חזרה מהפרגוד

קולות פקיקה נשמעו מסביב להם.

ערפל ירוק החל להזדחל בחדר.

״פ-פרופסור?״ שאל הארי בבהלה.

הוא לא יכל לראות כלום בתוך הערפל.

״אני פה, הארי, אל תדאג.״ הארי שמע קול חם ויד גדולה תפסה בכתפו.

״לפי קולות ההתעתקות, בדיוק התעתקו לפה ארבעה אנשים.״ אמר הפרופסור בדריכות.

״אנחנו נוכל לנצח אותם.״ אמר הארי. הוא כבר ראה את היכולות המדהימות של פרופסור פניפואה בשיעוריו.

״לא. אסור לנו. יש להם כוח בל יתואר.״ אמר הפרופסור בשקט.

״איך אתה יודע?״ שאח הארי בתימהון.

״כי אי אפשר להתעתק בגבולות הוגווורטס.״ אמר הפרופסור בחרדה.

״מי אלו?״ שאל הארי.

הפרופסור לא ענה, וידו נשמטה מכתפו של הארי.

הוא נעלם בערפל הירוק.

״פרופסור? פרופסור!״ קרא הארי.

לפתע מבעד הערפל נגלו אליו שלוש דמויות עטויות ברדסים.

״נו, נו, נו.״ אמרה הדמות הראשונה והורידה את הברדס.

״מאלפוי.״ אמר הארי בכעס.

״אכן כך.״ ציחקקה הדמות שלימינו והורידה את הברדס, שיער ארוך, שחור, ומתולתל נופל על גבה.

״בלטריקס.״ סינן הארי מבעד לשיניים חשוקות, משתדל לא להתנפל על הרוצחת של סיריוס(סיריוס מת בשנה שעברה. עכשיו הם בשנתם השישית.)

״בדיוק.״ חייך האיש שלשמאלו, והוריד את הברדס.

הוא היה איש נאה, אך ניצוץ מרושע הבזיק בעיניו השחורות כבזלת.

הארי לא הצליח שלא לפלוט גיחוך קטן למראה שיערו השחור של האיש, שהיה מרוח בכל כך הרבה ג׳ל עד שעמד באוויר.

״משהו מצחיק אותך, פוטר?״ שאל האיש באיום.

״לא, כלום. כלום. מה השם שלך?״ שאל הארי, עכשיו מתחיל למחות דמעות צחוק מעיניו.

בסיטואציה לא היה שום דבר מצחיק, ולמרות זאת הארי ממש התאפק שלא לפרוץ בצחוק גדול.

״רבסטאן לסטריינג׳.״ חייך האיש בגאווה, בטוח ששמו יפחיד את הארי.

הארי פרץ בצחוק.

״הוא לא בסדר.״ מילמל לוציוס אל בלטריקס.

״אני יודעת מה יעודד אותו.״ חייכה בלטריקס בסיפוק אכזרי.

לטווח הראייה של הארי נדחפו פרופסור פניפואה וג׳ולי.

הארי הפסיק מייד לצחוק, ובהה באחותו ובמורה שלו באימה צרופה.

פרופסור פניפואה דימם מעט, שיערו היה פרוע ועיניו היו נחושות וכועסות גם יחד.

פיו היה חסום, והוא היה קשור בשלשלאות ברזל עבות.

ג׳ולי, ג׳ולי הקטנה בת האחת עשרה, גם דיממה.

היה לה חתך עמוק בלחי, עין ימין שלה הייתה נפוחה, ורגלה השמאלית נגררה מאחוריה באופן מחריד.

שיערה האדום היה פרוע לחלוטין, דביק מרוב דם, מפני שכנראה היא נפגעה גם בראשה.

אבל את הארי הפחידו עיניה.

עיניה החומות איבדו את החמימות שבהן, הן היו פעורות ומבוהלות, מלאות בדמעות.

חלולות.

׳הבטחתי לה.׳ חשב הארי בריקנות. ׳הבטחתי שלא אתן לה להיפגע שוב. נכשלתי.׳

המשקל של שרשראות הברזל הכבדות הכריע את ג׳ולי, והיא נפלה לרצפה, דמעות זולגות על לחייה.

״הארי... אני כבר אמורה להיות מתה בכל מקרה. זה לא כואב בכלל. בבקשה. תברח.״ אמרה ג׳ולי בקול צרוד. נראה שכל תנועה הכאיבה לה.

״בבקשה.״ היא נשמה נשימה נרעדת.

הארי הביט בה, עיניו פעורות.

ואז הוא הסתובב, וברח דרך הדלת.

ג׳ולי החלה לבכות, אך דמעות העצב התערבבו בדמעות השמחה.

הארי יחיה.

כמובן שברח זה מושג יחסי.

הארי ברח היישר לחדר הנחיצות.

ביישר לתכנן תוכנית.

היישר למוות בטוח.

היישר לגורלו.

הפרק הקודם