בולים מקומטים

מה קורה, פרד?

מקווה שטוב לך שם, בגן העדן.

למרות שעם כל מה שעשינו, אתה בטח תלך לגיהינום.

אז...

פרד...

אני מתגעגע.

באמת.

אני רוצה למות.

עשינו הכל ביחד.

למה לא גם מוות?

אני לא יכול, לא יכול בלעדיך, פרד!

אני מרגיש כל כך הרבה דברים כרגע, זה לא טבעי, פרד!

אני מרגיש עצב.

על זה שאי יודע שלעולם לא אראה אותך שוב.

אני מרגיש כעס.

על כל אלו שמרחמים עליי.

אני מרגיש חמלה.

עליך, על שנלקחת כל כך מוקדם.

אני מרגיש כאב.

תמיד היית איתי, לא עוד.

אני מרגיש מרירות.

על זה שעזבת אותי.

אני מרגיש...

אני מרגיש רטוב.

רטוב בעיניים.

מה זה, פרד?

קוראים לזה דמעות?

זה מעולם לא קרה לי קודם.

תמיד היינו ביחד, צוחקים.

גם כשנפצענו, נפגענו, פחדנו, חששנו...

תמיד היינו ביחד.

אז מה זה?

מה היא התחושה המוזרה הזאת?

אתמול שאלתי את ג׳יני.

היא אמרה שזה בגלל שכל כך אכפת לי ממך, והיא אמרה שזה נראה לי כמו סוף העולם.

זה לא רק נראה, פרד.

זה סוף העולם.

סוף העולם שלנו ביחד.

אבל אני אתנחם בעובדה, שלמרות שהעולם שחור בשבילי...

הוא ורוד בשבילך.

כי פרדי, אפילו כשמתת...

מתת עם חיוך.

ג׳ורג׳ הסתכל במכתב דקה ארוכה.

עיניו הבריקו מדמעות.

הוא מחה את דמעותיו בזהירות.

״למה עזבת אותי, פרד?״ הפריח את השאלה אל חלל האוויר, לא רואה את הנער הג׳ינג׳י שדומה לו כל כך מאחוריו, עיניו רטובות גם כן.

שני האחים וויזלי בכו, בכו על כך שלעולם לא יהיו ביחד יותר.

בכו על מה שאבד, על מה שנשאר, בכו על מר גורלם.

בכו על פרד.

הפרק הקודם