איך אפשר?

צ'ו כל כך נחמדה!

כשסיפרתי לה את הסיפור, ואמרתי שאני מאוד מצטער על סדריק ושאני רוצה שנחזור להיות יחד, היא אמרה לי:

"זה לא קרה באשמתך, הארי. גם אני הצטערתי על כך שנפרדנו."

היא התכופפה אלי, מצפה לחיבוק. פרשתי את ידי.

"באמת," אמרתי. "תודה רבה לך."

אולי זו לא הייתה החלטה רעה כל כך לעזוב את ג'יני. אני מבין שאולי זה ממש לא הגון להיפרד ממישהי  כשהיא הרה, אבל באמת הייתי צריך את החופש הזה.

'ג'יני תסתדר,' לחש קול בראשי. 'היא תהיה בסדר גמור. העניינים יירגעו בינכם, ותחזרו להיות ידידים.' קול אחר פלש לתוך מחשבותיי. 'איך יכולת?!' הוא צעק עליי. 'אסור לך לעזוב את ג'יני! ובטח לא בזמנים קשים כמו אלה! אתה חייב לחזור אליה. עכשיו!'

נראה שצ'ו הבינה מה הולך איתי. "אל תדאג," היא אמרה. "ג'יני תסתדר."

רציתי להאמין לצ'ו. רציתי שתמשיך לשקוע בין זרועותיי, שתנחם אותי.

אני הייתי צריך את זה בהחלט.

הייתי צריך את ג'יני. לא היה אפשר להכחיש זאת. למרות כל התלונות המתמשכות שלה, וההצקות התכפות שלה על הקושי שהיא שרויה בו ועל כך שאני לא עזרתי לה בשום דבר, באמת התגעגעתי אליה מאוד.

הלוואי שמחוללי הזמן לא היו יוצאים מכלל שימוש.

הם היו יכולים לעזור לי כרגע מאוד.

אני מצטערת שהפרקים כל כך קצרים ושלפעמים אני לא מעזכנת חודשים.

זה אחד הפרקים הכי קצרים שכתבתי אי פעם! וזה ממש לא פרק מעבר.

סליחוש...

הפרק הקודם