השנה הראשונה- רון

הנה הפרק להיום. תהנו!

-------------------------------------

אני מניח שמצב הרוח שלי משתפר ככל שחג המולד מתקרב, ואז אחרי חג המולד אני אחזור להיות קצת מדוכא, ואז ככל שיום ההולדת שלי יתקרב, ב1 במרץ, אני אשמח שוב. אחרי יום ההולדת אני אהיה רק שמח, כי חג הפסחא יתקרב ואחריו סיום השנה והחופש הגדול.

חוץ מחודש ינואר, צפויה להיות לי שנה חיובית.

הארי ניצח במשחק הקווידיץ' נגד סלית'רין בחודש שעבר ומאז הוא באמת גיבור בית הספר. הבינו שהוא שחקן קווידיץ' רציני ולא סתם תלמיד שנה ראשונה נפוח.

אתמול היה לי מבחן ראשון בשינויי צורה. פרופסור מקגונגל דרשה מאיתנו להפוך כוס מים לספל. זה לא היה קשה במיוחד, לדבריה, המטרה הייתה להצמיח ידית על הכוס. הצלחתי להצמיח את הידית, אבל היא לא הצליחה להישאר על הכוס יותר מחמש שניות. הרמיוני קיבלה 100.

בשבוע שעבר היה לנו בוחן ראשון במסגרת הפרוייקט בלחשים. היינו צריכים להרחיף את הנוצה שלנו. קצת ציחקקתי כשראיתי אותה, אחרי הכל כבר הספקתי להרחיף נבוט של טרול, ועוד יותר מזה- האגריד.

לא סיפרתי להארי והרמיוני על האירועים שהתרחשו ביום ההוא.

בכל אופן, קיבלתי 100 בהרחפה! שלחתי לאמא שלי את ההודעה הזאת יחד עם ההודעה שאני מעדיף להישאר בהוגוורטס בחג המולד כי אני לא רוצה שהארי יהיה לבד.

היום היא החזירה לי מכתב, ובו אמרה שאפילו עדיף שאני אשאר בהוגוורטס כי היא ואבא נוסעים לרומניה לבקר את צ'ארלי בלימודי הטיפול בדרקונים שלו.

צ'ארלי מגיל צעיר אהב את חיות הפלא. בגיל ארבע האף שלו היה תקוע בתוך 'חיות הפלא והיכן למצוא אותן' והוא היה מצייר דרקונים כל הילדות ואחר כך מחביא אותם בבית.

בחופש האחרון, למשל, מצאתי ציור דרקון בן מיליון שנה בתוך צריף המטאטאים/שירותים ישנים ועוד אחד בתוך צינור הברזל המפותל ממנו מורכבת המיטה המתקפלת בבית.

עכשיו אני בחדר המועדון, הארי בדיוק הלך להתקלח כי הוא חזר מאימון קווידיץ' והרמיוני ישבה לידי על הספה מול האח ועשתה שיעורים בשביל סנייפ.

"את יודעת הרמיוני, איך את מסוגלת לשבת מול חיבור שעתיים שלמות ולא לקחת הפסקה?"

"קוראים לזה ריכוז, רונלד." היא ענתה דרך שיניים חשוקות. האף שלה כמעט נגע בגליל הקלף של החיבור. הסתכלתי על כתב היד הפצפון שלה, הוא נראה כמו נמלים. החיבור עצמו נראה כמו קבוצת נמלים עומדות בשורות צפופות.

"את יודעת, את יכולה לקרוא לי רון..." אמרתי. רונדל היה רשמי מידי. רון זה לחברים.

היא הרימה אליי את העיניים שלה.

"כולם קוראים לך רונלד," היא אמרה. היא חשבה שהיא אומרת עובדה קיימת.

"אז את כנראה לא יודעת למי להקשיב," אמרתי לה.

"כל המשפחה שלי קוראת לי רון, חוץ מאמא שלי שלפעמים קוראת לי רוני, ופרד וג'ורג' שאוהבים פשוט להמציא לי כינויים מביכים. הארי קורא לי רון וגם ככה כל שאר החברים. המורים קוראים לי רונלד אבל זה בגלל שהם מורים."

היא קימטה את המצח שלה.

"אני לא יכולה להבטיח שלא יצא לי רונלד מהפה לפעמים..." היא התחילה להגיד.

"זה בסדר. העיקר שאני לא ארגיש בהרצאה כל היום." אמרתי לה והיא חייכה.

היא הסתכלה לי בעיניים לכמה רגעים. העיניים שלה היו עגלגלות והצבע שלהן היה חום. לא חום מכוער, אלא חום יפה. ראיתי נצנוצים זהבהבים בתוכו. הייתי יכול להסתכל על העיניים שלה לנצח. היה בהן משהו מעניין ומרתק.

הסטתי את מבטי וקצת הסמקתי. הרגע הזה היה יותר מידי בשבילי וכנראה גם בשבילה.

"מה זה?" שאלתי ברגע שהבחנתי במכתב מקופל ליד המחברת שלה.

"זה מכתב מההורים שלי. הם רוצים שאני אחזור הביתה בחג המולד השנה."

"אה," אמרתי וניסיתי להסתיר את האכזבה שלי.

"בכל אופן, אמרתי להם שהשנה אני מסכימה לבוא אליהם, אבל בשנה הבאה אני מוכרחה להישאר אתכם."

"אוקיי," אמרתי, קצת יותר מעודד.

הארי ירד ממגורי הבנים פורע את שיערו הרטוב.

"מה פספסתי?" הוא שאל כשהתיישב לידי.

"שום דבר חוץ מזה שהרמיוני החליטה לנטוש אותנו בקריסמס השנה." אמרתי, אבל חייכתי כדי שהרמיוני תדע שאני לא כועס עליה.

"לא נורא. הפסד שלה." הארי אמר וציחקק. "בואו נלך להאגריד. אולי הפעם ננסה לדלות ממנו קצת מידע על הכלב ההוא."

קפצתי מהספה בפתאומיות שהבהילה את הרמיוני.

"את באה?" שאל אותה הארי.

"רק רגע... תנו לי לסיים..."

"הרמיוני, אם ניתן לך לסיים כבר לא נוכל לצאת החוצה כי יהיה חשוך וינעלו את הטירה!" קראתי בחוסר סבלנות.

היא נעצה בי מבט עצבני וקמה.

יצאנו דרך חדר המועדון ונאבקנו בשלג בחוץ. התחיל לרדת עוד שלג מקולל. איך אפשר עוד שלג?!

"האגריייידדדדדדדד!!" הארי דפק בחוזקה באגרופו על דלת העץ.

שמעתי נביחות מבפנים ואת האגריד רוטן. הוא פתח לנו את הדלת וחייך חיוך רחב.

"הרמיוני! אותך לא ראיתי מזמן. את הארי ראיתי אתמול ואת רון שלשום אבל אותך..."

"רון היה אצלך שלשום?" שאל הארי בעיניים פעורות. לא סיפרתי להם שמאז היום ההוא ביקרתי את האגריד לפחות פעם בשבוע. הוא נהפך לאיש הסוד שלי והרגשתי חופשי מאוד לדבר איתו על הרגשות שלי לכל דבר בעולם.

"כן. שתינו לנו קצת תה בייחד," אמר האגריד וקרץ לי.

הוא הכין לכולנו תה והושיב אותנו מול השולחן. הוא הביא לנו סוכריות קרמל חומות שהוא טען שהכין בעצמו.

נגסתי באחת ולא ידעתי איך אפשר להישאר בהבעה מנומסת אחרי שאכלתי את הגועל נפש הזה. כמובן שלא רציתי להעליב את האגריד, אז במקום להחזיר את הסוכרייה לצלחת הדבקתי אותה על הצד התחתון של השולחן. אמא שלי הייתה הורגת אותי, אבל לפחות ככה האגריד לא יעלב. החלטתי לקחת אותה כשנצטרך ללכת.

הארי התחיל לשאול את האגריד שוב על הכלב בעל שלושת הראשים והאגריד התחיל להתעצבן.

"זה לא עניינכם! כל מה שקורה במקום ההוא זה רק העניין של דמבלדור כבודו וניקולס פלאמל!"

אחר כך הוא נראה כל כך אשם שהוא נתן לנו עוד מידע על מה שלא יהיה שם.

הוא שילח אותנו מהבית שלו בהבעה נבוכה וסגר אחרינו את הדלת.

"נראה לכם שזה סוג של צמח?" שאלה הרמיוני.

"לא יודע. אולי כדאי לנו ללכת לחממות לבדוק שאין שם במקרה זרעים של צמח ניקולס פלאמל," אמר הארי.

"הארי זה רעיון מטומטם." אמרתי. "זה כנראה איש חשוב, כדאי שנלך לספרייה לבדוק."

"מה אכפת לכם ללכת רגע לחממות?" שאל הארי.

"כן, רון, אין לנו מה להפסיד מזה." הצטרפה אליו הרמיוני.

לא יכולתי לסרב למבט המפציר והחמוד הזה שלה. רגע- חמוד?! איך לעזאזל יש משהו שאני יכול לכנות אותו 'חמוד' אצל הרמיוני?!

לא משנה. אין לי תשובה לזה בעצמי.

הלכנו לחממות שאנחנו לומדים בהן את שיעור תורת הצמחים. אתמול היה לנו שיעור כזה, וחטפתי חתך ענקי מצמח שנקרא טנטקולה ארסית. הייתי צריך ללכת למרפאה כדי שמדאם פומפרי האחות תרפא לי אותו.

נכנסנו לחממה מספר 1, השתדלתי להימנע מלהתקרב לטנטקולה הארסית. לא היה שם שום דבר שאפילו התחיל באות נ' או פ'.

הלכנו לחממה מספר 2 וגם שם לא מצאנו משהו מיוחד.

חממה מספר 3 הייתה נעולה. זאת חממה עם צמחים מיוחדים.

"טוב, אני מניחה שאנחנו לא יכולים לחכות פה עד שיפתחו את החממה. בואו נלך לספרייה." הרמיוני אמרה באנחת עצב.

נכנסנו לבית הספר. בחיים לא הייתי בספריה וכבר נובמבר. אני מניח שזה די גרוע מצדי. הרמיוני, לעומת זאת, ידעה את הדרך לספרייה בעיניים עצומות. עלינו בגרמי המדרגות המבלבלים עד הקומה החמישית ופנינו שמאלה ואז ימינה והנה הספרייה הייתה לפנינו.

היה כתוב 'ספרייה' בחריתת אבן עתיקה והכניסה העידה על כך שהספרייה מאוד ישנה, בערך מהתקופה שהוגוורטס נוצרה. היא הייתה חצובה בתור קיר אבן אבל החלל הפנימי שלה היה מרווח מאוד ויפה. אני מניח שהספרייה הזאת היא בעצם מערה מכושפת בתור ההר שהוגוורטס נשענת עליו.

הכל היה מאוד נקי ומסודר. היו לפידים שתקועים בקירות והפיצו אור אדמדם והיו גם נברשות קריסטלים גדולות במרכז הספרייה.

היו שם שולחנות וכיסאות זהים, אשר היו מפוזרים בכל החלל.

מדפי הספרים היו בנויים בסוג של מבוך עגול. היו חמישה כיוונים ובאמצע המבוך הייתה פינת קריאה.

הסתכלתי שמאלה, ושם היה שולחן הספרנית. ישבה בו אישה מפחידה שדמתה לנשר.

הסתכלתי ימינה, וראיתי שם אגף שלם אשר היה סגור בשער זהב. היה כתוב עליו בהידור:

"מדור הספרים המוגבלים:

אין לקחת את הספרים אלא באישור מורה או הינך בעל תואר מדריך"

הרמיוני חילקה אותנו לשטחי עבודה.

"רון- תבדוק באגף ספרי ההיסטוריה המודרנים של המאה ה20. הארי- תבדוק באגף ההוא שם, אני לא יודעת מה יש שם אבל אולי כדאי להציץ. אני אבדוק באגף הפנימי."

הלכתי לאגף. הסתכלתי לכל הכיוונים והייתי מוקף בספרים. ספרים, ספרים עוד ספרים.

היו שם ספרים גדולים וקטנים, מפוארים וחבוטים, ישנים וחדשים. כתובים באנגלית, כתובים בלטינית וכתובים באותיות רוניות.

נברתי בכל הספרים שם בערך שעתיים אבל לא מצאתי כלום. בטעות הלכתי לאגף אחר בלי ששמתי לב לכך ומצאתי את עצמי באגף ספרי הפסיכולוגיה כשפית. לא ידעתי מה זה.

הסתכלתי על המדף הגבוה מימין וראיתי שם ספר ורדרד. הורדתי אותו מהמדף.

"צוד לעצמך מכשפה- כיצד לגרום לה להתאהב בך."

הייתי קצת מבולבל, אבל הסתקרנתי מאוד ופתחתי את הספר.

בפנים היו פרקים שלמים של איך אפשר לגרום למכשפות להתאהב בי. שיטות מיוחדות לאיך לצלוח דייטים ועוד כל מיני שטויות. התכוונתי להחזיר את הספר למדף. בחיים לא הייתי רוצה שיתפסו אותי עם ספר כזה.

"רוני'לה," שמעתי את פרד. לעזאזל.

"רוניקינס אמא שלחה לך מכתב- אווו מה זה?" עכשיו ג'ורג' דיבר ואז הוא ראה אותי עם הספר הוורוד.

פרד גם הצטרף וחטף את הספר מהיד שלי. הוא הביט בכריכה וצחק צחוק מרושע.

"אז זה למה ניסית להסתיר את הספר הזה מאיתנו... זאת גריינג'ר שלך."

"אתה מאוהב בה?" שאל ג'ורג' בעניין.

ניסיתי להיתלות על הזרוע של פרד ולחטוף ממנו את הספר.

"לא- תחזיר לי- די כבר-" מלמלתי בקול קטוע.

הוא לבסוף וויתר, גלגל עת עיניו לתקרה ונתן לי את הספר.

האוזניים שלי בערו. הרגשתי את הדם זורם בהן. שנאתי את התכונה הזאת של בני משפחת וויזלי. יש לנו אוזניים מקוללות.

הם הלכו משם מצחקקים לעצמם. פוצים.

"רון? אתה שם?" שמעתי את הקול של הארי כאילו ממרחקים

"כן... אני צריך ללכת." אמרתי ולא הסברתי יותר.

ניסיתי לצאת ממבוך הספרים אבל לקח לי הרבה זמן כי הייתי מהורהר ומעופף. לבסוף יצאתי.

כבר לא היה לי אכפת מהספר המעצבן. היה אכפת לי רק ממה שג'ורג' אמר.

"אתה מאוהב בה?" המילים שלו צילצלו לי באוזניים עם כל צעד שהלכתי.

אני מאוהב בה? אני לא יודע. יש לי רגשות אליה? אני לא יודע. כל הנושא הזה חדש לי, ואל תשכחו שאני רק ילד עוד לא בן 12.

---------------------------------

לא תיארו עד עכשיו את הספרייה בהוגוורטס אז חשבתי שיהיה נחמד לעשות מזה קטע קטן.

אשתדל לפרסם עוד בקרוב,

אלה❤

הפרק הקודם		הפרק הבא