לא סתם"המג'נונה"

התעוררנו ממש מוקדם.

הרגשתי כאילו ישנתי דקה!

בינתיים כולם התרוצצו ברחבי הבית עם סידורים של הרגע האחרון וטוסטים חצי אכולים.

אדון וויזלי, אבא של ג'יני, עזר לנו לסחוב את המזוודות ואנחנו התלבשנו במהירות וצחצחנו שיניים.

לא לבשנו את הגלימות שלנו כי הכניסה הייתה דרך רחוב מוגלגי, אבל ארזנו אותן בראש המזוודה כדי שיהיו קלות להוצאה.

לבסוף יצאנו למכונית הכחולה הקטנה של משפחת וויזלי, ואני ישבתי מקדימה עם ג'יני, אמא שלה ואבא שלה, שנהג.

זה היה מאוד מרווח ונוח.

אני בטוחה שהם הפעילו שם איזה קסם, כי נסעתי פעם במכונית של מוגלגים והיא הייתה הרבה פחות גדולה.

התחלנו לנסוע ופתאום האחים התאומים של ג'יני נזכרו שהם שכחו כל מיני דברים.

אז חזרנו ושוב נסענו.

אני וג'יני דיברנו "אני יכולה לגלות לך עוד סוד?" היא שאלה

"בטח" אמרתי

היא לקחה נשימה עמוקה "זה בקשר ליומן שלי- אוי שכחתי אותו בבית!" היא צעקה

שוב הסתובבנו ואז כבר התחלנו לאחר.

הצצתי בשען שלי שוב ושוב, אין סיכוי שאני מאחרת ליום הראשון שלי בהוגוורטס!

ג'יני חזרה בריצה, חובקת חזק את היומן שלה.

המשכנו לנסוע.

"אז מה רצית לספר לי בקש ליומן שלך?" שאלתי, מתוחה כמו קפיץ

"טוב, אבל את לא מגלה זה סופר סודי, יותר מהסוד הקודם" היא לחשה

"ברור" לחשתי חזרה

היא הסתכלה לאחור לוודא שכולם שקועים בשיחות משלהם, ואז הסתכלה על הוריה שהיו שקועים בוויכוח.

"את יודעת למה אני כל כך אוהבת לכתוב בו? זה לא סתם שאני פורקת רגשות, הוא.... עונה לי. הוא כמו חבר" היא הסתכלה עליו בחיבה

"את יכולה להראות לי?" שאלתי, מופתעת ומרותקת

"כן" היא פתחה את היומן.

"היי טום"

היא כתבה. הופתעתי כשהאותיות נשאבו לתוך הדף

ואז הופיעו מילים בכתב אחר

"הי ג'יני" הוא כתב

"וואו" אמרתי, נפעמת

ובדיוק אז הגענו.

אבא של ג'יני יצא בריצה וחזר כעבור דקה כשהוא מורה על כמה עגלות בשרביטו והן נוסעות לפניו.

כבר היה מאוחר וכולנו רצנו לעבר רציפים 9 ו10

'אבל מה עכשיו?' חשבתי 'אין סיכוי שהרקבת יוצאת מרציף מוגלגי!'

אדון וויזלי תפס ביד של ג'יני וג'יני תפסה ביד שלי.

רצנו לעבר הקיר שחצץ בין הרציפים.

אני זוכרת שחשבתי שאדון וויזלי מטורף שהוא רץ איתנו לעבר קיר.

אבל המשכתי לרוץ איתם.

ופתאום היינו בקום אחר.

הייתה שם רכבת שפלטה עשן, היו שם המון ילדים וחיות מחמד, והיה לחץ.

המון לחץ.

בינתיים כל השאר התחילו לצוץ מאחורינו, למרות שעדיין לא ראיתי את הארי ורון.

אבל הי לי דאגות אחרות, כמו למשל שהשעה היתה 10:57!

אדון וויזלי עזר לנו להעלות את המזוודות (המאוד כבדות!) לרכבת.

אני וג'יני עלינו בסוף בעצמנו והתחלנו לחפש לנו תא.

עברנו אחד אחד: מלא, מלא, יותר מידיי מלא....

הרכבת התחילה לזוז בינתיים.

לבסוף הצלחנו למצוא תא ושמנו את המזוודות בתא המטען בקושי רב.

התיישבנו, נושמות לרווחה.

"אנחנו בדרך להוגוורטס, קולטת?!" אמרה ג'יני בהתרגשות.

חייכתי, "כן..."

"יאו איזה שיער ארוך יש לך! אני יכולה לעשות לך תסרוקת??" התחננה ג'יני

צחקתי "בסדר, רק על תמשכי לי בשיער, אני מזהירה אותך!"

היא התחילה להתעסק לי בשיער כשאני מניחה את ראשי על ברכיה וקוראת את הגיליון האחרון של הפקפקן.

כעבור כמה זמן הגיעה אישה חביבה עם עגלה ששאלה אם נרצה לקנות משהו.

אז קנינו קצת וג'יני המשיכה לעשות לי תסרוקות, כשכל כמה זמן אני נאלצת לצבוט אותה ברגלה בחוזקה כשהיא בטעות מושכת לי בשיער.

בשלב כלשהו הסתכלתי בשעון שלי וקלטתי שעברו שלוש שעות.

באותו רגע נכנסה לתא ילדה אחת ששיערה מתוח יותר מידיי חזק בקוקו גבוה.

"הי" היא אמרה ביהירות והתיישבה על הספסל מולנו

"ומי את?" שאלה ג'יני בכעס

הילדה חייכה "הי, תירגעי ג'ינג'ית. אני פיונה סילוור. רק רציתי למצוא ילדות בגילי לפני שמגיעים להוגוורטס! זו השנה הראשונה שלכן, נכון?"

"כן" עניתי, מתרוממת מהברכיים של ג'יני כשהשיער שלי קשור לי הקודקוד.

"אני לונה לאבגוד, וזאת ג'יני וויזלי" אמרתי והושטתי לה את היד

היא לא לקחה אותה

"לאבגוד? את הבת של ההוא לאבגוד שעורך את הפקפקן?!" היא נשמעה מזלזלת

"נכון" עניתי בגאווה. מזלזלת או לא, אני גאה שאבא שלי עורך את הפקפקן "אז מה?" הוספתי

ג'יני הביטה פעם עלי ופעם על פיונה, לא יודעת אם להתערב.

"פחחחחח" פיונה גיחכה "ואת מאמינה לכל השטויות שהוא כותב שם?"

"בטח" עניתי בביטחון

"הא, אז את מג'נונה בדיוק כמוהו! זה אפילו מתחרז עם השם שלך! לונה המג'נונה"

וככה הומצא הכינוי המתועב

סוף סוף ג'יני התערבה "אני ולונה נשמח אם תצאי מכאן" היא אמרה בקרירות ופתחה את הדלת

פיונה יצאה, צוחקת

"מגעילה" פלטתי, אדומה לגמרי "למה לשנוא מישהו רק בגלל הדעה שלו?"

גם ג'יני רתחה מכעס "מה שהיא לא יודעת זה שהיא רחשה לעצמה שתי יריבות עכשיו!"

"אה... באמת?" שאלתי

"ברור!" רתחה ג'יני גבר ראשון צריך למצוא לה כינוי מגעיל שמתחרז עם השם שלה...."

"מגיעים בעוד עשר דקות! אנא לבשו את הגלימות שלכם. השאירו את המזוודות וחיות המחמד ברכבת הם יובאו אל חדריכם אחר כך"

רעם קול ברחבי הרכבת

אני וג'יני הוצאנו את התלבושת והתלבשנו בדממה.

כעבור זמן מה הרכבת החלה להאט, ואז נעצרה.

ג'יני תפסה בידי לבל נפרד ומשכה אותי לצאת מהרכבת.

הסתכלתי סביבי.

לא רחוק מהמקום שבו עמדנו היו כרכרות שהיו רתומות לסוסים הכי מוזרים שראיתי בחיי.

אבל לא היה לי זמן להתעמק בעניין כי באותו רגע ג'יני משכה אותי לעבר איש גדל ממדים, ממש ענק שהחזיק פנס שהיה נקי גם הוא וצעק שכל התלמידים בשנה הראשונה יבואו אליו.

אז הלכנו אליו.

למען האמת הוא היה די מפחיד.

ראיתי בקהל את פיונה מוציאה לי לשון.

נמלאתי כעס.

הזדקפתי, חדורת מטרה

--------

היהי!

רק רציתי להגיד: לפעמים אני נגיד מדגישה תקסט או עושה כל מיני דברים שלא עוברים כשאני מעתיקה את זה לכאן ולא תמיד אני זוכרת לתקן הכל.

אז רק רציתי להגיד את זה.

מקווה שאהבתם את הפרק, ואם לא אז תכתבו למה.

וגם אם כן אז תכתבו למה.

טוב חפרתי, להת'

הפרק הקודם		הפרק הבא