זיכרונותיי מסיריוס

רמוס נקש בקצה אצבעו על דלת החדר הפתוחה למחצה וכחכח בגרונו טרם נכנס פנימה.

"אה, זה רק אתה." סיריוס ישב זרוק על המיטה שלו, וניכר היה שהוא שוכב כך כבר זמן-מה. "יופי, כבר חשבתי שאתה מולי."

"זה רק אני." רמוס הביט סביבו. החדר של סיריוס כבר לא היה מאובק בכלל, ועם זאת הוא היה מבולגן למדי -  מקבצים של בגדים היו זרוקים כמעט בכל פינה, כולל המיטה עליה שכב; על הספרייה היו שאריות מזון ומעין תערוכת כוסות מלוכלכות ממשקאות שונים, ובסמוך אליהן היו כמה נתחי בשר חי - כנראה שאריות גם מהארוחה של בקביק ההיפוגריף - שהוסיפו לכל זה גם ריח לא נעים.

"מה אתה רוצה?" סיריוס לא קם מהמיטה, ואפילו לא החליף תנוחה. הוא רק הביט בו במבט כבוי ושידר לו שהוא לא רצוי במיוחד כרגע.

"שינית פה." רמוס הצביע על התמונות שסיריוס בחר לעטר בהן את החדר; התמונה הדוממת של המוגלגית עדיין הייתה במקומה, אך התמונה המכושפת של הקונדסאים ירדה מהקיר, ובמקומה הארי הצעיר חייך אליו מן התמונה.

"רק ניסיתי לגוון." הוא עדיין לא זז, וקולו נותר כבוי.

"מה יהיה, רך-כף? כמה שעות לא יצאת מהמיטה?"

"תלוי. מה השעה?"

"מצחיק מאוד, סיריוס. קום." הוא אמר בקול תקיף למדי.

"אם באת כדי לכעוס עליי שוב על זה שלרגע אחד קיוויתי שהארי יסולק מהוגוורטס, אתה יכול ללכת כי אני לא במצב רוח לזה."

"מישהו היה צריך לכעוס עליך, לטובת הארי! אתה תמשיך להזכיר את זה בכל פעם שנדבר?"

"עזוב, פשוט תלך. סיימנו להבריק את הבית - אפילו הטרקלין מצוחצח - אז שירותיי אינם נחוצים יותר."

"זה רק זמני, אתה יודע." הוא פינה בזהירות ערימת בגדים מהמיטה והתיישב לצידו; זה אילץ את סיריוס לזוז מעט ולפנות לו יותר מקום במיטה שקיבלה את צורת גופו.

"אני שונא את זה." הוא אמר בתסכול. "ואני שונא אותך."

"אותי? חשבתי שסיכמנו שאנחנו בסדר..."

"אתה בסדר, אתה חי." הוא עצם את עיניו והריח את ניחוחות הבחוץ שדבקו בלופין, כאילו שהוא היה אדם הזאב מבין שניהם. "אני לא בסדר, אני לכוד. זה גורם לי לשנוא ולכעוס כל הזמן."

"רק תגיד לי איך לעזור לך, רך-כף. מה יגרום לך להרגיש חי?"

"אתה יודע מה, ירחוני." הוא לחש, ולופין השפיל את מבטו.

"כבר דיברנו על זה. אנחנו לא יכולים, זה לא בריא לאף אחד-"

"אז תעצור אותי." סיריוס הזדקף, ובלי שום היסוס שלח את ידו לעבר מכנסיו של רמוס. ידו התהדקה סביב הזקפה שלא יכלה שלא לעמוד בפני האיש הזה, והוא לחץ - לא בחזקה, אך גם לא בעדינות.

"סיריוס..." נשמתו כמעט נעתקה ורטט מוכר, נעים וחמים זרם בכל גופו; הוא לא הצליח לחשוב, ובטח שלא לעצור אותו.

"תעצור אותי, או שתשתוק ותעזור לי לחיות." סיריוס לחש לתוך אוזנו בתערובת של תשוקה וכעס, ואז דחף אותו עמוק יותר למיטה. רמוס נאנח בתבוסה, והם הפשיטו זה את זה.

הדקות הבאות שהם בילו מתחת לסדינים היו מרות ומתוקות בו זמנית; רגעים מהולים של אושר וכאב, בגבול הדק שבין המציאות לדמיון, הרצוי למצוי, המוות לחיים. סיריוס גרם לרמוס לגנוח מהנאה, ואז רמוס גרם לסיריוס להשמיע קולות שרמוס לא שמע יותר מדי זמן. סיריוס היה פראי יותר מאי פעם, כאילו שחייו לאחרונה בתור כלב השפיעו עליו, או שאולי זאת אחת מתופעות הלוואי של השהייה הארוכה באזקבאן או ההימלטות מהחוק, והוא אפילו שרט אותו בגבו; שניהם היו מכושפים.

"אנחנו לא יכולים להמשיך לעשות את זה, סיריוס. זה חולני." רמוס לחש רק אחרי שסיריוס גמר ושניהם התנשפו בתחושת סיפוק עילאית והביטו בתקרה.

"היא עדיין לא צריכה לדעת." לסיריוס היו דמעות בעיניים, דמעות מתוקות ומלוחות של עצב ושמחה, אולי גם אשמה. רמוס לא הבין מדוע.

"מה?" הוא משך את בגדיו לתוך השמיכה והתלבש במרץ.

"טונקס. ראיתי איך אתה מסתכל עליה."

"אני לא-"

"זה בסדר, ירחוני. אתה לא מאוהב בי יותר, ואתה מתאהב בה. אני שמח בשבילך, באמת." הוא חייך אליו, חיוך אמיתי ללא צל של זיוף.

"כשכל זה ייגמר-"

"כשכל זה ייגמר ואני לא אצטרך לחיות דרכך, אני אשחרר אותך ממני. אתה תלך ותתאהב בה ואתם תעשו שטויות, ואתה תשכח אותי אבל זה יהיה בסדר כי אני אהיה חי ואני רוצה שגם אתה תחיה. אני אוהב אותך עד כדי כך, בדיוק כמו פעם, גם אם זה לא הדדי."

"אתה רומז שאני - זה כן ההדי!" רמוס מחה על כך מיד.

"זה בסדר, ירחוני. אכפת לך ממני ותמיד יהיה לך אכפת - אבל אתה לא תתאהב בי שוב. זה בסדר..." הוא נשק באהבה ענקית למצחו של חברו הטוב, וגם הוא אסף את בגדיו והתלבש מתחת לשמיכה.

"אני לא יודע מה להגיד..."

"היו לי פעם שלושה חברים טובים, מתוכם נשאר רק אחד. אני חייב לפרגן לך, אם לא לך אז למי?..." צבע הקול העליז שאפיין אותו שב אליו בהדרגתיות.

"כשכל זה ייגמר, אנחנו נדבר כמו שצריך." רמוס השלים את מה שהתכוון להגיד לפני שסיריוס קטע אותו.

"בהחלט. אבל ירחוני, אם משהו רע יקרה לי, אני רוצה שתבטיח לי משהו."

רמוס רצה לומר ששום דבר רע לא יקרה, אבל הם במלחמה ובמלחמה הכל יכול לקרות, אז הוא שתק ונתן לסיריוס להמשיך לדבר.

"תבטיח לי שתמשיך הלאה ותחיה. תתאהב בטונקס - או במישהי אחרת, זה לא משנה - אולי אפילו יום אחד תתחתנו ותביאו ילדים..."

"אני מבטיח." הוא לחש. "וגם אתה, אם יקרה לי משהו-"

"מבטיח." גם סיריוס לחש. "אתה יודע מה ג'יימס היה אומר על זה..."

"שצריך להביא כמה שיותר ילדים?"

"בחיי, כבר שכחתי שהוא רצה איזה עשרה ילדים... אבל לא, אני מתכוון עלינו - עליך ועליי."

"שהוא תמיד ידע שאנחנו מתאימים?"

"ושאנחנו כבר מתנהגים כמו זוג נשוי." הוא חייך, ורמוס לא התאפק, וצחק.

~

"בשם תחתוניו של מרלין, שמישהו יהרוג אותי, ועכשיו." רון נראה כאילו הקיא חשופית.

"בעיניי זה דווקא היה חמוד." ג'יני אמרה בשקט, אם כי היא לא נשמעה כל כך בטוחה בעצמה.

"נהדר, זה ממש מה שהיה חסר לי בחיים, לראות את הסנדק שלי ואת הפרופסור שלי לשעבר ב-אני לא יכול אפילו להגיד את זה בקול! מה לעזאזל עבר לאברפורת' בראש שהוא לא השמיד גם את הזיכרון הזה?..."

"גם?" ג'יני שאלה בחשש.

"אברפורת' אמר שהוא סידר אותם, ודי ברור שהיו זיכרונות שהוא פשוט לא רצה שהארי יראה." הרמיוני הסבירה.

"לא, כי את הזיכרון הזה הארי בטח רצה לראות - או שאולי עליי להגיד השתוקק לראות... ג'יני, אני מקווה שעצמת עיניים בכמה מהחלקים."

"אויש נו, אל תהיה ילד."

"אני מרגיש מחולל עכשיו. החיים מתחלקים לשניים - לפני הזיכרון הזה, ואחרי."

"איך אתה אוהב להגזים, רוני-פוני."

"אפשר לעבור לזיכרון הבא? אני עומד להקיא. שוב."

"נותרו רק עוד שניים." הרמיוני ציינה ולקחה בעדינות את הזיכרון האחד לפני האחרון. "זיכרון אחד מתוק, ואז המוות של סיריוס, אני מניחה."

"השאלה כמה מתוק. ג'יני, אולי תלכי ותשאירי את הזיכרונות למבוגרים-"

"אתה גדול ממני רק בשנה, רון. קדימה, הרמיוני." כולם הביטו בהרמיוני בעת ששפכה בזהירות את תכולת המבחנה, ושוב צללו יחד פנימה.

הפרק הקודם		הפרק הבא