להתגבר על הארי פוטר ב-10 שלבים

אני ממש מצטערת שלקח לי זמן להעלות!

מקווה שהפרק יפצה על זה :)

כשנכנסתי לחדר השינה, השעה הייתה עשר וחצי. ליסי ישבה על מיטתה והכינה שיעורי בית. התיישבתי לידה, בקפיצה.

"את לא תאמיני!" קראתי, נרגשת.

היא לא הרימה את מבטה.

"ליס?" שאלתי.

"ששש!" רייבן לחשה, בכעס, מרימה את ראשה ממיטתה.

"סליחה..." לחשתי, בהתנצלות.

רייבן נשכבה והתכסתה חזרה בשמיכה.

במשך כל הזמן הזה, ליס התעלמה ממני לחלוטין. התחלתי להבין, שמשהו לא בסדר. כיווצתי את גבותיי. "ליס?" לחשתי. "את כועסת עלי, או משהו?"

"הממ," היא משכה בכתפיה.

מה עשיתי שיכול היה... הו! "ליס, אני ממש-ממש מצטערת," הנחתי יד על רגלה. "אם את מוכנה להקשיב עכשיו, אני אספר לך הכול!"

ליס משכה בכתפיה, אך המשיכה להביט במחברתה.

"שווה לך להקשיב," המשכתי, "גיליתי משהו מאוד מעניין."

"אם זה לגבי רון והרמיוני, אני כבר יודעת."

"זה לא..." התחלתי, אך נעצרתי, בהפתעה. "יש משהו שאני לא יודעת לגבי רון והרמיוני?!"

"הם ביחד עכשיו," היא ענתה, בטון אדיש, תוך כדי משיכת כתפיים.

"מה?!" לחשתי, בהתרגשות, מתאפקת שלא לצעוק. "באמת?! רגע... ביחד, רשמית?"

ליס חייכה אלי, בניצחון.

שילבתי ידיים. "אני יודעת משהו יותר מעניין."

"מה?" הבעתה הפכה מסוקרנת.

חייכתי.

"ג'ין, אם את רוצה שאני אדבר איתך, תגידי לי – עכשיו!"

"אוקיי, אבל זה לא יוצא ממך!" לחשתי, מתקרבת אליה. "אני לא יודעת אם הוא מתכנן לספר, או לא."

"תפסיקי למתוח אותי ותגידי כבר!"

"אז..." אמרתי בהתרגשות. "הארי – גיי."

"מה?" היא נראתה מבולבלת.

"הארי פוטר, זוכרת אותו? הוא בקטע של בנים."

"מה?! איך?!"

"אני מניחה שככה הוא נולד..." צחקתי.

היא נראתה נרגזת. "אני... זה לא מה שהתכוונתי ואת יודעת את זה!"

המשכתי לחייך, חוטפת דחיפה.

"פרטים. עכשיו!" היא שילבה ידיים ונראתה מאיימת.

התיישרתי והמשכתי. "יצאתי למסדרון – בתמימות מוחלטת – וראיתי אותו עם צ'ו. הם ישבו על המדרגות והיא לא הפסיקה להימרח עליו. מסכן – היית צריכה לראות את הפנים שלו! ואז, פתאום, היא מחליטה לנסות לנשק אותו..."

"טוב, זה הגיוני – היא חברה שלו," קטעה אותי אליסה. "או, הייתה חברה שלו?"

"הייתה. בקיצור, היא התקרבה אליו והוא קפץ אחורה..."

"שנייה, לא ברור לי איך היית שם."

"אמרתי לך – יצאתי בתמימות למסדרון."

"ואז, מה? פשוט עמדת ובהית בהם?"

הסמקתי. "טוב, כן, בערך... וזה היה יותר קצר משזה נשמע. זה לא שעמדתי שעה ובהיתי בהם..."

"סטוקרית..."

ליס חטפה דחיפה ואני המשכתי. "בכל מקרה! הוא נבהל וקפץ אחורה. ואז הם שמו לב שאני שם. צ'ו התחילה לצעוק שכל זה באשמתי – אגב, פגשתי אותה לפני כמה שעות כשיצאתי לעוף והיא צרחה עלי דברים כאלה גם שם. ואז, הארי אמר לה שאני לא הבעיה, שהשבוע שהם היו ביחד הוכיח לו שהוא לא יכול לשנות את מי שהוא."

"את צוחקת!"

"אני רצינית. הוא גיי."

"אני בשוק. וואו!" ליס הניחה יד על בטנה. "אממ... ואיך את לגבי זה?"

"ליס, התגברתי עליו. סופית!"

"באמת-באמת?"

"כן!"

"יואו, אני שמחה בשבילך!!!" היא קראה, שוכחת ללחוש.

"שששש!" עניתי, בגיחוך, מנסה להתפתל מתוך חיבוק המחץ שלה. "אז, את כבר לא כועסת עלי?" שאלתי.

ליס חיבקה אותי בתגובה וצחקה.

***

מישהו ניער אותי משנתי. מישהו, שהולך לחטוף! ברגע  שאני אצליח למקד את הראייה שלי.

"ליס?" מלמלתי. היא רכנה מעלי, שיערה אסוף בקוקו מבולגן.

"את חתיכת רמאית, את יודעת?!" היא לחשה, אך בקולה הייתה נימת צחוק.

"מה..?" מלמלתי, משפשפת את עיניי. "המממ..." הייתי אמורה להבין למה היא מתכוונת? לא ידעתי, אם אני מספספת משהו בגלל העייפות.

היא שילבה ידיים. "לא סיפרת לי על השיחה עם מאלפוי. שוב! "

"אה."

"כן – אה. אז, עכשיו, את הולכת לקום. ואנחנו הולכות לשבת בחדר המועדון, כדי לא להעיר בנות אחרות. ואת הולכת לספר לי הכול – אבל הכול!"

"יש לי ברירה?" נאנחתי.

"לא!" היא קבעה והחלה למשוך אותי מהמיטה.

נמשכתי אחריה, בחוסר אונים, מנסה לשמור את עיניי פקוחות, כדי לא ליפול. כשהתיישבנו, ליס הדליקה את האור, גורמת לי להתכווץ בכאב. "ליס!!!"

"סליחה, סליחה," היא אמרה, אך נראתה מרוצה מעצמה.

כיווצתי גבות. "אם לא תהיי נחמדה אלי, אני לא אספר לך."

"את סתם מחפשת תירוצים לא לספר לי."

"אולי," קרצתי, צוחקת. כעבור דקה של שקט, נאנחתי. "הוא..."

"כן?"

"הוא הציע לי לצאת אתו."

"אההההה!!!" אליסה צעקה, תופסת בכתפיי ומנענעת אותי.

"תי-רגעי," ניסיתי לעצור אותה.

"אני לא מאמינה, שהסתרת את זה ממני יום שלם!"

כשהצלחתי להוריד את הידיים שלה ממני, משכתי בכתפיי. "אני לא יודעת מה לעשות."

"מה זאת אומרת?" היא גיחכה. "להסכים! זה מה שעשית, לא?"

נשכתי את שפתי התחתונה. "אני לא מצליחה להבין את הכוונות שלו."

ליס הביטה בי בעיניים פעורות. "מה יש לא להבין?!"

"ליס, זה מאלפוי! מה אם הוא מתכנן משהו רע..." מלמלתי. ידעתי שהיו לי נימוקים הגיוניים לחשש, אבל לא הצלחתי להיזכר בהם. "הוא... הוא..."

"יש לי שאלה," היא אמרה, מביטה בי בריכוז. "מה את מרגישה כלפיו?"

נשמתי עמוקות והשפלתי מבט. "אני... זאת אומרת, אבל... אני לא..." פעימות לבי הלכו והתגברו. הבנתי, שמעולם לא שאלתי את עצמי את זה. הרמתי את מבטי בחזרה. "אני לא בטוחה," עניתי, בקול שקט. לא הצלחתי להבין, למה התקשיתי כל כך לענות על השאלה. הרי, התשובה הייתה אמורה להיות ברורה – כלום. לא הרגשתי כלפיו כלום. אבל, משום מה...

ליס הנהנה.

ניסיתי למצוא את המילים הנכונות. "אני... פשוט, שבוע שעבר עוד הייתי מאוהבת בהארי. וזה עבר פתאום. הכול משתנה מהר כל כך..." מלמלתי, במהירות. ידיי התנופפו לכל הכיוונים. אלפי מחשבות התרוצצו בראשי. ניסיתי להתרכז – דראקו מאלפוי. מה אני מרגישה כלפיו? האם אני מרגישה כלפיו?

"אוי, ג'ין, הכול בסדר," ליסי לקחה את ידיי. המגע שלה הרגיע אותי. "בואי נחשוב על זה ביחד. אממ... דמיון מודרך כזה. תנשמי עמוק."

הנהנתי ועשיתי את מה שהיא אמרה.

"ג'יני," היא אמרה, בקול חם ודואג. "מה אם, תנסי לדמיין את עצמך מסכימה."

"מה?" הייתי מבולבלת.

"תנסי לחשוב מה יקרה, אם תסכימי להצעה שלו. תנסי לדמיין את הדייט שלכם."

העיניים שלי נפערו. מוחי היה ריק ממחשבות.

"תנסי לחשוב על שניכם, הולכים יד ביד, או יושבים מחובקים ליד האגם. איך זה גורם לך להרגיש?"

משכתי בכתפיי, מסרבת לשתף פעולה. בכנות, פחדתי לדמיין. איך יכולתי לדמיין את עצמי, מחזיקה ידיים עם דראקו מאלפוי?! צמרמורת חמימה התפשטה בגופי. לחיי בערו וניסיתי למנוע מחיוך להופיע על שפתיי. איך יכולתי לדמיין אותנו יושבים לצד האגם, על מחצלת משובצת, לידנו סלסלת אוכל, השמש צובעת את השמיים בגוונים עוצרי נשימה...

"ג'יני!" אליסה נופפה בידה מול פני. "את לא עונה לי. את בסדר?"

הלחיים שלי התחממו ולא הצלחתי להחביא את האשמה במבטי.

אליסה חייכה.

כיווצתי את גבותיי וניסיתי להיראות אדישה. "חשבתי על העבודה שצריך להגיש לתורת הצמחים."

ליסי גיחכה בספקנות. הסומק על לחיי התגבר. לפתע, פיהוק ארוך נפלט מפיה.

"יודעת מה, בואי נחזור לחדר."

"עכשיו?" התפלאתי. מצד אחד, שמחתי שהיא לא ממשיכה לתחקר אותי. מצד שני, אהבתי את הדמיון המודרך...

היא משכה בכתפיה, בגיחוך. "קיבלתי את כל התשובות שרציתי. עכשיו, אני רוצה לישון!"

"ליס! אבל אני לא..." קראתי בעקבותיה. "ליס!!!"

היא לא הגיבה. בלית ברירה הלכתי אחריה. היא חיכתה לי ליד הדלת, חיוך מרוח על פניה מאוזן לאוזן. "נדבר על זה מחר," היא לחשה ונישקה את לחיי.

לפני שהספקתי להגיב, היא פתחה את הדלת ונכנסה אל החדר. הזדנבתי אחריה והתיישבתי על המיטה, מסרבת להרפות. הייתי חייבת לדעת מה ה-'תשובות' שהיא קיבלה. לא התאימה לי המסתוריות הפתאומית הזו. ואני לא מישהי שמתעלמים ממנה! היא לא תלך לישון, עד שהיא לא תיתן לי הסבר.

ליס ניסתה להיכנס תחת השמיכה, אז שיניתי את תנוחתי, כך שנשכבתי לכל רוחב המיטה ומנעתי ממנה את האפשרות להרים את השמיכה. כשליס הרימה גבה, חייכתי בניצחון.

"ג'ין, את מבינה שאמצע הלילה עכשיו?" היא לחשה בעייפות.

"אה-הא," הנהנתי. "את מבינה שככל שתעני לי מהר יותר, תוכלי ללכת לישון מהר יותר?"

ליס שילבה ידיים בעצבנות. "זה לא הוגן, את יודעת? את הסתרת ממני מידע במשך יום שלם ועכשיו את לא נותנת לי לישון בגלל שעשיתי לך אותו דבר."

"ליס. גם את לא נתת לי לישון. אנחנו במצב הזה בגללך."

היא משכה בכתפיה וצחקקה. "אמממ. טוב. נכון. את צודקת."

הבטתי בה, מנסה לשדר חוסר סבלנות.

"אני, באמת, חושבת שעדיף ללכת לישון ולדבר על זה בבוקר. אני חושבת, שאת צריכה עוד זמן לסדר את המחשבות שלך."

טוב, יש משהו במה שהיא אומרת. והשעה הייתה מאוחרת... פיהקתי. "בסדר. לילה טוב, ליס. נדבר מחר!"

"לילה טוב," היא חייכה ונראתה מאוד מרוצה, כשקמתי ממיטתה.

***

"ג'יני!!!!!"

הצעקה גרמה לי להרים את ראשי. הסתכלתי סביב, מבינה שאני באולם הגדול. הדבר הבא, ששמתי לב אליו, הוא אח שלי, שהיה נראה מאוד כועס והארי והרמיוני, שמיהרו בעקבותיו. ליס, שישבה מולי, הביטה לאותו כיוון כמוני.

"את!" הוא קרא, מתיישב לצד אליסה ומצביע לכיווני.

הרמתי את גבותיי. הארי התיישב לידי והרמיוני התיישבה לצד רון. חיכיתי להמשך המשפט, אך זה מיהן להגיע. רון המשיך לשבת קפוא, אצבעו מול פני.

"מה יש לו?" שאלתי את הארי.

הארי החליף מבטים עם הרמיוני. "אזזז... אני והרמיוני... אולי... אמרנו לו..."

"על מאלפוי," המשיכה אותו הרמיוני.

כיווצתי את עיניי. "מה זאת אומרת, 'על מאלפוי'?"

פניו של רון האדימו ופיו התכווץ.

"הארי ואני דיברנו על זה שאת מנסה להבין את ההתנהגות של מאלפוי. ורון שמע את השיחה," הרמיוני נראתה מהוססת.

"לא!" קרא רון. "זה לא מה שהיה. ג'יני! הם דיברו... הם מנסים..." הוא למצוא ניסוח. "הם רוצים לארגן... אאוץ', הרמיוני!"

חברתו חייכה אליו בתמימות. הייתי מאוד מבולבלת. הם מנסים לארגן? מה הם יכולים..?

"את לא משתפת איתם פעולה, נכון?" הוא שאל אותי, סוף-סוף מוריד את אצבעו.

"תראה, אני לא יכולה לשתף פעולה עם משהו, שאני לא יודעת, לא?" הרמתי גבה.

רון נראה מהורהר. לבסוף, הוא הנהן. "יופי."

היו עוד כמה החלפות מבטים, אבל חוץ מזה, הארוחה המשיכה בשקט מאותו הרגע.

***

לקראת סוף השיעור האחרון של היום, הרגשתי שמאוד קשה לי להתרכז. חוסר השינה של הלילה הקודם היה מאוד מורגש. אם היה זה כל שיעור אחר, כנראה שהייתי מצליחה להחזיק את עצמי, אבל השיעור – היה תולדות הקסם.

הדבר הבא שזכרתי, היה הצלצול. הבטתי סביבי בבהלה, רואה שאליסה עשתה את אותו הדבר. חייכתי אליה. היא עיקמה את פיה.

"אני הופכת להיות כמוך," היא שילבה את ידיה. "את אשמה בהכול.

רציתי להוציא לעברה לשון, אך, במקום זאת, נתקפתי פיהוק.

"אני הולכת לחדר," אמרתי, כשהיינו מחוץ לכיתה.

"מה, למה?" היא שאלה בבהלה, כאילו אמרתי לה, שסוף העולם מתקרב.

"תירגעי," צחקתי. "אני פשוט רוצה לנוח קצת. אני אמצא מה לאכול, אחר כך."

ליס פתחה וסגרה את פיה, כאילו מה שהרגע אמרתי, לא היה הגיוני תחבירית.

"את יכולה לבוא איתי, אם את רוצה," ניסיתי. אולי זה יעודד אותה?

"אמממ..." היא העבירה משקל מרגל לרגל. "האמת, רציתי להראות לך משהו."

"תוכלי להראות לי את זה בעוד כמה שעות?"

היא נשכה את שפתה.

נאנחתי. "מה רצית להראות לי?"

"אני לא יכולה להגיד לך!" היא קראה, תוך הנפת ידיים.

כיווצתי את מצחי.

"ליס, אני, באמת, ממש עייפה," אמרתי. "אם זה משהו שלוקח זמן, אני, פשוט, ארדם באמצע."

אליסה נראתה מהורהרת. "טוב, בסדר," היא משכה בכתפיה. "אני, אההה, מניחה שאת יכולה ללכת לישון. אני אראה לך מחר."

"תודה, ליס!" קראתי ונישקתי את לחייה. "לילה טוב!"

הדבר הבא שזכרתי, היה הכרית הרכה שלי.

***

ביום שישי כולם התנהגו סביבי ממש מוזר. בהתחלה, חשבתי שאני מדמיינת, אז התעלמתי מהמבטים שחבריי החליפו ביניהם. אבל, בשלב כלשהו, כבר לא יכולתי להתעלם.

"אולי, תפסיקו?!"

מבטיהם הביטו בי בתמיהה.

"כולכם מתנהגים ממש מוזר," הוספתי.

רון השמיע 'המפ' בלתי מוסבר וחזר להתעסק באוכל שעל צלחתו. נעצתי מבט בהרמיוני.

"למה את חושבת שאנחנו מתנהגים מוזר?" היא שאלה.

"כי..." כיווצתי את גבותיי.

"את מדמיינת," היא חייכה.

הפניתי מבט שואל להארי, שמשך בכתפיו, בתגובה. אליסה הגיבה בצורה דומה.

"לא משנה..." נאנחתי והתחלתי למלא את צלחתי בתפוחי אדמה.

לאחר ארוחת הצהריים, ליס ואני הלכנו לעבר שיעור תורת הצמחים. היא המשיכה לחייך בצורה משונה.

"זה קשור לדבר שרצית להראות לי אתמול?" שאלתי.

"הא – מה?" היא נראתה מופתעת. קטעתי את מחשבותיה. "לא! למה שתחשבי ככה?" היא הוסיפה, כעבור רגע.

גלגלתי את עיניי.

***

היינו בדרך לארוחת הערב, כשליס עשתה פתאום פנייה בלתי צפויה.

"מה, לאן את..."

היא חייכה אלי בשובבות.

"אוקיי..?" מלמלתי.

"זה קשור לדבר, שרציתי להראות לך אתמול," היא אמרה, בקריצה.

היא לקחה את ידי והובילה אותי ברחבי הטירה. הרגשתי את הסקרנות מבעבעת בתוכי.

"לאן את לוקחת אותי?" שאלתי, לבסוף.

לא קיבלתי תשובה. עברנו עוד כמה מסדרונות וגרם מדרגות אחד.

"ליס, תני לי רמז, לפחות?"

היא נעצרה והסתובבה לכיווני. "סמכי עלי."

נאנחתי בייאוש והמשכתי ללכת בעקבותיה. לבסוף, מצאתי את עצמי בקומה השביעית של הטירה. ליס נעצרה ליד דלת מעוטרת.

"ג'יני," היא אמרה בחשיבות. "תני לזה הזדמנות."

"הזדמנות, למה?" שאלתי, רגע לפני שהיא פתחה את הדלת.

מצאתי את עצמי מהופנטת. נכנסתי אל חדר רחב ממדים. מעל ראשי התנוסס דגם של השמש – כדור אדום, שהאיר את החדר בקרניים חמימות. סביבו הסתובבה הארץ ומידי פעם ניתן היה להבחין בכדור כסוף קטן, שהסתובב סביבה. נפעמתי כל כך מהמראה, שלא שמתי לב לשום דבר אחר, עד ששמעתי את הדלת מאחורי נסגרת. התנערתי והבטתי לעבר אליסה בשאלה. היא חייכה ולקחה שוב את ידי.

"בואי," היא לחשה בחום, מכוונת אותי למרכז החדר.

הפניתי את ראשי לשם. ראיתי מחצלת משובצת, פרוש על הרצפה. עליו ישבו ארבע דמויות. הארי, רון, הרמיוני ו... מה מאלפוי עושה כאן?! הוא היה נראה כל כך... לא מתאים... לחבורה הגריפינדורית.

הבטתי באליסה בזעזוע.

"תני לו הזדמנות. אנחנו כאן איתך."

הייתי מופתעת כל כך, שלא התנגדתי, כשהיא משכה אותי לעברם. הארי והרמיוני חייכו ונופפו בידיהם. מאלפוי זז באי-נוחות והיה נראה לחוץ. רון ישב בקצה הרחוק של המחצלת והיה עסוק כולו בסנדוויץ' שבידיו.

מאלפוי קם ממקומו, גורם לכל שאר הדברים להתפוגג לרעשי רקע. עיניו פגשו את עיניי והמבט שלו היה עמוק כל כך, שרגליי בקושי הצליחו להחזיק את משקלי. הרגשתי את אליסה לוחצת את ידי בעידוד. בלעתי רוק ולא הצלחתי להתיק מבט. הוא המשיך להתקדם לכיווני. אם היה נותר בי כוח, כנראה שהייתי מנסה לברוח.

הוא נעצר במרחק מגוחך. "היי, ג'יני," הוא חייך, מגרד את עורפו.

ג'יני? השם שלי היה נשמע לי זר. הוא הושיט את ידו והרגשתי את פני בוערים. ידה של אליסה שחררה את ידי וחשתי, שאני מאבדת שיווי משקל. ראשי הסתחרר. הרמתי את ידיי וכיסיתי את פניי.

"בואי נשב," אליסה לחשה בחום.

כשהעזתי להביט שוב, ראיתי שמאלפוי חזר למקומו על המחצלת. הוא היה נראה מובך יותר ממקודם. רגליו היו מקופלות וראשו נח על ברכיו. היה משהו כל כך... תמים... בתנוחה הזו, שהרגשתי את נשימתי מתייצבת. חייכתי אל אליסה ומשכתי את ידי מאחיזתה. היא נראתה מופתעת, כשפניתי לעבר המחצלת, בכוחות עצמי. התלבטתי לרגע ובסוף נשמתי לרווחה, מתיישבת לצד מאלפוי. הוא הסתובב מיד והביט בי בפליאה. לא הצלחתי לעצור את החיוך. כשמאלפוי חייך בחזרה, העולם שסביבי נעלם, שוב.

"למה אני פה?!" שמעתי את קולו של רון והתנערתי במהירות.

כשהבחנתי במבט הרצחני שנעץ בו מאלפוי, לא יכולתי שלא לגחך.

"רון, הבטחת שתתנהג יפה," אמרה לו הרמיוני.

"המפ," מלמל רון, בחוסר הסכמה.

"אפילו קיבלת סנדוויץ', בשביל זה," הוסיף הארי, בגיחוך.

הקבוצה כולה – מלבד רון – פרצה בצחוק. הכול היה מוזר כל כך ולא הגיוני, אבל, משום מה, הרגשתי רגועה. החברים שלי כאן איתי. ואם הם סומכים עליו... מבטנו השתלבו פעם נוספת.

"אני חושבת שאנחנו נלך," שמעתי את קולה של הרמיוני. תחילה, לא ייחסתי לו חשיבות, כל מחשבותיי התמקדו בחיוך המקסים שמולי. אבל, אז שמעתי רחשים וקולות צעדים.

הסתובבתי בזעזוע. "מה, לאן?!"

"ג'יני," הרמיוני חייכה אלי, כאילו אני ילדה קטנה. "אנחנו לא רוצים להפריע."

"אבל..." לחשתי, קולי רועד מחולשה. "אתם לא יכולים להשאיר אותי..."

הרמיוני התקרבה בחזרה והתכופפה לצדי. "ג'יני, את לא צריכה אותנו כאן," היא טפחה על כתפי בעידוד והתיישרה. כשהייתה ליד הדלת, היא קראה, "תהנו בדייט!"

נותרנו לבד.

הפרק הקודם		הפרק הבא