הניצוץ

רציתי מאוד לכבוד תחילת הלימודים לעשות פרק ארוך, אבל גם לא רציתי ממש למתוח את הפרק הזה... אז הפרק הבא יהיה ארוך מהרגיל, ויהיה פרק-מאוחר-לכבוד-תחילת-הלימודים!!

חכו ותראו...

זה הפרק האחרון בסבב השני (הסבב: לייס-ראלן-קאמר-סטאן), ואני מקווה שתאהבו. אל תקמצנו בתגובות!!

וממש יעזור אם תלכו פרק אחד אחורה, תקראו את החפירות שלי בהתחלה ותענו על השאלה! :)

הפרק הזה מוקדש ל... 'תולעתספרים'!! תודה רבה על כל התגובות המפרגנות:)

תהנו❤

--

סטאן

"אפשר את הלחם?"
"תפסיק לתקוע בי מרפקים!"
"תעבירו את המים לפה!"
סטאן חייך כששמע את ההמולה המוכרת של ארוחת הבוקר. הוא נכנס לחדר האוכל והתיישב במקום הראשון שראה פנוי. סביבו היו המוני ילדים שדחפו אחד את השני ונשכבו על השולחן כדי להשיג לעצמם את האוכל הטוב ביותר.
הוא הצליח להשיג לעצמו את הלחמנייה האחרונה שנשארה, וקערת דייסה.
ברגע שכל האוכל חולק בין הילדים, השתרר שקט פתאומי בזמן שכולם אכלו. לאחר כמה דקות צלצל הפעמון שהודיע על סיום ארוחת הבוקר. כל הילדים רצו החוצה, וכל אחד התיישב במקום אחר ברחבי בית-היתומים ושקע בכתיבה. שעת מכתבים.
סטאן אהב את יום חמישי. זה היה היום היחיד בו הילדים יכלו לשלוח מכתבים לקרובי משפחתם. לסטאן לא היו קרובי משפחה, אז בשבילו זו הייתה תמיד שעה פנויה לעשות מה שהוא רוצה - בדרך כלל לטפס על הגבעה ולהתאמן בקסם.
אבל בשבועות האחרונות הוא לא הלך לפני שבדק אם שלחו לו מכתב. הוא ידע שכל יום המעטפה מהוגוורטס יכולה להגיע.
הוא קיווה שהיא באמת תגיע. הוא לא ידע מי המשפחה שלו, ואם בית הספר או מישהו מעולם הקוסמים בכלל יודע שהוא קוסם.
סטאן נמצא בבית היתומים מאז שהוא זוכר את עצמו. אחת מהאחראיות סיפרה לו שבוקר אחד הן פשוט מצאו אותו מחוץ לבית היתומים, תינוק מכורבל בתוך שמיכה עם מכתב קשור לידו בחוט. סטאן מישש בהיסח הדעת את השקית החומה הקטנה שהייתה מונחת על צווארו, קשורה לשם בשרשרת עדינה. בהתחלה, בית היתומים לקח אותו בלי התחייבות עד שמישהו יבוא לקחת אותו בחזרה, אבל כשעבר הזמן ואף אחד לא הגיע זה הפך לאימוץ רשמי.
עד מהרה סטאן רכש לו חברים בבית היתומים, כמו גם אויבים, ילדים שכעסו על כך שסטאן מושך להם את תשומת הלב. לאט לאט הוא הבין שקשרים זה הכול שם - קשר טוב עם צוות המטבח השיג לו גישה לתפוחים כל פעם שיצא מבית היתומים, וגם דרך לצאת מבלי להתגלות; קשר טוב עם המנהל השיג לו טיול באישור כל יום חמישי, בשעת המכתבים; קשר טוב עם חבריו השיג לו... חברים. השיג לו חברים.
חברים שיעשו הכול למענו - כמו שהוא יעשה הכול למענם.
הפעם ראשונה בה הוא שמע על הוגוורטס ועל הקסם, הייתה כאשר הוא התגנב וראה אחד מחבריו, גלן, מרחיף כמה אבנים. סטאן, שהיה עדיין ילד קטן יחסית, ולא הבין שזה לא דבר רגיל, הרים את ידו, ואחרי מעט מאמץ הצליח להרחיף גם הוא אבן קטנה. גלן, שבהתחלה נבהל, הבין שגם סטאן קוסם, ונהפך מהר לחברו הטוב ביותר. הוא זה שסיפר לו את כל הסיפורים אותם שמע מהוריו לפני שנהרגו בתאונה.
סטאן הביט בשעונו - הדוור מאחר. זה לא טוב. יכול להיות שהוא יגיע ולא יהיה לו את המכתב מהוגוורטס, ואז סטאן גם לא יספיק להתאמן. בהחלטה של רגע הוא נכנס למטבח. אם באמת יגיע אליו המכתב, הוא יוכל גם לראות אותו אחרי שהוא יתאמן. הוא לקח כמה תפוחים, ואחרי שיחה קצרה עם אחת העובדות הוא יצא שוב אל 'הגבעה שלו'.
כך הוא קרא לה. זו הייתה הגבעה שלו, בה הוא התאמן. אם הוא רוצה להיות לוחם, הוא חייב להתאמן. הוא חייב להצליח.
הוא התיישב על האדמה והניח מולו את התפוח הראשון. המשימה שהוא הציב לעצמו היום הייתה קשה יותר מכרגיל. הוא עוד מעט הולך להוגוורטס - הוא חייב להיות מוכן.
הוא הביט בתפוח בעיניים מצומצמות והושיט את ידיו לפנים, כשכפות ידיו מאוגרפות. לאחר כמה שניות הוא פתח את ידיו במהירות וסובב אותן בתנועה מעגלית. התפוח רעד לשנייה, ואז התפוצץ.
סטאן נאנח. הוא ידע שזה לא יהיה קל. הוא הוריד מבגדיו את חתיכות התפוח הגדולות, והניח מולו את התפוח השני. אין לו עוד הרבה תפוחים. הוא חייב להתרכז. הוא ניסה שוב את אותו תרגיל, אבל התוצאה הייתה זהה. הוא הניח מולו תפוח שלישי.
"זה חייב לעבוד..." הוא סינן בשיניים חשוקות. הוא הושיט את ידיו קדימה. "אני לוחם. אני הולך כדי להילחם. אני... לוחם!" את המילה האחרונה הוא צעק, וסובב את ידיו שעדיין הצביעו על התפוח.
להפתעתו, התפוח כאילו נפרס מעצמו לשש חתיכות שוות. סטאן הביט בסיפוק בחתיכות שמולו, והחל לאכול את התפוח בהבעת ניצחון.

במרחק לא רב משם, בדירת מסתור, ישבו שני אנשים בעלי גלימות שחורות והביטו בריכוז במסכים שלפניהם.
"אתה בטוח שאלה הם?" שאל אחד מהם בספק.
"כן. אני עוקב אחריהם כבר כמה ימים," אמר השני בקול גבוה. הוא היה נמוך יותר מהראשון, ונראה היה כאילו הוא היה האחראי.
"אוקיי, אז אני קורא להתחלת המשימה," אמר הראשון. הוא קם מכיסאו ויצא מהחדר. הנמוך יותר התעלם ממנו, והמשיך להביט במסך הגדול, מהופנט.
המסך היה מחולק לארבעה ריבועים, שמתחת כל ריבוע היה כיתוב קטן בצבע שחור. בריבוע בראשון הייתה נערה לבושה שחורים רצה החוצה מחדרה, נערה שבמבט ראשון נראתה כמו נער. בריבוע השני היה נער לבוש בחליפה, חותם על חתיכת קלף קטנה במבט מהורהר. כעבור רגע נעלמה חתיכת הקלף משולחנו. בריבוע השלישי ישבה נערה בלונדינית ליד שולחן וציירה בריכוז, כשאוזניות תחובות באוזניה. בריבוע האחרון היה נער שנשען על עץ ואכל תפוח בחיוך שובב.
"אלה בהחלט הם," לחש הנמוך. במבט ראשון, הוא היה נראה נער. נער בסביבות גיל 17.

"הארבעה."

הפרק הקודם		הפרק הבא