שלד בארון הקבורה

שנים רבות עברו מאז מותו של ג'יימס פוטר, הנער שנשב באותה תקופה כובש הלבבות של הוגוורטס, ומאז הכול הדרדר. איש אינו ידע את הפרטים המדויקים של חייו, אך גם בין קהילות הקוסמים שטענו שהוא היה חייזר שבא להשמיד את עולם הקוסמים וגם בין הקהילות שהיו בטוחות שהוא היה גלגול של בידל הפייטן שבא להציל את עולם המוגלגים מההתחממות הגלובלית שררה הסכמה בנושא אחד: בלא ספק, הוא קשור לעלייתו המחודשת של אדון האופל, חודש בלבד לאחר מותו.

הוגוורטס הפך בית ספר לאומנויות האופל. אוכלי המוות השליטו טרור בעולם הקוסמים, ואפילו המוגלגים היו שקועים בתקופה קשה, שבה בכל מקום מתעללים בהם וטובחים בהם לשם השעשוע. איש אינו ידע מי אימו של עדנה רידל או מה הקשר של הנערה האדמונית שהופיעה באותו הבוקר שבו ג'יימס מת בהוגוורטס ונעלמה בסוף אותו יום, אך היו סיפורים ותאוריות ואמונות, שיוכלו להביס איכשהו את הלורד. אך עד כה, כולם כשלו.

***

גלימתה של הרמיוני גרייינג'ר ריששה סביבה בעודה ממהרת במסדרון ריק, בשעת לילה מאוחרת. לו היה אחד המורים תופס אותה כאן, היתה מקבלת עונש קשה, אך היא לא דאגה. היא ניווטה בזהירות בין המסדרונות באמצעות מפת קלף עדינה עליה כתובים שמותיהם של הנוכחים בהוגוורטס, ובדקה שכל משתתפי צבא דמבלדור המעטים שעוד למדו בבית ספר חוזרים למגוריהם בבטחה.

היא בדיוק פנתה בעיקול על פני חליפת שריון מקרקשת כשהבחינה בקולין הנשען בחולשה על קיר, ידו שותתת דם והוא מקלל במרץ.

"קולין?" שאלה הרמיוני בשקט.

קולין הרים אליה את מבטו. בתור נער צנום ונמוך לגילו, היה די מפחיד. עם עיניו הכחולות המקפיאות והצלקת הארוכה, התפורה ברשלנות, על מצחו. הוא סירב לספר מהיכן קיבל את הצלקת, אך להרמיוני היה חשד מבוסס שהיה קשור לכך עצם היותי בן מוגלגים. בימים אלה היה מסוכן להיות בן מוגלגים כמעט כמו שהיה מסוכן להיות סקיב.

"היי הרמיוני," התנשף קולין. הוא ניסה לנקז את הדם בכישוף אילם כלשהו, בלי הצלחה רבה.

"מה קרה לך?"

"אמיקוס קארו." סינן. "הוא לא ראה אותי, אבל ניחש לא רע איפה אני." הוא ניסה ברשלות לנגב את הדם על גלימתו בעודו מחזיק את ידו בזווית מונה, מעוקמת.

"טרגאו," פלטה הרמיוני והצליפה בשרביטה לכיוונו. הדם התנקז מידו כמעט מיד. "פרולה," הוסיפה כלאחר רגע, וקיבעה את ידו של קולין בתנועה פשוטה.

"איזה כישוף ניסת קודם?"

"אפיסקי." מילמל קולין. "כנראה שזה לא מספיק חזק."

הרמיוני הנהנה בפה קפוץ.

"מה אתה עושה כאן?"

"רק עקבתי אחרי דניס," השיב קולין בשקט. "כדי לוודא שהוא חוזר למגדל גריפינדור בלי שיתפסו אותו."

הרמיוני נאנחה.

"יכולת לתת לי לעשות את זה."

קולין הנהן בצורה ככל הנראה הכי קרובה אצלו לסליחה. "למה את כאן?" מיהר לשנות נושא.

"אני בדרך למגדל רייבנ־"

תק, תק, תק. קולות צעדים.

תתחבא, סימנה הרמיוני לקולין. היא נקשה על עצמה וקיבלה כמעט מיד את המרקם של שטיח הקיר שמאחוריה. קולין הסתתר מאחורי פסל אבן.

תק, תק, תק.

דמות חומת שיער הופיעה מעבר לעיקול המוביל לחדר המועדון של רייבנקלו. פניה היא מיוזעות והיא החזיקה שרביט מונף.

לצידה צעדה דמות כסופה... הרמיוני נאלצה לשפשף את עיניה כמה פעמים כדי לוודא שמדובר בפטרונוס בצורת שועל. הנערה נראתה בת פחות מחמש־עשרה!

"...הרמיוני גריינג'ר. אם נקבל מחולל זמן, אולי נמצא דרך לתקן את זה," המשיכה הנערה בדבריה, ככל הנראה לפטרונוס השועל. "מאז מותו של ג'יימס מייסון רק נדלקה יותר. אתה חייב לעשות משהו, ז'אק. תגיד לאמא שלך להיפגש איתי מחר בנקודת המפגש הקבועה, בחמש־עשרה אפס אפס, טוב?"

היא סיימה את דבריה והניפה את שרביטה לעבר הפטרונוס, שקפץ מבעד לחלון ונעלם בשמי הלילה.

"אילו רק היתה דרך ליצור קשר עם צבא דמבלדור..." מילמלה לעצמה הנערה. "הכול היה נראה אחרת."

הפרק הקודם