חצי ירח

כבר לילה שלישי שהוא לא מצליח להירדם.
הוא שכב על גבו במיטה ללא ניע, חובק בידו האחת את נימפדורה הישנה מניחה את ראשה על חזהו החשוף.
המחשבות בראשו רצו כמו קצב הנשימות שלה.
חרדות קטנות וגדולות כאחד החלו לתקוף את מוחו, מנסה לארגן את כולם.
משרד הקסמים החל בהחמרות כלפי אנשי הזאב, לא בהדרגה, אלא בבת אחת.
לפני כשבוע, יומיים סך הכל לאחר השינוי שלו, הכיר את הוריה של טונקס.
כמי שפגש פעמיים לפני כן את טד טונקס, אביה של נימפדורה, פגישתם הייתה מלחיצה עד מאוד.
בפעם הראשונה זו הייתה כדי לאסוף חומרים על בני משפחת בלק כשנכחו במחילה, אותם רמוס אסף מטד באופן אישי ובפעם השנייה כשסיפר להם על פציעתה הקשה של טונקס ע"י בלטריקס לפני כשנה.
כשנימפדורה סיפרה להוריה על חתונת הבזק הפתאומית שערכה הם היו מופתעים. כשסיפרה להם שבעלה הוא האדם זאב ההוא המסדר הם נראו נחרדים.
מי ציפה שאיזשהו זוג בעולם ירצה שביתם היחידה תתחתן עם אדם זאב?
איזה זוג הורים ירצה לקבל את רמוס כחתן?
מי באמת יקבל אדם זאב שאפילו לא מוכן לקבל את עצמו? חשב קול עמוק במעמקי מוחו.
הם הזמינו את רמוס ונימפדורה לארוחת ערב. ארוחת הערב המביכה ביותר שהיה בה אי פעם.
במוחו חשב שאולי הוריה מצפים לבחור כצ'ארלי וויזלי. בריא יותר, בן גילה וכאחד שיותר מתקבל על הדעת.
הוא נזכר באחת השיחות שלהם...
"אני מבוגר ממך בכמעט 14 שנה!"
"אממ. סקסי..."
"אני עני מדי..."
"יופי!" קראה להפתעתו. "ככה לך יהיה את הזמן לבשל ולסדר את הבית! גם קסמי משק הבית שלך יותר טובים משלי בכל מקרה."
הוא חייך. "אני חולה..."
"ואני רופאה." התקרבה אליו, רוכנת לנשיקה. "המשחק המקדים האהוב עליי..."
"אני מסוכן..."
"אני אוהבת קצת פלפל."
מבחינתה כל המצב שלו זה איזשהו משחק.
כירסם בו החשש. תמיד הרגיש לו שכל אהבתה כלפיו תופסק ברגע שיתמסדו. כאילו נימפדורה נדלקת רק משום שזוגיות עימו תהיה סוג של טאבו, משחק אסור שכמו ילד קטן שרץ לתנור אחרי שנאמר לו לא, הוא חייב לגעת... מתפתה לגעת בפרי האסור...
ההורים שלה קיבלו אותו בביתם, אך רמוס הרגיש שוב ושוב כאילו הדבר נעשה מתוך כבוד לבת שלהם ותו לא.
גוש גדול היה תקוע בגרונו בכל אותה שיחה. הוא היה תשוש, שלושה ימים לאחר חתונתם ויומיים בלבד לאחר ליל השינוי.
ההתרגשות מאותה שיחה ומצבו הכללי השפיעו עליו מבלי שירצה.
הוא הרגיש כאילו אימה, אנדרומדה, מביטה עליו כאילו לא היה יותר מלכלוך שנדבק לה לסוליה.
הוא שמע את אביה, טונקס, מדבר בצד איתה ושואל האם היא בטוחה בנישואיה, האם היא חושבת שזה הצעד הנכון עבורה... עם הגבר הנכון.
צביטה עמוקה הכאיב בלבו של רמוס, שהתאמץ בכל מאודו להתאים עצמו לתפקיד החתן המסודר. הוא הרגיש כאילו אכזב את עצמו ויותר מכך, את נימפדורה, שבכלל טענה שהוריה התלהבו ממנו. הוא ידע שהיא משקרת למענו.
הוא רצה להיות החתן המסודר שניסה להיות. אחד כזה שמבקש את ידה מהוריה ולא מתחתן עם הבת שלהם בחתונה קטנה מהרגע להרגע, בלעדיהם. בלי אנשים אהובים וקרובים שיחגגו את שמחתו, שכבר הספיקה לפוג, ללא מולי וארתור, אפילו ללא הארי...
לא שהרגיש כאילו דווקא לו, להארי, הדבר ירגש כל כך.
הוא חשב על ג'יימס ולילי... על הדוד להארי שהיה יכול להפוך לו היו עדיין חיים. על סיריוס שהלך בטרם עת. על החיים לצידו שהיו יכולים להיות להם לאחר המלחמה.
הבגידה שהרגיש שעשה כשבחר להתאהב דווקא בנימפדורה. בבת הדודה של סיריוס, חברתו הקרובה ביום אחרי...
רמוס קיווה לשמוע ולדעת האם סיריוס ייתן את ברכתו. לדעת שלא הרגיש כאילו הם הולכים מאחורי גבו. הוא פחד לספר לסיריוס על רגשותיו כלפי נימפדורה ובטח שלא לספר על סיבת התרחקותו.
מרגיש כאילו בנישואיו הוא בוגד בברית אחים מוסכמת בשתיקה.
אילו רק היה יכול לנסות לספר לו. לראות קבר שאליו יוכל לדבר. אנדרטה שתזכיר את נוכחותו בעולם...
הוא התגעגע אליו. בכל יום.
הוא נזכר בימיהם במסדר הישן... נערים בני 18 שגדלו בתוך צל מלחמה. מי חשב שנערים כה חזקים, חכמים ימותו ככה בטרם עת?
הם חשבו שיהיו בלתי מנוצחים, חמישה נערים שסיימו בהצלחה את לימודיהם, מוכנים להילחם למען הטוב.
הוא נזכר בחברים שהלכו, ופניו מוצפות בדמעות. אלה אותם אנשים שנרצחו בדם קר ע"י אוכלי מוות בני עוולה.
אותם גיבורים שלנצח לעולם לא יוכלו להיות בני 20. ממלחמה על בגרויות למלחמה בוגרת ואכזרית. ורמוס עצמו, שאינו חף מפשעי המלחמה. נזכר באוכל המוות שרצח. חיסל.
שמו היה אלייז'ה ת'יקנס. מתומכיו היותר קרובים של וולדמורט במלחמה הקודמת. השמחה בפניו כשסיפר לחבריו על הקרב ביניהם ונצחונו של רמוס, כאילו זה עתה חזר מהרפתקה מדהימה בארצות המזרח הקסומות. אף אחד לא סיפר לרמוס ששנים לאחר מכן, אלייז'ה יפקוד את חלומותיו מדי כמה שבועות, מברר על מצבו הנפשי. שמח בעצמו לאיד.

לופין נזכר איך בהלוויתם של לילי וג'יימס, נשאר אחרון מעל קברם, מתנצל על שלא היה מספיק למען, בוכה בקול שנשמע כמו של חיה פצועה.
הוא מעולם לא סיפר לאף אחד, גם לא לסיריוס ובטח שלא לטונקס, על חבריו שהיו מופיעים במציאות שלו, על אף שאלו חברים שידע שאינם עוד בין החיים, חברים שידע שמתים כי הרי רמוס ראה את גופותיהם, קבר אותם. על הריחות שפקדו את זכרונו מדי פעם, ריח השריפה והחריכה מפגיעות הכשפים, גשם מעורבב בדם ובוץ. זוכר את הפעם שבה בא ללגום מן הקפה של הבוקר, לרגע אחד, זעיר, נבהל משום שהיה משוכנע כי הנוזל בכוסו היה דם אמיתי. מדי פעם היה בחלומותיו ממש נלחם מחדש במלחמה שקיווה כי תסתיים.
והמצב החדש, מלחמה ישנה, ששוב פוקדת את העולם. מרגיש שהפעם, יש לו מה להפסיד יותר מאי פעם.
כשכולם מתלוננים שהמצב מרגיש כאילו הם חוזרים לפעם הקודמת, רמוס הרגיש שהמצב הולך ונהיה גרוע יותר.
לא נראו בפעם הקודמת תומכים כל כך רבים ובכירים במשרד הקוסמים, ועל המשרד לאט לאט הצליח וולדמורט להשתלט.
זוטרים בסופו של דבר תמיד הופכים להיות הבכירים. ומי שלא נכלא הצליח להתקדם בסולם הדרגות.
נימפדורה סיפרה לו בעצמה שהמצב במשרד ההילאים לא טוב יותר, וכל מי שמזוהה או נחשד מתומכיו של דמבלדור או קשורים דרך משפחותיהם למסדר היו עוברים יחס מזלזל ומקפח.
רמוס נצבט וידע שהיא מנסה למתן את המצב והבין שכנראה "דרך משפחותיהם" - הכוונה לאדם הזאב שבמקרה יד ימינו ומזוהה ביותר עם המסדר.
הוא פחד לחשוב עוד יותר על ההגבלות החדשות כלפי אנשי הזאב שהחלו לתקוף חפים מפשע בכמה מחוזות באירלנד, מחכים לטרף.
הוא כבר לא הבין מה קדם למה, ומה עתידם להיות.
הוא חויב להירשם במשרד הקוסמים כ"חיה" אפלה כאילו לא היה בן אדם עוד.
הוא זעם על עצמו, איך נתן לרגשותיו להשפיע על שיקול דעתו? הוא ידע שזה המצב שאליו יגיעו. למה חשב שאצליהם הכל יהיה אחרת? כי הוא אוהב אותה מספיק?
הוא ידע שמצבה הכלכלי בתור מפרנסת יחידה היה יכול להיות טוב יותר אם הוא היה מצטרף אליה.
כשנימפדורה תבין את זה וזה רק עניין של זמן, הוא חרד מהמחשבה שתעזוב אותו.
למה לה להיות מנודה ועניה?
היא לא אשמה במצבו שלו, והיא, כך הרגיש, תפקח את עיניה ותשאיר אותו לבד. כי למה לה הסבל הזה שממנו סובל שנים?
איך הוא הרשה לעצמו ביודעין להכניס ולסכן למצב שאיתו השלים וסבל, מישהי שכל כך חשובה לו?
למה הוא נותן לרגשותיו בכל פעם להשפיע על שכלו הישר? הוא הרגיש קטן, כאילו מיטתו בולעת את גופו. הוא רצה לעזוב אבל לא רצה להתמודד במקרה שנימפדורה תתעורר בעודו מנסה לקום.
עוד תירוץ שממציא לעצמו.
הוא החל להזיע בכל גופו, מרגיש בודד יותר מאי פעם. חרדה אחר חרדה מטפסת בהנאה למוחו כאילו זה היה לא יותר ממגרש שעשועים.
הוא חשב שוב על אלייז'ה, על איך לא שלא פחד מנקמה כי ידע שאין לו מה להפסיד... אבל כעת, כשכן היה לו...
חששות ורגשות תיעוב עצמיים עולים ויורדים לפי קצב נשימותיו. הוא נרדם אט אט, בעודו מרגיש את דמעותיו זולגות מקצה עיניו.

הוא נפגש למחרת עם קינגסלי ומודי, שם בירכו את נישואיהם. אפילו מודי, נתן לחיצה נעימה לרמוס אף על פי שידע מה מחשבותיו על נישואיהם באמת. קינגסלי אמר שזה נהדר ושחשוב לנסות לשמור כל שגרה כמה שניתן, לא לתת למלחמה או הפחד להשתלט גם עלינו.
הם דנו בעניין מבצע הבאתו של הארי למחילה, וסגרו בפעם המי יודע כמה את התוכנית עד הסוף. נראה שמאז מותו של דמבלדור איש לא היה מוכן לקחת על עצמו את פיקוד המסדר ולהוציא משימות לפועל. כל פגישה הסתכמה בכמויות ומספרים על אנשים שהינם תומכים בוולדמורט, בהרוגים, בפצועים ובהבאתו של הארי למחילה לא יאוחר מיום הולדתו השבע עשרה.
אילו היה יכול באיזשהו אופן להרגיש יותר מועיל...

לאחר מותו של דמבלדור, פרנייר גרייבק הסגיר את רמוס לאנשי הזאב ודיווח כי זה עובד של דמבלדור מן המניין. כך שאפילו את משימתו העיקרית המוגדרת היחידה לא היה יכול לקיים עוד.
נימפדורה משתפת שזה כנראה רק עניין של זמן עד שכל המסדר יצטרך לרדת למחתרת וכנראה היא תפסיק לעבוד.
הם דנו באופציות הפתוחות במקרה של הפסקת עבודתה והחליטו לעבור לגור קרוב יותר לבית הוריה, הבית שאותו השכירה עד לפני כמה שבועות. רמוס הוציא את חסכונו היפה שחסך במשך השנה שבה עבד כפרופסור בהוגוורטס. היא הודתה שקצת קשה לה מהרחק מבית הוריה, המרחק מהמשרד שבלונדון לעומת הבית שבצפון סקוטלנד, המרחק מהמסדר ובמיוחד ממולי וארתור.
אתה לא רואה כמה צער אתה גורם לה? חשב לעצמו בתסכול של סוף היום לאחר מעבר הדירה.

הוא רצה לעזוב. הוא באמת שרצה לתת לה לחיות את חיה. אבל הוא היה חלש מכדי לנסות, הריח שלה השפיע עליו יותר מכל משקה ששתה מימיו, יותר מיין דבש וויסקי אש.
הוא הרגיש אנוכי כל כך ושנא את עצמו בכל רגע שהראה לה חיבה, כי ידע שבכך היא לא תפתח את שיקול דעתה בכל הקשור למערכת היחסים ביניהם.

לאחר יום ארוך, כשלמחרת התכוננו לבצע את המבצע המעבר של הארי למחילה. הם עמדו במטבח, בעוד נימפדורה לוגמת מהברצפת אחרי יום עבודה, נשענת על השיש בהנאה.
רמוס נצמד אליה, מנסה להדחיק מעליו מחשבות טורדניות, הוא החל להריח את צווארה, לתפוס בתנועה ליטופית במותניה. היא החזירה לו נשיקה אוהבת ורטובה, מתעקש שלא להפריד את שפתיהם, מנסה לשאוב ממנה מעט מהאופטימיות העצומה שבה. הוא תפס בשיערה, מושך מעט את ראשה והחל לנשק ברעב את צווארה. טונקס הפילה את בקבוק הברצפת כשניסתה להניח אותו על השיש לידם. לא נראה שלשניהם היה אכפת מכך. הוא הרים אותה על השיש ונצמד אליה יותר. היא עטפה את גופו בעזרת רגליה.
הוא פשט את חולצתו חושף לפניה את פגמיו, מורידים שניהם את חולצתה. רמוס פתח את חגורת מכנסיו חושף לפניה את הזאב הקטן במלוא תפארתו בעוד היא מורידה מעליה את מכנסי הג'ינס בגזרה הצמודה. הוא הצמיד את גופו הרותח לעומת גופה הקריר עד שהיה בתוכה. הוא עצם את עיניו בכאב נעים, דוחף ועוזב את גופה בקצב אל מול ארון המטבח והשיש.
תופס חזק משני צידי ירכיה ומשאיר עליהם את סימני אצבעותיו בשביל אדמדם.
נימפדורה נשכה אותו בצווארו ורמוס פקח את עיניו מאיים להוציא את גלגלי העיניים מחוץ לערובתם. ובשנייה שלאחר מכן התקשה לנשום, צמרמורת עברה בגופו וחדל מביצועיו.
מניח את ראשו ללא ניע על כתפה ומתנשם בכבדות.
היא נצמדה לחזהו, מעבירה את אצבעותיה בין שיערותיו. הוא הרגיש את זה כגל ששוטף את גופו בצמרמורת נוספת ומשתהה בקצוות אצבעותיו שבארבעת גפו.
שניהם מסדירים נשימה מביטים זה בעיני זו מחויכים.
הוא כבר זמן רב לא חייך כך, כמו ילד טוב שמקבל סוכריה על מקל.
הוא סידר את איברו לתוך מכנסיו,מתרחק ממנה, עומד לצידה מעט קורס על שיש המטבח.
הוא הזיעה כאילו זה עתה סיים ריצת מרתון. היא נשקה ללחיו, הוא רכן את שפתיו מקווה לקבל יותר.
מסדר מעט את הרוכסן והחגורה הפתוחים, מרים את חולצתה ומגיש לה אותו.
"הכנתי לאכול." אמר כשהסדיר את נשימתו.
"אני עם בחילה מהבוקר, אני אוותר אבל תודה."
"זה כבר כמה ימים, אולי שווה לבדוק את זה?"
הוא הרגיש שוב את הצביטה הזאת בלב. בחילה ממנו? מתחילות המחשבות לצוץ בראשו.
"רמוס זה שום דבר." אמרה קוראת את מחשבותיו.
הוא לא האמין לה.
היא נשקה לו, "אחרי העברה מחר נלך להורים שלי?" שאלה.
"אני לא חושב שכדאי שאבוא..."
"אוף רמוס צא מזה הם מתים עלייך!" נזפה.
הוא רצה לענות, אבל רצה יותר להימנע מריבים מיותרים.
הוא הנהן בלב כבד.

הפרק הקודם		הפרק הבא