רֶפָּרְצְיוֹ

פרק 9

בבוקר יום רביעי הארי העמיד לעצמו פנים שהוא התגלח בשני הכיוונים מפני שככה הוא אהב, ולא משום סיבה אחרת. היה לו קשה להתרכז בעבודה כי הוא חיכה למאלפוי שיגיע ויעדכן אותו איך עבר סבב התיקונים הראשון של השער, והוא ממש ממש לא סתם ישב ובהה בשעון או--

הוא הזדקר לישיבה מתוחה בכסאו למשמע דפיקה על הדלת, אך כשהוא כחכח בגרונו וקרא, "אלוהמורה!" היא רק נפתחה לחשוף את ריימונד גורליי מחדר הדואר יחד עם ארבע מעטפות שמנות ומרופדות שהיו ממוענות אליו, ומעטפה אחת מקלף קשיח בצבע חמאה שהייתה מבושמת בניחוח דק של לבנדר. "משלוח מיוחד, הארי?" הוא אמר כשהניח אותן על השולחן שלו.

"אה, אני מניח," אמר הארי, נבוך. "לא הזמנתי כלום." הוא לא זיהה אף אחת מהכתובות.

"כל הארבעה שלחו דוגמיות?" אמר דראקו, וראשו של הארי התרומם אוטומטית מעלה כשהוא נכנס וניגש למקום בו רק לפני רגע עמדה העגלה של גורליי והתיישב על קצה השולחן של הארי, מציץ במעטפות. "טוב לדעת שהיוזמה עדיין חיה וקיימת באימפריה."

"רגע, מה כל אלה?" אמר הארי, "אתה הזמנת אותן?"

"טעות פוטר, אתה הזמנת אותן," אמר דראקו וקרע את האריזה מעל לחבילה הגדולה מבין הארבע, ורוקן מתוכה שני חופנים של עטי דיו מנצנצים על שולחן העבודה של הארי יחד עם מכתב מיושב-הראש של ציצת עט הנוצה ושות', כל כך נחמד היה לראותך בהדר-נושן לפני כמה ימים, ההילאי פוטר, אני תוהה אם תרצה לנסות את המוצר החדיש הזה ולמסור לנו את חוות דעתך. אנו מתייחסים אל תפקידנו לספק למחלקה לאכיפת כוחות הקסם את מכשירי-הכתיבה הטובים ביותר, ובאופן תדיר, ברצינות רבה עד מאוד, ועוד שלל מילים ומשפטים שנכתבו באותו הלך רוח.

"כולם היו יצרנים של עטי נוצה?" אמר הארי, בעודו עובר על המכתבים. היו תריסר סוגים שונים של עטים בסך הכל, חלקם דומים יותר לעט הכדורי של הארי, ולכל עט היו כל מני שיכלולים מיוחדים משלו.

מאלפוי נאנח בקול. "פוטר, כשרצית עטי דיו, אני מניח שפשוט ביקשת ממשרד הקסמים לעשות הזמנה באמזוניה, או איך שלא קוראים לזה? מבלי לתת טיפת מחשבה לאובדן העסקים של בעלי עסק קוסמים, שמשלמים מיסים למשרד הקסמים ומדי פעם מפנקים את המנהלים הבכירים בארוחות צהריים, וכיוצא בזה?"

"אה--" אמר הארי.

"ובכן, ציצת עט הנוצה ושות' ישמחו מאוד למרוח קסם זול על פיסת זבל מוגלגית זולה אף יותר עבורך, אם זה מה שאתה רוצה," אמר דראקו וזרק לעברו עט ורוד בתנועה קלילה. "ומשרד הקסמים ישמחו מאוד לרכוש אותם עבורך כאשר הספקים יציעו להם עטי נוצה עשויות נוצות אווזי-בר בעבודת יד בחצי המחיר. עדיין רוצה להתווכח איתי על חוסר התועלת שבטיפוח הקשרים עם האנשים הנכונים? לא יזיק לך ליישם מעט מהתורה הזו בעצמך."

הארי חשק את הלסת שלו. "כן, והיה שווה כל הבזבוז-זמן הזה, הא? כל מה שהיית צריך לעשות על מנת להשיג את העטים האלה היה 'רק' להכיר כל-כך הרבה אנשים, עד שיכולת לזהות מנהלים בכירים מארבע חברות שונות לעטי נוצה על המקום, מבלי שאפילו תצטרך לברר מראש מי הם, ואז לפטפט איתם למשך של כמעט שעה באיזשהו מועדון, שהיית צריך לגרור אותי אליו על מנת שירשו לך להיכנס אליו בחזרה, ואני אפילו לא רוצה לנחש מה היית צריך לעשות כדי להתקבל אל המועדון הזה מלכתחילה--"

עיניו של דראקו הצטמצמו, "בני משפחת מאלפוי היו חברים בכירים בהדר-נושן מזה שלוש מאות שנים, שמי הוסף לרשימה ברגע בו נולדתי, והעטים הם השיגעון הפרטי שלך, העטים הם בכלל לא העניין פה-- אני מדבר איתך על איך להשיג את מה שאתה רוצה."

"כן, ולא חשוב אם מה שאני רוצה הוא דבר טוב או לא," אמר הארי, "אני לא רוצה להפעיל מניפולציות על אנשים כדי שיעשו דברים בדרך שלי, מאלפוי. אני רוצה שהם יבחרו לעשות דברים בדרך שלי משום שאצליח לשכנע אותם שזאת היא הדרך הצודקת!"

“הו, כמובן." אמר דראקו בבוז, "לא די בכך שאנשים יעשו משהו עבורך, אתה גם מצפה מהם שיכירו בעליונותך המוסרית."

"זה לא מה שהתכוונתי!" אמר הארי, נעמד על רגליו, ואז הדלת נפתחה.

"הארי, הניתוחים של תיק וינצ'בלייטר חזרו-- הו!" חנה אבוט נעצרה בפתח הדלת, פניה האדימו, והיא בההתה בהם כאילו ש-- כאילו שהיא קראה את שני העמודים של כתבת השער שפורסמה בנביא היומי. "ס-סליחה," היא גימגמה והחלה לסגת אחורה. "אני פשוט--"

"לא, זה בסדר," מיהר הארי להשיב. במשרד מאחוריה הוא יכל להבחין בכל צוות המזכירות עושה את אחד הניסיונות הגרועים ביותר שראה מימיו בלהעמיד פנים שהם עובדים.

"כן, אין שום סיבה שתברחי, אבוט," אמר דראקו. "פינוק של אחר הצהריים הוא אמנם טוב ויפה," הארי תקע בו מבט בזמן שהפנים של חנה האדימו לדרגות מלחיצות של ארגמן, והניסיונות הלא מוצלחים של צוות המשרד להעמיד פנים שהם עובדים פסקו לחלוטין, "אבל השעה אפילו לא אחת עשרה ואני כאן בשביל לייעץ."

"הו-- הו?" היה כל מה שחנה הצליחה להוציא מפיה.

"כן," אמר הארי ביובש. "מאלפוי הולך להסתכל על הפריטים הקסומים בארכיון הפריטים הבלתי מזוהים עבורנו. למה שלא תקחי אותו לשם, אני אעבור על הניתוחים בינתיים."

דראקו לכסן לעברו מבט, אבל יצא אחרי חנה אבוט מבלי למחות. הארי סגר אחריו את הדלת בטריקה קלה, התיישב, ונעץ מבט זועף בניתוחים שעל השולחן שלו, וזו פחות או יותר הייתה כל ההתקדמות שלו: לקח לו בערך פרק זמן של חצי שעה של ריכוז מאומץ עד שכל השמות נקלטו בראשו, ועוד חצי שעה עד שמוחו היה מסוגל לעבד את מה שהיה כתוב בדוח, ואז הוא היה צריך לחתום על צרור של טפסי צווי-חיפוש עבור בית המשפט כשנוויל הופיע, ושאל אותו מספר שאלות בנוגע לתיק אחר, ואז הארי כבר די שכח את עצמו בתוך כל העבודה ורק נזכר כשעתיים אחרי זמן ארוחת הצהריים כשהוא מצא את עצמו כותב משהו בהיסח דעת בעט ורוד.

הוא הניח את העט והציץ עם ראשו מבעד לדלת המשרד. חנה ישבה על יד השולחן שלה ועבדה על שרטוט תרשימי האסטרונומיה של הקורבן. "מאלפוי עזב, נכון?"

היא הרימה את ראשה והביטה בו, "הו-- מצטערת הארי, אני לא יודעת. השארתי אותו בארכיון. אני משערת, בהתחשב בשעה?"

הארי ירד אל חדר האחסון הענקי שבמרתף שהיה מלא בחפצים שונים ומשונים שאף אחד לא יכל לפענח, ראיות מתיקים שנותרו פתוחים או פריטים שהושגו מפושעים והיו עשויים להיות מסוכנים. הדלת עדיין נותרה פתוחה לרווחה. דראקו לא עזב. הוא ישב על יד שולחן העבודה, מעילו זרוק על הספסל ליד, שרווליו מופשלים מעל למרפקים ועניבתו שכוחה בצד. המבט שלו היה חד כמו להב מושחז, כל-כך מפוקס שהוא אפילו לא שם לב כשהארי התקרב אליו בשקט מאחורה: ידו השמאלית אחזה בגלובוס קטן, שהמכסה שלו היה פתוח למחצה, והיה ממולא בגלגלי שיניים קטנטנים, היו גם כתריסר או יותר גלגלי שיניים שהיו פזורים על השולחן, גודלו של אף אחד מהם לא עלה על זה של ציפורן, ובידו הימנית, הוא הרים אותם אחד בכל פעם עם פיסת בד אפור משובח, ניגב אותם עד שהפכו נקיים למשעי, ואז הניח אותם בזהירות בחזרה בתוך הגלובוס, היד השמאלית שלו אפילו לא זעה.

הארי עמד שם, לכוד במראה שלפניו, עד שדראקו הניח את גלגל השיניים האחרון ונשף על הגלגלים, לוחש משהו, והם רעדו והתחילו לזוז. הוא סגר את הגלובוס בעדינות בעזרת קצות אצבעותיו, כל המכשיר התחיל לזמזם ולזהור, והוא החזיק אותו בכף ידו וחייך אליו: מן חיוך כזה שהארי מעולם לא ראה על פניו, חיוך אמיתי, מאיר, ובכלל לא דומה לכל אותם חיוכים זחוחים אותם נהג לעטות.

ואז פתאום הוא הסב את ראשו והבחין בו. הוא קפץ לעמידה, שפתיו נקפצו כאילו שהארי מצא אותו שם עירום, ולא עובד על תיקון מכשיר. "כמה זמן אתה עומד פה?" הוא אמר, מעט בקרירות, והארי רצה לומר חכה, תחזיר אותו, חייך ככה שוב, חייך ככה אל--

"לא רציתי להפריע," אמר הארי. הוא כחכח בגרונו, "אתה רוצה ללכת לאכול צהריים?"

"מה?" אמר דראקו ושלף את שעון הכיס שלו והביט בו, ואז דחף אותו בחזרה לכיסו בחופזה. "יש לנו הזמנה למחר לבר 'ואנאבל', פוטר."

אני לא אחשיב את זה," אמר הארי, "אני פשוט רעב. ומה זה הדבר הזה?"

דראקו זרק אליו את הגלובוס: הארי תפס אותו בין כפות ידיו, משקל קטן וחי, כמעט כמו סניץ'. "זהו מבשר-הסוד, פוטר. ספר לו סוד והוא יעביר אותו הלאה אל האדם שישתמש בו כפי שבעליו היה חפץ. אני מניח שמישהו ריסק אותו כדי שהסוד לא ייצא החוצה."

הארי נתן אותו לאוריאלה ג'ונס כשהם יצאו: מבשר-הסוד נמצא באחת החקירות הישנות שלה. איך שהיא נגעה בו, הוא התחיל לצלצל כמו פעמון והתחיל-- טוב, לא לצעוק רצח, אבל לזמר עליו בקול פעמונים גבוה ובפרטי פרטים, אז לפחות היה זה תיק פתוח אחד שפוצח.

השעה היתה ארבע אחר הצהריים כשהם סיימו לאכול. "אני, אה," אמר הארי כשהוא הסתכל בשעון שעל מגדל גרינגוטס אחרי שהם יצאו לרחוב, "אני יכול להסתכל שוב על השער עכשיו?" לא היה ממש טעם לחזור למשרד בשעה כזאת.

"ההילאי פוטר, מבריז מהעבודה לפני סוף היום בשביל זיון, מה יאמר על כך הציבור?" אמר דראקו.

הארי הסמיק, "פשוט תזמין את הכרכרה, מאלפוי."


~





 

הפרק הקודם		הפרק הבא