מסע בין עולמות

היי! שמחה שאתם אוהבים לקרוא את הפאנפיק! הייתי רוצה לשמוע עצות לשיפורים כי הדירוג לא משהו...

בבקשה עזרו לי לשפר את הפאנפיק(:

-------------------------------------------------

למחרת שוב קרא דבלדור להארי לחדרו, הוא ישב כרגיל מול שלוחנו והביט בו בשלווה.

"קראת לי?" שאל הארי.

"כן,"השיב דמבלדור  "תהיתי אם תצטרף אלי לעוד מפגש."

הארי הנהן במהירות לחיוב.

"לפני שנלך, גיליתי כמה דברים שיכולים לעניין אותך."

הארי הזדקף בציפייה.

"מצאתי את מייק דין. מצאתי גם את לוסינדה."

"איך-"

"מעולם לא היית טוב בהלטת הכרה." מיהר דמבלדור להסביר.

"לוסינדה מאריון-דין היא אישתו של קייל דין."

"ואיך היא קשורה?" ניסה הארי לברר.

"זה מה שאתה ואני הולכים לבדוק." השיב דמבלדור והחדר החל להסתחרר.

הם נחתו בבקתה בעלת חדר אחד, הרהיטים סביבם היו ישנים.

"מי זה?" נשמע קול נשי ועייף מן אחד המזרנים בפינת החדר.

"אלבוס והארי, הודענו לכם על בואנו." השיב דמבלדור.

הדמות התיישבה, כעת יכל הארי לראות את תווי פנייה.

עור כה לבן, כמעט שקוף, שיער שחור ועיניים שחורות ומלוכסנות. היא הזכירה לו מעט את צ'ו צ'אנג.

היא הביטה בהם בעניין וחיכתה למוצא פיהם, באותו הרגע נפתחה דלת הבקתה החורקת ושני גברים נכנסו. את קייל הארי זיהה מיד, הוא נראה גם הוא, כמו הרמיוני, בסביבות גיל השלושים. אחריו נכנס נער כבן ארבע עשרה, לא היה ספק מאיזה צד ירש את שערו השחור ולחייו דמויות התפוחים.

"דמבלדור," אמר קייל בחיוך כאשר הבחין בהם "טוב לראותך. מצטער שאין באפשרותנו לארח אותך כמו שצריך."

"אל תדאג." השיב דמבלדור בחביבות והתיישב על הספה הישנה. הארי התיישב לצידו.

"מה אתם רוצים לדעת?" שאלה לוסינדה.

"מה הקשר שלך למשפחת רייס?" שאל הארי.

לוסינדה בלעה את רוקה, "קסנדרה רייס היא דודה שלי." השיבה לבסוף.

"מה את יכולה לספר לנו עליהם?" ביקש דמבלדור, מביט בה כילד סקרן.

"בקשר למה?"

"הם היו אוכלי מוות?" שאל הארי.

"ממש לא." מיהרה לוסינדה לומר "אבל חבר שלך היה והם גילו את זה."

"רון?"

"בדיוק." היא השיבה "הוא הרג את כולם וגרם לך להרוג את אמנדה, משום מה, בי הוא לא נגע."

"הבנו שאמנדה הורישה הכל למייק." אמר דמבלדור.

"כל מה שהיה לה זה מיטוקט מסכן," אמר מייק "מכרתי אותו לאספנים של וויזלי."

"פרד וג'ורג'?" שאל הארי.

"כן," השיב הנער "הם."

החדר החל להסתחרר, שוב נגמר הזמן והם נחתו במשרדו של הפרופסור. הם מיהרו לרשום כל מה שגילו והארי הלך לישון.

בשלב מסויים אמנדה כבר הפסיקה לנחש את הססמאות לבית גריפינדור וקיבלה אותן מרון. היא הייתה שם רוב הזמן פרט לפרקי זמן שהמורים היו עלולים לתפוס אותה. לאחר שלבנדר בראון הלשינה לסלגהורן והיא הוענשה, ממש לא היה בראש שלה להיתפס ופרט ללבנדר, זה לא היה גם בראש של אף אחד אחר.

"איך היה האימון?" היא שאלה ונשקה לו נשיקה קטנה.

"מעולה." השיב רון והניח את ראשו על ברכיה "אנחנו כבר מוכנים למשחק נגד הפלאפאף."

"תיזהר במה שאתה אומר," הזהירה אמנדה בחיוך ושיחקה בשערו "אני עוד עלולה להשתמש בזה כטיעון לא לוותר להארי על המגרש."

"את בכל מקרה לא תוותרי." אמר רון ועצם את עיניו בשאט נפש.

"נכון." היא הסכימה איתו בחיוך והביטה בו. היא ליטפה את פניו שהסמיקו למגע ידה והיא אהבה את זה. גם עכשיו אחרי כמעט חצי שנה ביחד כל מבט, נגיעה, נשיקה מעוררים בהם פרפרים. היא הביטה בשפתיו המלאות והעבירה עליהן את אצבעה. היא ליטפה את קמטי הצחוק שלו שלפעמים נדמה כי רק היא מסוגלת לראות והוא חייך את חיוכו הרחב שמעולם לא הצליח לספק לו מראה מאופק.

"אני אוהב שאת מלטפת ככה." הוא אמר בחיוך.

"מפונק." היא צחקה.

"אני מאשים אותך שהרגלת אותי ליחס הזה."

"גם אני." היא השיבה ונשקה לו. הטעם שלו הכה בה בבת אחת, שוקולד, תמיד שוקולד ולפעמים עוד משהו. הפעם היה גם טעם של לימון והחמצמצות הזו ערבה לה.

לפתע הדלת נפתחה, היא כל כך נבהלה שנשכה לו את הלשון וקמה במהירות, מפילה את רון מעליה.

רון פלט קריאת כאב אך מיהר לעמוד כשהבחין בשיימוס בפתח הדלת.

"אל תדאגו, רק שכחתי ספר." מיהר שיימוס לומר, לקח את הספר הראשון שמצא וסגר את הדלת, הם יכלו לשמוע את צעדיו הכעט ריצה במורד המדרגות.

"אתה בסדר?" שאלה אמנדה בדאגה.

"נשכת חזק." הוא מלמל והתיישב על המיטה.

"מצטערת." היא אמרה והביטה בו במבט מתנצל.

"לא סולח." הוא השיב בטון מבודח.

"סליחה?!" היא קראה בחיוך, נישקה אותו ונשכה אותו שוב, חזק יותר.

"איי!"

"פעם הבאה תזהר." היא אמרה לו בחיוך מתוק ויצאה מהחדר.

"הארי, חכה שנייה. מה אתה רץ?" קרא אחריו רון כשהיה בדרכו לשיעור שיקויים.

רון השיג אותו וחייך את חיוכו הקבוע. 'לא ייתכן שהוא רוצח, פשוט לא. בשום מצב.' חשב לעצמו 'זה לא אותו רון.' שינן 'זה לא אותו רון.'

"הכל בסדר?" שאל רון, מעט מודאג "אתה לא נראה טוב."

"הכל בסדר." מיהר הארי להשיב, מזכיר לעצמו לשמור על הפרדה בין החברים שלו כאן לאנשים שהם בעולם המקביל.

רון חייך וחיוכו היה רחב מהרגיל.

"מה אתה כל כך מרוצה?" שאל הארי בחיוך קטן.

"נזכרתי בפרצוף של שיימוס קודם, אמנדה הייתה איתי. הוא היה נראה כאילו בלע קרפדה."

הארי צחק אך אמר לבסוף, "יום יבוא וכמה שאתה מנפנף בזה עוד יתנקם בך."

"מה רע בלנפנף במה שיש לך?" הצטדק רון 'אז מה אם עוד אנשים רוצים אותו?'

הארי תהה 'איך עוד שיחה יצא שאם כבר מדברים אז זה עליה?'

הפרק הקודם		הפרק הבא