מסדר עוף החול קורא הארי פוטר

הגענו ל27 מנויים! היום הפרק מוקדש ל: בנו של אל הים, Magical Me, aniel.

שׂערהּ השחור היה מתוח לאחור ואסוף בפקעת הדוקה. היא נראתה מוטרדת למדי.

ג'יימס: "זה אמור להיות יוצא דופן? בהתחשב בעובדה שבמקרה אלבוסוני חמודוני הופיע..."

אלבוסוני חמודוני ופרופסור מקגונגל: "הי!"

"איך ידעתָּ שזו אני?" שאלה.

סיריוס: *מגחך* "בחיים לא ראיתי חתולה שיושבת בקפאון במקום עם כלבים."

מקגונגל: "הי כפול!"

"גבִרתי הפרופסור, מעולם לא ראיתי חתולה שיושבת בקיפאון מוחלט כל-כך."

אלבוסוני: "כמובן שאני מחמיא, הרי איך אשתלט על המוגלגים בלי לדעת איך לשכנע אותם?"

"גם אתה היית קפוא לוּ בילית יום שלם בישיבה על חומה," אמרה הפרופסור מֶקגונַגל.

דאדלוס: "אוקיי. את זה את בחרת."

"יום שלם? במקום לחגוג? אני עברתי אולי מאה חגיגות ומסיבות בדרך לכאן."

הסטיה: "הו, הבוקר נפלא, והעולם כה מקסים, אחזי נא בידי ואקח אותך למקום בו כל חלומותייך ייתגשו. מסיבה של כפריים עם עירוניים. חגיגה של נמוכים עם גבוהים... אלבוסוני, כלומר דמבלדור, נתת לי השראה. טנקס. ביוש."

הפרופסור מֶקגונַגל משכה באפהּ בכעס.

לילי: *לוחשת* "ייתכן שזה כיוון ששמעה את אחד הדחפים הספרותיים של הסטיה."

הסטיה: "שמעתי את זה."

"כן, כן, כולם חוגגים להם, ללא ספק," היא אמרה בקוצר-רוח. "היית מצפה שהם יהיו זהירים עדיין,

ג'יימס וסייריוס: "זהירות? בשביל מה?"

פרד וג'ורג': "אנחו מעריצים אתכם, מר בלק ומר פוטר."

אבל לא – אפילו המוּגְלְגִים שׂמו לב שמשהו קורה.

מרלן: "אתם זלזתם במוגלגים, מה חשבתם, שהם לא יודעים כלום?"

ארתור: "בושה! בושה וחרפה!"

זה היה בחדשות שלהם."

לילי: *מזמרת* "גל גל גלגלצ..."

כולם: *מבטים של "מה?"*

לילי: "תעזבו."

היא סימנה בראשה לכיוון חלון הסלון המוחשך של משפחת דַרסְלי.

לילי: "היא מודעת לעובדה שהדרסלים שומעים רק חדשות בערוץ שהם הפעילו לחצים עצומים והפגנות להפעיל שהוא היחיד שלא מדבר על קסמים באופן ישיר. זאת אומרת, בערוצים האחרים כן מדברים על 'אולי זה קסם בכלל', אבל בערוץ שלהם הקטעים האלו מצונזרים. אם אפילו כאן מוזכר איכשהו קסם, תחשבו מה קורה בערוץ הרגיל."

מולי: "למה את יודעת את זה."

לילי: "אני בכלל לא מצטטת לשיחות שלהם במשך 24\7 כדי לבדוק אם אני מוזכרת. למה שתחשבי את זה? חה חה חה..."

"שמעתי. להקות של ינשופים... כוכבים נופלים... נו, הם לא טיפשים גמורים. היה ברור שהם ישׂימו לב למשהו. כוכבים נופלים בקֶנְט – אני מוכנה להתערב שזה היה דֶדַאלוּס דִיגֶל. אף פעם לא היה לו יותר מדי שׂכל."

דדאלוס: *נועץ מבט זועם במקגונגל*

"זה לא מפתיע במיוחד," אמר דַמבֶּלדוֹר בעדינוּת. "כבר אחת-עשרה שנים כמעט שלא היו לנו הזדמנויות לחגוג..."

כולם (חוץ מאלבוסוני): *מרימים גבה*

אליס: "בואו נגיד שלא נולד לי שום ילד – "

לילי: : "...לא נולד לי שום ילד – "

פיטר: "...שום ימי הולדת – "

ג'יימס: "...שום חתונות – "

*כולם נועצים בו מבט מוזר*    

"אני יודעת," אמרה הפרופסור מֶקגונַגל בעצבנות. "אבל זו לא סיבה לרדת מהפסים.

רון: "תמיא אמתי שאלבוסוני יאד מהפסימים."

 אנשים מתנהגים בחוסר-אחריות ממש, יוצאים לרחובות לאור היום, אפילו לא מתלבשים בבגדים של מוּגלְגים, מפיצים שמועות."

מקגונגל: "אם הספר הזה חוזה את העתיד, זה אומר שאני נודניקית בעתיד."

לילי: "סוורמאוס!"

סוורמאוס: "כן, גברתי?" (היא הכריחה אותו לקרוא לה גברתי)

לילי: "לך תשיג מחולל זמן שלוקח קדימה בזמן..."

סוורוס: *זורח מאושר שסוף סוף תהיה ללו פרטיות*

לילי: "...עם אליס, פרנק, והסטיה."

היא זרקה מבט צידִי חד וחטוף לכיוונו של דַמבֶּלדוֹר כשאמרה את המשפט הזה, כאילו קיוותה שהוא יספר לה משהו, אבל הוא לא סיפר, ולכן המשיכה ואמרה: "יופי של דבר זה יהיה, אם דווקא ביום שבו כנראה הסתלק לו סופית אתה-יודע-מי, המוּגלְגים יגלו עלינו הכול. אני יכולה להניח שהוא באמת הסתלק,

דַמבֶּלדוֹר?"

ג'יימס וסיריוס: *במנגינה של yellow Submarine* "הנה, הנה, בנאדם מודאג, בנאדם מודאג, בנאדם מודאג..."

"בהחלט נראה שכן," אמר דַמבֶּלדוֹר. "ויש על מה לשמוח. אפשר להציע לך קרֶמבּוֹ?"

כולם חוץ מלילי: "קרם-מה?"

"קרֶ-מה?"

מקגונגל: *ביובש* "קוראי מחשבות של ממש, מה אגיד."

"קרמבו. זה מין ממתק של מוּגלְגים שאני די מחבב."

לילי: "אם יש דבר טעים זה קרמבו."

ג'יימס: "הבנאדם משוגע."

"לא, תודה," אמרה הפרופסור מֶקגונַגל בקרירות, כאילו לא חשבה שזה רגע מתאים לקרמבואים.

מקגונגל: "מוציאים אותי תינוקית!"

 "כפי שאמרתי, אפילו אם אתה-יודע-מי באמת נעלם –"

סיריוס: "ולמה את חושבת שהוא לא נעלם?"

"גבִרתי הפרופסור, אשה נבונה כמותך יכולה כמובן לקרוא לו בשמו.

אלבוסוני: "ושוב, השיטה של המחמאות תמיד עובדת."

 השטות הזו של 'אתה-יודע-מי' – כבר אחת-עשרה שנה שאני מנסה לשכנע את כולם לקרוא לו בשמו האמיתי: ווֹלְדֶמוֹרְט."

דאדלוס: *מגחך* "אני מניח שזה שמו האמיתי?"

 עווית עברה בפניה של הפרופסור מֶקגונַגל, אבל נראה שדַמבֶּלדוֹר, שהיה עסוק בניסיון להפריד בין שני קרמבואים שנדבקו זה לזה, לא שׂם לב. "זה תמיד נעשה כל-כך מבלבל כשאומרים 'אתה-יודע-מי'. אף פעם לא ראיתי סיבה לפחֵד לומר את שמו של ווֹלְדֶמוֹרְט."

מקגונגל: *מרוצה* "פשוט אומרים זה-שאין-לנקוב-בשמו."

הפרק הקודם