חצויים מכל הסוגים

גרובר החליט שהוא שונא התעתקויות. עברה כבר כמעט חצי שעה מאז שהם הגיעו למחילה, הבית של הוויזלים, והוא עדיין הרגיש בחילות. הוא התיישב על הספה, מחזיק כוס של מים בידו ושותה ממנה בלגימות קטנות. כל מה שהוא באמת רצה, בכל מקרה, היה פחית נחמדה של אלומיניום שיוכל לנשנש.

"אתה בסדר, יקירי?" גברת וויזלי שאלה, מניחה את ידה על כתפו.

"א-אני בסדר", הוא אמר, לא מסתכל עליה ישירות.

"ובכן, אם אתה מרגיש מוכן לארוחת צהרים, תודיע לי", היא אמרה לפני שעזבה את גרובר לבד בחדר.                                                                                                                                                              כל האחרים כבר סיימו את ארוחת הצהרים שלהם. כל כמה דקות פרסי או אנבת' היו מציצים כדי לבדוק מה שלומו.

גרובר החליט לשכב ולנסות לנמנם קצת.

הוא שתה את השלוק האחרון מכוס המים שלו ושם אותה על השולחן שהיה מולו. הוא נשכב על הספה, מושך את הכובע למטה שיכסה את האוזניים שלו. אבל זה לא עצר אותו מלשמוע את הקוסמים הבריטיים מדברים על פרסי, אנבת', ועליו.

"... כל כך מוזר. ראיתם את הזרועות של גרובר? הוא שעיר כמו האגריד", רון לחש

"ולמה לא היו להם שרביטים מלפני? זה לא נראה הגיוני בכלל", הרמיוני השיבה בלחישה.

"הם נראים דיי נחמדים", ג'יני אמרה.

"ולמה פרסי לא היה רטוב כמו כל השאר?" הארי שאל. גרובר זז בספה בחוסר נוחות, מקווה שהם יפסיקו לדבר עליהם, כשהם יבינו שהוא שם.

"אה... גרובר על הספה", ג'יני לחשה בשקט.

"בואו נעלה למעלה", הארי אמר. גרובר שמע את צעדיהם נעלמים במעלה המדרגות.

ברגע שהוא היה בטוח שהם הלכו, גרובר שתק ורץ לחדר האוכל, הבחילה שלו עברה מהפחד.

"חבר'ה! הם מתחילים לחשוד", גרובר לחש-צעק. פרסי ואנבת' שעדיין ישבו ליד השולחן, הביטו בפתאומיות משיחתם.

"למה את המתכוון?" אנבת' שאלה, מסתובבת עם הפנים שלה לגרובר.

"שמעתי אותם מדברים על איך זה שאתה היית יבש ולמה כבר לא היו לכם שרביטים, ולמה אני כל כך שעיר", גרובר הסביר בטון שקט. פרצי צחק על האחרון. "זה לא מצחיק!" גרובר התלונן. "כירון אמר שאנחנו לא יכולים לחשוף את עצמנו בשום מחיר",

"מצטער, אתה צודק, זו באמת בעיית שיער חמורה", פרסי אמר. מסתיר חיוך. אנבת' גלגלה אליו עיניים.

"אני מסכימה עם גרובר, אנחנו חייבים להיות יותר זהירים", אנבת' אמרה. "במיוחד בגלל- היא עצרה בפתאומיות, פניה החווירו. גרובר חשב שאולי מישהו מצותת לשיחה שלהם, אבל כשהוא הסתובב, לא היה שם אף אחד.

"מה קרה?" גרובר שאל. אנבת נענעה בראשה במהירות ונופפה בידה כאילו אומרת "אני לא רוצה לדבר על זה".

"חכמולוגית", פרסי אמר בטון מעט מתחשב. אנבת' נאנחה ונרתעה.

"כשג'יני הרמיוני ואני היינו באחד מהחנויות, ראיתי... אני חושבת... אני חושבת שראיתי את אלות הגורל", היא אמרה בקול נמוך. עיניו של פרסי התמלאו בדאגה.

"למה את מתכוונת? מה הן עשו?" הוא שאל.

"הן החזיקו שני חוטים...אבל הן לא חתכו אף אחד מהם. הן המשיכו כמעט לחתוך אותם, אבל אז עצרו, כאילו הם לא בטוחות אם שני האנשים האלה הולכים למות עדיין. הן... הן הסתכלו עלי", אנבת' אמרה באיטיות. עיני הסערה האפורות שלה היו מרוכזות ברצפה, מבטה מהבהב הלוך ושוב כאילו היא הסתכלה על מפה ענקית.

"זה אולי לא אומר שום דבר", פרסי אמר בנחמה. "זוכרת שאלות הגורל הופיעו כשהיינו בני שתים עשרה, ואני חשבתי שהן חתכו את החוט שלי, אבל הם לא",

"כן! ובכל מקרה, אמרת שהן לא חתכו את החוטים, נכון? אז זה אומר שלא משנה של מי החוטים, הם אולי לא... את יודעת..." גרובר אמר. אנבת' הרימה את מבטה מהרצפה וחייכה קלות, נראה שהמילים של פרסי וגרובר ניחמו אותה.

"אתם צודקים. חוץ מזה, זה היום הראשון של הלימודים מחר. יש לנו דברים הרבה יותר חשובים לדאוג לגביהם עכשיו", אנבת' אמרה.

שאר היום עבר בטשטוש. גרובר למד הרבה על הוגוורטס. הוא גילה שהם מקבלים דואר על ידי ינשופים, הוא למד על הגביע של הבית, ועל המורה לאומנות האופל שאף פעם לא נשאר יותר משנה מסיבות שונות.

אבל דיי מהר, הבוקר הגיע וגרובר הרגיש יותר חולה מאתמול. לצערו הרב, הם היו צריכים להתעתק כדי להגיע לרכבת שנוסעת להוגוורטס. הוא הצליח למנוע מעצמו להקיא את ארוחת הבוקר על כל הרצפה של תחנת קינג קרוס.

גרובר למעשה התחיל להתרגל להפתעות שעולם הקסם זרק עליו. למרבה הצער, היה משהו שהוא לא ציפה לו.

"את רוצה מאיתנו שנעשה מה?!" גרובר קרא.

"רוצו דרך הקיר הזה", אבא של רון, ארתור וויזלי אמר. שניהם הוא ומולי באו כדי להיפרד מכולם בתחנת הרכבת.

הם עמדו מול הקיר בין פלטפורמה 9 ל-10. גרובר אחז ברצועות תיקו בחזהו. להארי, רון, והרמיוני היו עגלות עם כל החפצים שלהם, ואילו לאנבת', פרסי, וגרובר היו תיקי דופל גדולים במקום.

"על העגלה של הארי ישבה ינשוף לבן בשם הדוויג שגרובר ממש נהנה לדבר איתה.

"זה בסדר, תבטח בי. אני נלקחת בדרך הזו כל שנה. זה לא מפחיד כמו שזה נראה", הדוויג אמרה לו. גרובר לעס את הלחי שלו בלחץ, עדיין לא בטוח מה לעשות. הוא הסתכל על פרסי שבהה בקיר עם מבט לא בטוח כאילו הוא מחליט אם זה מסוכן או לא.

"תסתכלו עליי", הרמיוני אמרה. היא כיוונה את עצמה היישר אל החומה ורצה אליה. גרובר שחרר צעקה קטנה כשהיא באה במגע עם הקיר, אבל במקום להתרסק, כמו שהיא הייתה אם היא הייתה רצה לכל חומת אבנים, נראה שהיא עברה דרך החומה ונעלמה.

"ואאווו!" פרסי אמר. עיניו פקוחות לרווחה.

הארי ורון הלכו בעקבות הרמיוני ועברו את החומה, נעלמים כשהם נגעו באבנים. פרסי גיחך בפראות ונעמד מול החומה. הוא לקח נשימה ואז רץ לעברה.

"בוא כבר גרובר, זה עכשיו או אף פעם לא", אנבת' אמרה, תופסת את היד שלו ומושכת אותו מעבר לחומה.                                                                                                                             גרובר שחרר צעקה קצרה ועצם את עיניו כשהם התקרבו ויצרו מגע עם הקיר.

"זה נגמר?" הוא צייץ, עיניו סגורות בחוזקה. "האם התרסקתי?"

"אחי, אתה בסדר", פרסי אמר, טופח על כתפו של חברו. גרובר פתח את עיניו באיטיות.

הם עמדו על פלטפורמה אחרת, מנוע קיטור גדול על המסלול שעליו היה כתוב 'הוגוורטס אקספרס' על שלט הרציף נכתב באותיות לבנות 3/4 9                                                                                         גרובר נגע בחומה מאחוריו. היא הייתה מוצקה.

לפתע, מר וגברת וויזלי הופיעו לצידו, גורמים לו לקפוץ בבהלה.

"קדימה עכשיו, אל תנדנד, על הרכבת", מולי אמרה, דוחפת אותם לכיוון הרכבת. הם החליפו כמה ברכות שלום קצרות עם שני המבוגרים לפני שעלו על הרכבת עם רון, הארי, הרמיוני, וג'יני.

ג'יני עזבה אותם כדי לשבת בתא עם כמה מהחברים שלה, משאירה את השישה האחרים בתא משלהם.

הקוסמים והחצויים ישבו אחד מול השני. הייתה עצירה ארוכה לפני שהרכבת יצאה לדרך. גרובר סידר את כובעו וזז בכיסאו באי נוחות.

"גרובר, תפסיק לזוז", אנבת' אמרה בעייפות.

"אנבת', ישנת טוב בלילה?" הרמיוני שאלה. "קמתי היום ממש מוקדם ולא היית במיטה", כל שלושת הבנות היו צריכות לישון בחדר אחד בלילה שלפני.

"הו, פשוט יש לי המון מחשבות על הראש, אני מניחה", היא מלמלה. מעל לראשה של אנבת' גרובר ופרסי חלקו מבט יודע. אנבת' לא הפסיקה לדאוג לגביי אלות הגורל, למרות הניסיונות שלהם לנחם אותה.

"אז למה שלא תנסי לישון קצת", פרסי הציע. אנבת' עמדה למחות, אבל פרסי השתיק אותה. "רק תיקחי תנומה קצרה, חכמולוגית", הוא התעקש, מניח את ידו סביב כתפה.

אנבת' נכנעה ושינתה את צורת הישיבה שלה ככה שהיא הייתה מכורבלת על פרסי. היא נרדמה תוך כמה דקות.

פרסי הביט למטה על אנבת' עם חיוך קטן. למרות שהיה ממנה בנפרד למשך זמן מה, גרובר הניח שהזוג החדש מסתדר מצוין. במשך שנים, גרובר ידע שלפרסי יש רגשות לאנבת', וזה אפילו לפני שפרסי ידע.

"הו, הרמיוני, המשקפיים שלי. את יכולה לתקן אותם?" הארי אמר, מוריד את המשקפיים שלו ומוסר אותם להרמיוני. היא הוציאה את השרביט שלה והפנתה אותו אל המסגרת השבורה.

"ריפרו", היא אמרה בבהירות. הסלוטייפ שהיה סביב המשקפיים נפל, משאירים את המסגרת שנראתה כמו חדשה.

לפתע, הייתה נקישה קלה על הדלת של התא. גרובר הסתכל למעלה וראה ילדה עם שיער ארוך עד המותניים בצבע בלונדיני מלוכלך. היא החזיקה ערימה של מגזינים צבעוניים ולבשה משקפיים צבעוניים  מעל המצח שלה, חושפת זוג עיניים בצבע אפור כסף וגבות חיוורות. היא פתחה את הדלת וחייכה נראית מעט מבולבלת.

"יש פה נרגלים?" היא שאלה.

"לונה, מה בדיוק את לובשת?" רון שאל בנימה של סלידה קלה. הרמיוני גלגלה את עיניה וקמה כדי לתת ללונה חיבוק מהיר.

"הם ספקטרקפקים יש זוג חינם קוואבלר בחודשים האלה", אמרה בתשובה לשאלתו של רון והרימה עותק של אחד מהמגזינים.

"שלום, מי אתם?" היא שאלה את גרובר ופרסי.

"אני פרסי וזה גרובר", פרסי אמר מנופף קלות. "הו, וזאת אנבת'", הוא הוסיף, מצביע עליה.

"הו, אתם מהתוכנית לחילופי תלמידים?" היא שאלה. גרובר היה מופתע שהיא יודעת את זה.

"כן", פרסי אמר באיטיות. "מאמריקה",

"טוב, זה נחמד. אתה רוצה עותק?" היא שאלה מחזיקה אחד מהמגזינים. גרובר לקח עותק, יותר להיות נחמד מאשר בגלל שהוא באמת התעניין בתוכן שלו.

"טוב, אני צריכה ללכת. יותר ספקטרקפקים לחלק. אני אראה אתכם אחר כך. אולי ניקח אחת מהכרכרות ביחד", היא אמרה באותו טון חלומי. היא עזבה את התא, סוגרת את הדלת מאחוריה.

"ובכן, זאת לונה בשבילכם", רון אמר, בעיקר לעצמו.

"מה זה קוואבלר, בדיוק?" פרסי שאל.

זה מגזין. אבא של לונה עורך אותו", הרמיוני הסבירה.

גרובר סרק את השער של המגזין. בפינה השמאלית התחתונה היה כיתוב מטריד למדי. "אתה-יודע-מי שלטון האימה" גרובר נשך את שפתו בעצבנות והניח את המגזין. הוא התכוון לדחות את כל ממה שקשור לנושא כל עוד הוא יכול.

הפרק הקודם		הפרק הבא