ונעצה בי מבט מחמם.

כל הרגל הימנית שלה הייתה מגובסת, והיא נשענה על קביים. באזור המרפק השמאלי היא הייתה חבושה. היא נראתה יותר טוב, אבל רע: עינייה שצבען ירוק-כחול היו עצומות למחצה, עיגולים שחורים תחתיהן. הפנים שלה היו מלוכלכות ונדמה שנוקו בחיפזון על ידי מגבונים או משהו. השיער שלה היה חום מהגוני חלק כרגיל, אבל היה מקורזל ומסובך כאילו לא הסתרקה ימים שלמים. הפנים שלה היו חבוטות ומלאות סימנים כחולים, והיא לבשה טרנינג בד רפוי וחולצת מחנה מרושלת שהסמל נמחק ממנה.

השפתיים שלה היו סדוקות. היא נראתה כאילו לא אכלה או ישנה שבוע - היא הייתה כחושה מאוד ונראתה עייפה. הקול שלה היה קצת צרוד.

היא רעדה כאילו קר לה, אף שהיה אמצע יולי, ועוויתות מוזרות חלפו על פניה מדי פעם, כך שנוצר רושם שבכל פעם שהיא בולעת רוק זה מכאיב לה. היא הקרינה תשישות כל-כך גדולה עד שכמעט דבקה בי.

"האנה." מרוב הלם לא ידעתי מה לעשות.

"התגעגעתי אלייך בשעה שהייתי בהכרה."

שתינו צחקנו והתחבקנו. יותר נכון, אני חיבקתי את האנה, כי היא לא יכלה להוריד את ידיה מהקביים.

"לא האמנתי שאני אפספס כל-כך הרבה!" היא אמרה בחיוך. "התנדבתי למשימה בידיעה מה יכול לקרות, אבל בארבעה ימים החברה הכי טובה שלי הפכה לכוכבת של המחנה!"

"התנדבת?"

"כן. הטכניקה של כירון. הסאטירים לא היו מוכשרים מספיק להגנה על החצויים שהם הביאו, אז כירון חשב לקחת חצויים עם ריח חלש, כמו ילדי דמטר או אפרודיטה, שכן מוכשרים בלחימה, וככה פחות מפלצות ישימו לב, וגם אם יהיו כאלה שכן, יהיה אפשר לעצור אותן," האנה הסבירה.

"את אומרת שאת אחראית לכך שעד לפני שעה שכבת חצי מתה, גוססת מרעל עם רגל שבורה, והפסדת ארבעה ימים מהחיים שלך בליווי חוסר-הכרה," מניתי.

"משהו כזה."

"מישהו יודע שהבראת?"

"הרופאים שטיפלו בי, ליליאן וכירון. עכשיו גם את. ביתן דמטר לא יודע. וגם… ג'יימס."

דממה מתוחה השתררה פתאום, ולפתע תהיתי אם האנה ראתה אותי מדברת איתו.

היא כיחכחה בגרונה. "זה בסדר. טבעי שתרצי להכיר חברים חדשים."

"בזכותו הפכתי לכוכבת של המחנה."

"טוב, אז מזל שלא הלכת למחוז הכחול," האנה חייכה, אבל אני קלטתי רמזים של קרירות בחיוך הזה וראיתי שהיא מנסה להחליף נושא.

"אז את כן מעודכנת," קימטתי את מצחי.

"הרופאים לא הסכימו לאף-אחד להפעיל עליי לחץ, אז כשליליאן לקחה אותי למוניטור בחדר המבודד, היא פשוט סיפרה לי הכל. הניצחון, השם שלך ו… אה, המשפחה שלך."

"תגידי בת האדס," נאנחתי.

"לא, אין לי בעיה עם זה," האנה מיהרה לתקן את עצמה. "פשוט המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כששמעתי את זה הייתה שאנחנו לא אמורות להיות חברות. פרספונה, הבת האלוהית של דמטר, עכשיו אשתו של האדס. הוא חטף אותה, ודמטר הקדישה שנים למציאתה. הם יותר מסתדרים מאז, אבל דמטר עדיין לא סובלת אותו כי היא חושבת שהוא לא ג'נטלמן ולא מתאים לבת שלה."

"את בטוחה שאמא שלך זו לא אפרודיטה?"  

"סתמי."

צחקנו שוב.

"האמת שליליאן הגניבה אותי לפה. הרופאים חושבים שאני עדיין בבידוד, אבל אחרי שליליאן שאלה אותי אם אני באמת רוצה לצאת, הלכתי דרך הדלת האחורית. היא בינתיים עומדת על המשמר… כדאי שאזוז."

"כן." השבתי.

"ביי. לילה טוב."

"ביי."

האנה צלעה אל האופק, מקפצת עם הקביים שלה.

חשבתי על כמה היא סבלה בשבילי מהתנדבות: נכנסה לפנימייה, עברה את ההתעללות של סלידר, ואז הפכה למומייה חבושה שהייתה מוכנה להקריב את החיים שלה למעני. בחלק הזה עוד לא הייתי בטוחה - האנה נפצעה בטעות, היא לא התכוונה לתת לי להוכיח את עצמי וכמעט להיהרג גם. אבל עובדה שכן הוכחתי את עצמי, וזה פתח לי דלת לבית הרבה יותר טוב. בזכותה הגעתי לפה וקיבלתי תשובות: למה אמא שלי התנהגה אליי מגעיל, מיהו אבא שלי, ואפילו מה אני ומי אני. היא עשתה את הכל.

ואני סוף-סוף הרגשתי כאילו מצאתי משפחה אמיתית - בדיוק כמו אחרי שהאנה שאלה אותי, עוד אז בפנימייה, אם ארצה להיות חברה שלה.

כי עכשיו היו שניים. ועכשיו אני כבר לא בודדה.

האנה נעלמה באופק, ואני חזרתי לביתן, צוללת במחשבות עמוקות. טובות.

*ציטוט אמיתי מהספר "אוליבר טוויסט" של צ'ארלס דיקנס.

הפרק הקודם		הפרק הבא