בית המסתור

אני מצטערת שלא עידכנתי הרבה זמן, המחשב שלי קרס וגם התחלתי לימודים.

אני אשתדל לעדכן יותר מהר, אבל הזמן שלי באמת פחות פנוי עכשיו אז אני אצטרך שתאזרו בסבלנות :)

מקווה שתהנו מהפרק !

הרמיוני לא הצליחה לחלוטיין להתרכז לאורך שאר הערב, אליה אל רון ואל נוויל הצטרפו גם התאומות פאטיל.

הם כולם פיטפטו במרץ על התוכניות שלהם, לעתיד ודיברו על האם ילכו להשלים את מה שפיספסו בהוגוורטס בשל המלחמה.

הם ישבו על הרצפה במעיין מעגל אקראי שלא היה ברור כיצד התחולל בכלל, דיגבון נכנס אל החדר והתיישב על יד נוויל והחל לפטפט גם הוא בקשר לתוכניותיו לאחר שיצא מבית המסתור.

הרמיוני נעה בחוסר נוחות ליד רון, שיחתה עם דיגבון עוד התקיימה במוחה, והיא לא הייתה קשובה אל מה שדובר מסביבה.

"את בסדר ?" לחש אליה רון פתאום, רוכן מעט את ראשו אליה.

הרמיוני הרימה את ראשה והביטה בו ומהירות הנהנה. "כן, אני רק מעט עייפה. נראה לי שאלך להתקלח, כדי להתעורר קצת."

רון הנהן אליה, וחייך. לאחר מכן רכן אליה עוד יותר קרוב ונשק ללחייה.

הרמיוני התאדמה מעט וחייכה אליו חיוך מבוייש.

היא התרוממה מן הרצפה ופנתה החוצה מן הסלון ואל עבר המדרגות.

היא יכלה להרגיש איך גופה כבד מנטל האשמה כשהיא מנסה להעלות את עצמה במעלה המדרגות.

היה בה פחד גדול. האם רון יוכל למצוא בליבו לסלוח לה ?

האם יש לה את האומץ לגלות ?

הרמיוני נאנחה וחפנה את פניה בידייה מכשהגיעה עד לסוף גרם המדרגות ונכנסה אל המסדרון.

היא לחצה על כפתור הדוד כדי לוודא שיהיו לה מים חמים ואז התיישבה על הרצפה כאשר גבה שעון לקיר הנגדי מדלת חדר האמבט.

רגליה היו מקופלות לחזה וידייה עטפו אותן, ראשה נשען לאחור והיא עצמה את עיניה ושמטה מעט את כתפיה.

"אפשר להצטרף ?" היא שמעה פתאום את קולו של דראקו, היא פתחה את עינייה והסתכלה בו.

לאחר בהייה קצרה היא הנהנה וזזה קצת על מנת לפנות לו מקום לאל מול דלת השירותים.

דראקו התיישב לידה כשהוא פורס על רגליו הארוכות לאורך המסדרון ומסכל אותן אחת על השניה, את ידיו הוא מניח בין רגליו ומשעין גם הוא את ראשו על הקיר.

"אז," הוא אמר, מחייך מעט והסתכל על הרמיוני.

"אז." הסכימה הרמיוני וחייכה מעט גם היא, מסתכלת עליו.

היא הרגישה בנוח, שהוא מבין. שהוא לא רק מאלפוי, או בחור שהיא שוכבת איתו. באיזה שהוא מובן של עולם מקביל מוזר, דראקו היה..

טוב, דראקו היה חבר.

"את בסדר ?" הוא שאל אותה, מתבונן בה ברצינות, מוחק את החיוך מפניו.

הרמיוני משכה בכתפייה והסיטה את מבטה ממנו.

"אני פשוט.. אני לא יודעת מה אני.." אמרה הרמיוני כשהבינה שהיא לא יודעת מה היא רוצה, או חושבת.

היא הרגישה שהכל גדול עליה והיא רק רוצה להשעין שוב את מצחה על מצחו של רון ולהעלים את כל הדאגות והחששות שלה.

"את אוהבת אותו ?" שאל פתאום דראקו אחרי שתיקה ארוכה.

הוא שאל זאת כמעט בלחישה, כאילו לא היה בטוח אם הוא רוצה שהיא תשמע אותו.

הרמיוני שתקה. אהבה זאת מילה גדולה, והיא לא ראתה את רון כל כך הרבה זמן. היא אוהבת אותו ? היא לא ידעה.

היא ניסתה לחשוב.

התחושה שהציפה אותה כשראתה את רון עומד בסלון עם ידיו בכיסים ומבטו הנבוך העלתה בה זיכרון שגרם לה לחייך חיוך קטן ונעים.

כאילו הוא נפרש לא רק על פניה אלא על כל גופה.

אחרי זה היא נזכרה בשפתיו של רון על שלה, בנשיקה נעימה וקטנה, אך כל כך עוצמתית עבורה. היה בה שקט, ושלווה, וביטחון.

הרמיוני חייכה עוד קצת וממש יכלה כמעט להרגיש את שפתיו שלו מרפרפות על שלה.

פתאום התפרץ בה תחושת געגוע חזקה אל רון והיה לה דחף עז לרדת חזרה למטה ולהתרפק בין זרועותיו הגדולות.

"אז ?" דראקו העיר אותה, הפעם קולו היה בטוח יותר.

הרמיוני הסתכלה עליו, העיניים שלו היו מקובעות על שלה. היא זכרה איך מבטו עליה בפעם הראשונה שהתנשקו שיתק את גופה וגרם לליבה להלום חזק.

איך התרגשות של סכנה, ופחד אפפו אותה והעירו כל עצב בגוף שלה.

"כן. אני אוהבת אותו." אמרה לו לבסוף.

התחושות שיש לה לרון הן לא מה שהיא מרגישה לדראקו.

דראקו מושך אותה, היא מרגישה אחרת ממי שהיא כשהיא איתו, כשהוא נוגע בה, כאילו הכל בסכנה גדולה. 

אבל כן, גם סקסי מאוד. 

רון…

רון גורם לה להרגיש כאילו יש לה מלא אוויר לנשום, כאילו לעולם לא יכול להיגמר לה החמצן כל עוד היא לידו.

הוא גורם לה להרגיש חיה. ושאין סכנה בחיות הזאת. היא לא עלולה להרוג אותה, רק להחיות אותה.

"אני שמח בשבילך." אמר לה דראקו והרמיוני יכלה לשמוע כמה הוא כן איתה.

"תודה.." אמרה, כשהיא מרגישה שוב איך אין לה שום סיבה להיות שמחה. כי נטל האשמה והשקר עוד נמצא על כתפייה.

"מה יש ?" שאל אותה כשהוא מכווץ את גבותיו בניסיו להבין אותה.

"אני לא יכולה לדבר לרון," אמרה הרמיוני. "עלינו." הבהירה.

דראקו הסתכל עליה כממתין שתמשיך.

"אם אני אספר לו הוא לא יסלח לי בחיים." אמרה, מעט מובכת. היא לא רצתה לפגוע בדראקו.

"ואם לא תספרי לו ?" שאל אותה.

הרמיוני הסתכלה עליו ואז נאנחה אנחה גדולה והסיטה את מבטו ממנו. "אז אני לא אסלח לעצמי."

דראקו שמע את דבריה והבין לליבה. הוא רצה להגיד לה שאין לה על מה לכעוס על עצמה. ושאם רון לא יסלח לה אז הוא אידיוט שלא ראוי לה. הוא רצה להגיד לה שאולי, רק אולי. יכול להיות להם מקום ביחד. לשניהם.

אבל הוא לא הספיק לפצוע את פיו ושעון הדוד סיים את זמנו בתקתוק אחד וחזק. 

הרמיוני התרוממה מהרצפה חייכה אליו חיוך מעט עצוב ונכנסה לחדר האמבט כשהיא סוגרת אחריה את הדלת.

דראקו נשאר לשבת על הרצפה, חושב על כל מה שרצה להגיד עכשיו להרמיוני.

הוא פתאום שמח ששעון הדוד עצר אותו.

היא הרי הרגע אמרה לו שהיא אוהבת את רון וויזלי. היא לא אוהבת אותו ולא היה בזה טעם אם היה אומר לה את כל שרצה.

חוץ מזה, הוא - דראקו מאלפוי - לא יכול להתאהב בהרמיוני גריינג'ר.

לא משנה כמה השתנה, וכמה הדברים השתנו, הוא לא יתאהב בהרמיוני גריינג'ר.

זה פשוט לא יקרה.

הם נידונים בסופו של דבר לאסון.

וזה שכאן, בבית בו רק הם נמצאים הם מצאו איזה שהוא גורם משותף, העולם בחוץ ירמוס על הגורם המשותף הזה ואת כל מה שנמצא מסביבו.

הרעיון של הרמיוני ודראקו יכול להתקיים רק כאן, בבית מוסתר, מוחבא, ומבלי שאף אחד אי פעם ידע.

____________________________________

הרמיוני עמדה מתחת לזרם המים החמים עוצמת את עיניה ונותנת למים להטיח בפניה ובגופה.

אך הכיווצים בבטנה לא הרפו. תחושת הפחד מלשקר לרון או לגלות לו את האמת לא נשטפה ממנה יחד עם המים.

מחשבותיה נדדו לשנתם הראשונה.

בפעם הראשונה שפגשה ברון, ילד מעט חצוף, עם שוקולד מסביב לפיו.

הוא היה נראה לה גמלוני.

גם היום רון נראה לה מעט גמלוני, אך היום זה מוצא חן בעיניה.

אז היא הסתכלה על התכונה הזאת בהתנשאות, על אותו ילד ג'ינג'י עם גוון אדום מלוכלך ושונה משל כל השאר, בחוסר שקט. הוא היה פזיז, אימפולסיבי ובשילוב עם הגמלוניות שלו זה הפריע לה, שהייתה בדיוק ההפך הגמור ממנו. מחושבת, החלטית ומדוייקת.

הרמיוני פלטה צחוק קל וזזה מעט ממטח המים.

כמה עבר עליהם מאז, כמה רגעים שחרוטים בליבה לנצח.

היא השעינה ידה על הקיר ליד הברז, ועל ידה השעינה את ראשה. היא נאנחה, האם אחרי כל שעברו זה יגמר עוד לפני שזה התחיל ?

המים מעליה כבר התקררו וסימנו להרמיוני שהגיע הזמן לצאת מהמקלחת.

היא סגרה את המים ותפסה את המגבת שהייתה תלויה על מעמד הווילון. 

בעודה עוטפת את גופה במגבת היא הסיטה את הווילון ויצאה מן המקלחת.

היא מחקה מעט מאדי המקלחת מן המראה והתבוננה בדמותה הרטובה.

שערה כבר התחיל להתייבש ותלתליה החלו לקפוץ בלחות הגבוה מהאדים.

היא הרגישה שגופה התקמר בתקופתה כאן, התבגר וקיבל צורה של אישה ולא של נערה צעירה.

אפילו מבעד למגבת הגדולה היא יכלה לראות את צורת ישבנה ועגנה.

הביך אותה לראות את עצמה כך, כל כך בוגרת. גדולה. אישה.

היא הסיטה את מבטה ופנתה החוצה כדי להתלבש.

היא לבשה שמלה שהגיעה מעט מעל הברך שלה, לבנה עם כפתורים בחזה שלקחה מאימה.

מעליה היא שמה שוב את הסוודר של אביה ואספה את שיערה הספק יבש ספק רטוב לפקעת מסורבלת אותה החזיקה עם עיפרון.

היא ירדה יחפה למטה, נוויל פדמה ודראקו סידרו את השולחן. הרמיוני חייכה אליהם מעט ופנתה להתבונן אל החלון, לחפש את רון. אך הוא לא היה שם.

היא כיווצה את גבותיה בתהייה וצעדה צעד אחורה כדי להסתכל אל תוך המטבח, אבל גם שם לא היה אליו זכר.

"הוא למעלה, בעליית הגג." אמרה פדמה.

הרמיוני הביטה בה לרגע ואז הנעיה את ראשה כתנועת תודה ופנתה לעלות למעלה.

כשהגיעה אל עליית הגג פתחה את הדלת בזהירות והציצה פנימה.

הוא התכופף לצד ערימת הספרים שהייתה מונחת על הרצפה, עם כל הספרים שהיו להרמיוני בבית.

היא דפקה על הדלת כדי להודיע לרון שהיא נכנסה אל החדר.

הוא סובב ראשה אליה והיא חייכה אליו. הוא חייך אליה בחזרה. "היה אפשר לחשוב שתיקחי את התקופה הזאת כהפסקה, זמן לנוח בו." אמר בגיחוך בעודו מסמן על ערימת הספרים הגבוהה שרכן לידה.

הרמיוני חייכה ושילבה את ידייה באחוריה גבה. "לא," נענעה את ראשה לשלילה. "היה לי צורך חזק מדי בהסחות דעת."

"הסחות דעת ?" שאל רון בספק והרים את אחד מספריה של הרמיוני 'הדרכים האפלות מעולם המתים' ספר שיצא במאה ה17 כאשר ניסו להחיות את מלך צרפת. ללא הצלחה כמובן.

"אוקי, אולי לא רק הסחות דעת." אמרה הרמיוני בהתוודאות.

רון צחק מעט והניח את הספר חזרה לערמה. הוא התרומם והכניס ידיו לכיסיו. "פינה ממש נחמדה יצרת לך, מרגיע כאן."

הרמיוני התבוננה בחדר, החלון היה הדבר האהוב עליה שם. על אדן החלון היה מספיק מקום בשביל לשים כרית ולשבת שם בזמן השקיעה ולהתבונן. רצפת העץ הייתה חמימה ומזמינה והמזרון שהיה שב קופל במעין צורת ספה והונחו לידו עוד כמה כריות.

הרמיוני אפילו מצאה כמה תמונות של המשפחה המוגלגית שגרה שם ותלתה אותן. חלקן היו של המשפחה עצמה וחלקן היו של האמא, היא הייתה מציירת. הרמיוני מצאה תמונה בה היא הזכירה לה תמונה ישנה של אמה, כשהיא ישבה על יד קן ציור וציירה על החוף. התמונה של אמה גם הייתה על החוף, אך בידה הייתה מצלמה ולא מכחול. 

אבל שתיהן נראו כמו אימהות.

הרמיוני כל כך התגעגעה לאמה.

רון התקרב אליה ומשך ידה האחת מאחורי גבה והחזיק את כפה בעדינות.

"את בסדר ?" שאל בעיניים מודאגות.

הרמיוני התבוננה אליו, "כן." אמרה "אני פשוט קצת מתגעגעת להורים שלי."

רון התאדם, הוא מעולם לא היה מאוד טוב במצבים כאלו. הוא הסתכל עליה לרגע ואז החליט להתקרב אליו ועטף אותה עם זרעותיו הגדולות.

הרמיוני התרפקה בתוכו, בחמימות גופו כאשר ידיה מנוחות נגד חזו וידו האחת סביב מותנה והשניה מלטפת את גבה בעדינות מרגיעה.

הרמיוני התענגה על התחושה המשכרת.

רון התרחק מעט כדי להסתכל בהרמיוני והיא נענתה והרימה ראשה אליו.

הוא הזיז קצבת שיער סוררת מפרצופה וליטף את לחייה הורדרדות.

עורה היה מעט קריר.

 פנייה נראו שמבקשות דבר מה, כמעט מתחננות.

רון חשב לעצמו שרק תגיד, ואני אעשה.

הוא חייך אליה. 

"אני פה." אישרר אותה.

וזה בדיוק מה שהרמיוני הייתה צריכה לשמוע, שהוא כאן.

הוא לא בורח, הוא לא יעלם. הוא ישאר.

הוא רכן אליה ושפתיו פגשו את שפתיה.

הרמיוני התמכרה במהירות למגעו ועטפה את צווארו עם זרועותיה, מצמידה את גופה אליו.

הוא משך את גופה אליו וחבק את מותניה, מפשק את שפתיה בעדינות מבקשת, מחכה לתשובתה.

הרמיוני מפשקת את פיה ברצון ומעמיקה את נשיקתם עוד.

ליבה משתולל בתוך גופה, מהתרגשות ורוגע. תחושה ראשונית ודבר מה מוכר.

ושוב כל עולם התחושות והרגשות מתחולל ברגע אחד.

רון סובך את ידיו בשערה, והרמיוני מבקשת להיצמד עוד יותר אל חום גופו.

רון עוטף אותה בגופו הרחב והגבוה והיא מתכנסת אליו.

הוא נושק לה על שפתייה, ואז על מסגרת השפתיים. עובר על הלחי ומשם אל העפעף הסגור. מניח את כפתו על לחייה ומנשק את מצחה.

הרמיוני מחזיקה את קצוות שערותיו בידייה הנחות על עורפו.

נושמת את ריחו.

רון מתבונן בה, בתווי פניה העדינים, שעדין נראים מעט מודאגים.

דאגה הפכה לחלק מקווי המתאר של פניהם, של שלושתם.

התמזגה לה בין האף לשפתיים, בין העיניים, בקמטוטים במצח, בצורת השפתיים.

הרמיוני פתחה את עיניה והסתכלה בו גם.

"רון, " העזה להגיד את שמו. "אני צריכה לספר לך משהו."

הפרק הקודם		הפרק הבא