טדי לופין והילד המקולל

זה היה אמצעו של חודש מרץ, כשרון צהל משמחה, "מצאתי, מצאתי! הסיסמה היתה 'אלבוס! הארי, בוא הנה!"
"...מבקשים סליחה על ההפסקה הזמנית בשידורים, עקב ריבוי ביקורי-הבית באזורנו מטעם מי אם לא חברינו אוכלי-המוות."
"היי, זה לי ג'ורדן!" קראה הרמיוני.
"נכון!" חייך רון, "מגניב, לא?"
"...מצאנו לעצמנו מקום חדש ומאובטח בחסותו של חברינו, רידיקולוס," אמר לי, "ואני שמח לדווח ששלושה מהמשתתפים הקבועים שלנו הצטרפו אלי כאן הערב. ערב טוב, גם לכם, רויאל ורומולוס!"
"ערב טוב, ריבר."
"'ריבר' זה לי," הסביר רון. "לכולם יש שמות בדויים, כולם מתחילים באות ר'... –"
"ששש!" השתיקה אותו הרמיוני.
"זה לא היה טדי?" שאל מופתע הארי.
"כן!" התלהב רון, "מה לא סיפרתי לכם? ביל סיפר לי שרמוס כמה ימים אחרי המפגש בכיכר גרימוולד הלך לחפש את טדי, לקח לו כמה שבועות עד שמצא אותו. הם אומנם לא גרים ביחד כי טדי לא רצה אבל הוא אומר שהקשר ביניהם כמעט בלתי ניתן להפרדה!"
"ששש!" קרא שוב הרמיוני.
"... בצער רב עלינו לדווח למאזינינו על רציחתם של טדי טונקס ודרק קרסוול."
בבת-אחת כאילו צנחה להארי הבטן. הוא, רון והרמיוני הביטו זה בזה בחלחלה.
"גובלין בשם גורנוק נהרג יחד איתם. בן-המוגלגים דין תומס והגובלין השני, שככל הידוע היו חברים למסע של טונקס, קרסוויל וגורנוק, כנראה הצליחו להימלט, נכון לעכשיו. דין, אם אתה מקשיב, או אם מישהו מהמאזינים יודע משהו על שלומו ועל מקום הימצאו – הוריו ואחיותיו משוועים לחדשות ממנו."
השתררה דממה, והארי, רון והרמיוני שמרו על שתיקה. הארי נקרע בין רצון עז לשמוע עוד לבין פחד מפני מה שהוא עלול לשמוע.
הארי, רון והרמיוני המשיכו להאזין לקולו של קינגסלי.
"ומה תאמר, רויאל, מבין מאזינינו שמשיבים כי בימים טרופים אלה, בטחון הקוסמים קודם?" שאל לי.
"אני אומר שהדרך קצרה מ'בטחון הקוסמים קודם' ל'ביטחון טהורי-הדם קודם', ומשם ל'ביטחון אוכלי-המוות קודם'. כולנו שייכים למין האנושי, לא? חיי אדם הם חיי אדם, ותמיד יש טעם להציל אותם!"
"יפה דיברת!" אמר קולו של טדי.
"אם אי-פעם נצליח להילחץ מהבלאגן הזה, אני נותן לך את קולי בבחירות לשר הקסמים," אמר לי. "ועכשיו נעבור לרומולוס ורידיקולוס, לפינה הפופולרית: החברים שלי פוטר."
"תודה, ריבר," אמר עוד קול מוכר מאוד; רון עמד להכריז על כך אבל הרמיוני הקדימה אותו ולחשה: "אנחנו יודעים שזה לופין!"
"רומולוס, האם אתה ממשיך לטעון, כפי שטענת בכל ההופעות שלך בתוכניתנו, שהארי פוטר עדיין חי?"
"אכן כן," פסק לופין בביטחון. "אין לי כל ספק שאילו היה מת, אוכלי-המוות היו מפרסמים את דבר מותו בריש גלי, כי בזאת היו מנחיתים מכה ניצחת לרוחם של המתנגדים למשטר החדש. 'הילד שנשאר בחיים' נותר סמל לכל מה שאנחנו נלחמים עליו: עליונותו של הטוב, כוחו של התום, חובה להמשיך בהתנגדות."
רגשות מעורבים של תודה ומבוכה הציפו את הארי. האם לופין באמת סלח לו על הדברים הקשרים שאמר בפגישתם האחרונה?
"ומה אתה חושב, רידיקולוס?" שאל לי.
"אני מסכים עם רומולוס. משפחותיהם של רבים עלולות להיקרע ולהימחק אם לא נמשיך במאבק הזה. אם הארי שומע אותי, הייתי רוצה שידע שמשפחות נלחמות לצידו." אמר טדי ללא צל של מבוכה.
סומק הציף את הארי.
"ומה היית מוסר להארי אילו ידעת שהוא מקשיב, רומולוס?"
"הייתי אומר לו שכולנו איתו ברוחנו," אמר לופין, ואז היסס קלות. "וגם הייתי אומר לו ללכת עם תחושות הבטן שלו, שהן טובות וכמעט תמיד נכונות."
"ואני רוצה למסור להארי, שאני אישו בכל רמ"ח אבריי. אני לעומת רומולוס," אמר טדי, והארי דמיין את טדי עוקץ בקריצה, "תמיד בוטח בתחושות הבטן של הארי. אני יודע שהן תמיד יהיו נכונות. ובכל דרך שיבחר ללכת, אני תמיד אלך איתו בראש מורם."
הארי חייך.
"הוא כל כך מקסים," אמרה הרמיוני, "הוא מלא כל כך בתקווה!"
"ששש!" הפעם זה היה תורו של רון להשתיק את הרמיוני.
"...של הארי פוטר יושבים כעת במעצר, ובכללם קסנופליוס לאבגוד, העורך לשעבר של הפקפקן –" אמר לופין.
"לפחות הוא חי!" מלמל רון.
"בשעות האחרונות מסר לנו רידיקולוס, שפולש להוגוורטס בדרך קבע בזכותם של מי שמכנה 'הקונדסאים', שגם רובאוס האגריד –" שלושתם הזדעקו וכמעט פספסו את המשך המשפט – "הצליח להימלט מידי הכוח שנשלח לעצור אותו בשטח הוגוורטס, לאחר שלפי השמועה אירח בביתו מסיבת תמיכה בהארי פוטר. כאמור, האגריד לא נלקח לא מאסר וככל הידוע לנו הוא עדיין בגדר נמלט."
"אני מניח שזה לא בדיוק חיסרון, כשאתה נמלט מאוכלי-המוות, אם יש לך אח חורג בגובה חמישה מטר?" שאל לי.
"זה עשוי לתת לך יתרון קל, כן," הסכים לופין בכובד.
"אבל מה שרומולוס מנסה להגיד, אנחנו מצדיעים לך האגריד על רוח הלחימה והקרב שלך! אבל מבקשים בכל לשון של בקשה, מאזינים יקרים, שלא לנהוג כמוהו. במצב האקלים הפוליטי הנוכחי, אם חייכם חשובים לכם, לא מומלץ יהיה להקים מסיבת תמיכה להארי. תסמכו עליי, ניסיתי זאת." אמר טדי.
"בהחלט לא מומלץ, רידיקולוס." אמר לופין, והארי דמיין בעיני רוחו את לופין אוחז בכתפו של טדי ומביט בו בהערצה.
"במקום זה אנחנו מציעים שתפגינו את תמיכתכם באיש הענק עם צלקת הברק, בכך שתמשיכו להאזין למבט לפוטר! וכעת נעבור לחדשות על הקוסם החמקמק לא פחות מהארי פוטר. אנחנו אוהבים לקרוא לו צ'יף האוכלים..."

הימים עברו ואיתם הגיעו ימי חודש אפריל הנעימים, דפיקה רמה נשמעה מדלת הכניסה. כל הראשים נפנו. פלר באה בריצה מן המטבח ונראתה מבוהלת; ביל זינק על רגליו, שרביטו מכוון אל הדלת, וכמוהו גם הארי, רון והרמיוני. בדממה ובאין משגיח, גריפהוק החליק מתחת לשולחן ונעלם.
"מי שם?" קרא ביל.
"זה אני, רמוס ג'ון לופין!" קרא קול מעל לרוח המייבבת. הארי חש דקירה של פחד: מה קרה?
"אני אדם-זאב, נשוי לנימפדורה טונקס, ואתה, שומר הסוד של בקתת הצדפים, נתת לי את הכתובת וביקשת שאבוא בשעת חירום!"
"לופין," מילמל ביל. הוא רץ לדלת ופתח אותה בתנופה.
לופין מעד אל תוך החדר. פניו היו לבנים, גלימת מסע עטפה את גופו ושערו המאפיר היה סתור מהרוח. הוא הזדקף, הביט סביבו כדי לבדוק מי הנוכחים, ואז קרא בקול: "היא ילדה! טדי – טדי נולד. זה בן! קראנו לו על שם אביה של דורה!"
הרמיוני צווחה.
"מה - ? טונקס – טונקס ילדה? את טדי סוף סוף?"
"כן, כן, יש תינוק!" צעק לופין.
"ואיך טדי? הגדול אני מתכוונת" שאלה הרמיוני.
"הוא מקסים! הוא הגיע שעה לפני הלידה, הוא כבר ידע שזה עומד להתרחש. הוא במשך חודשים סירב לספר לנו מתי הוא אמור להיוולד, הייתם צריכים לראות איך הוא התרגש להחזיק את עצמו!" צהל לופין.
"מזל טוב!" צעקו פלר והרמיוני.
"וואלה, תינוק." אמר רון כאילו מעולם לא הבין שטדי אמור להיוולד בקרוב.
"כן – כן – הוא תינוק קטן!" אמר לופין, שנראה מסוחרר מרוב אושר. הוא הקיף את השולחן וניגש לחבק את הארי: העימות במרתף של כיכר גרימולד נשכח כלא היה.
"תסכים להיות סנדק?" שאל לופין כששיחרר את הארי.
"א – אני?" גימגם הארי.
"אתה, כן, כמובן – חשבתי על זה, מההתחלה. גם דורה מסכימה אותי. וגם טדי, עצמו, למען האמת. הוא אומר ואני מסכים איתו – אין מתאים ממך – "
"אני – כן – וואלה –"
הארי היה המום, מופתע, מאושר: ביל מיהר להביא יין, ופלר ניסתה לשדל את לופין להצטרף אליהם לכוסית.
"אני לא יכול להישאר הרבה, אני חייב לחזור," אמר לופין וחייך אל כולם. "הבטחתי לטדי הקטן שאני לא אתעכב הרבה, וטדי הגדול נראה ממש מותש." הוא נראה כאילו השיל שנים מגילו.
"תודה לך, תודה לך, ביל." אמר לופין מחויך.
"לחיי טדי רמוס לופין," אמר לופין, "אין ספק שהוא קוסם גדול, אבל בהכנה!"
"איך 'או? למי 'או דומה?" שאלה פלר.
"טוב זה קצת מצחיק, טדי הבוגר נראה בדיוק כמוני, אבל אני חושב שטדי הקטן נראה בדיוק כמו דורה. יש לו פלומת שיער קטנה, שחורה, ואני נשבע ששעה אחרי שנולד כבר התחלף לג'ינג'י. בטח עד שאחזור הביתה הוא כבר יהיה בלונדיני.
אנדרומדה אומרת שהשיער של דורה החליף צבעים ביום שהיא נולדה." הוא רוקן את הכוסית.
"תדע לך, רמוס, טדי איגדל ל'יות ילד כל כך נאה." אמרה פלר.
"טוב לך!" אמר לופין בחיוך. "טוב נו, קדימה, עוד פעם אחת." הוא הוסיף, זורח, וביל מילא שוב את כוסו.

אפריל חלף ועימו הגיעה תחילתו של חודש מאי.
נשמעה התגוששות וחבטה גדולה: "יופי, עוד וויזלי אחד." אמר קול מזלזל ומוכר.
עוד מישהו טיפס ויצא מן המנהרה, איבד שיווי משקלו ונפל. הוא גרר את עצמו עצמו לעמידה בעזרת הכיסא הקרוב אליו, הוא הביט כה וכה מבעד למשקפי הקרן העקומים שלו ואמר, "איחרתי? זה התחיל? רק עכשיו שמעתי מה קורה, אז – אז –"
פרסי גימגם והשתתק. ככל הנראה לא ציפה להיתקל ברוב בני משפחתו בבת-אחת. לרגע ארוך השתררה שתיקת תדהמה. פלר הרה אותה בניסיון שקוף-להחריד לשבור את המתח, בכך שפנתה אל לופין ואמרה, "נו – מה שלום טדי א'קטן?"
כאילו מתוך התגשמות קוסמית, קפץ בקלילות מתוך המנהרה, בחור צעיר עם שיער מסודר לשביל באמצע הקודקוד בצורה מופתית, כאילו היה גרסה מוזרה של פרסי בעצמו, לולא היה שיערו צבוע בצבע טורכיז. "פרס, אני חשבתי שכבר לא תזיז את התחת שלך מהמנהרה. קללה הגונה, זה מה שנדרש." אמר והשתחווה.
"לא!" צעק רמוס כועס. "אתה נשאר עם אמא שלך!"
"ולמה אתה חושב שאי פעם אני מתכוון להקשיב לך?" אמר טדי באדישות. "היא עם סבתא ואני הקטן. אני מצטרף לקרב אם תרצה או לא!"
"פרחח קטן." מלמל לופין.
"זה נכון," הסכים איתו טדי. "עכשיו, אם לא אכפת לך, אני כבר בן עשרים ושלוש, ולא חודש. ואני בהחלט לא נותן לך להילחם לבד. תעשה משהו מועיל יותר, ותראה להארי כמה אני הייתי שווה בתור תינוק, אני יודע שאתה מסתובב עם התמונה שלי בתוך המעיל."
טדי קרץ להארי ויצא מהחדר, רץ היישר לתוך הלומת הקרבות.
"פרחח קטן!" צעק אחריו לופין. "אבל הוא באמת תינוק נורא חמוד." לחש להארי ובהתלהבות הוציא לופין מכיס מעילו תמונה של תינוק בעל פלומת שיער בצבע ורוד בזוקה בעל גוון מוכר, מנופף למצלמה באגרופיו השמנים.

רון נכנס ראשון אל האולם הגדול. הארי נעצר בכניסה.
שולחנות הבתים פונו משם, והחדר היה מלא. הניצולים עמדו קבוצות-קבוצות, חבוקים. על הבמה המוגבהת, מדאם פומפרי וקבוצה של עוזרים טיפלו בפצועים. אחד הפצועים היה פירנזה: דם זלג מגב-הסוס שלו, והוא רעד, לא מסוגל לעמוד על רגליו.
המתים שכבו בשורה באמצע האולם. הארי לא הצליח לראות את גופתו של פרד כי משפחתו הקיפה אותו: ג'ורג' רכן ליד ראשו, גברת וויזלי השתטחה על חזהו וגופה רטט, ואדון וויזלי ליטף את שערה כשדמעות זולגות על לחייו.
בלי להגיד מילה להארי, רון והרמיוני התרחקו ממנו. הארי ראה את הרמיוני ניגשת אל ג'יני, שפניה היו נפוחים ומוכתמים, ומחבקת אותה. רון הצטרף אל ביל, פלר ופרסי, שכרך את זרועו סביב כתפיו של רון. מישהו נתקל בהארי, שכמעט נפל קדימה. אדם צעיר צולע שהתהלך ללא חולצה. הארי הבחין בפצע עגול פתוח ומדמם ממרכז גבו, כל גופו היה מלא אבק לבן שנראה כאילו התהלך בתוך הלבנים המנופצות. הארי זיהה את האדם על פי צבע שיערו הכחול בלבד.
הוא הלך למשפחת וויזלי ואחריה, רק כשהגיע אליהם הארי הבחין בגופות המונחות לצד פרד: רמוס וטונקס, חיוורים ודוממים ושלווים למראה, כאילו הם רק ישנים מתחת לתקרה המכושפת והחשוכה.
טדי קרס על ברכיו וידיו מיד, מעל גופות הוריו, מיילל בבכי שנשמע כמו חיה פצועה.
נדמה היה שהאולם הגדול מרחף ומתרחק ממנו, הולך וקטן ומתכווץ.
...גם אני איבדתי המון...
...זה פשוט שגדלתי עליך ותמיד ראיתי בך גיבור...
הדרך והערצה שבה תמיד הסתכל על הוריו...
הארי פתאום הבין. טדי מעולם לא גדל עם הוריו, הוא הפך ליתום עוד טרם מלאו לו חודש ימים.
טדי היה קורבן מלחמה לא פחות מהארי, והארי שרצה לעקור את מתוך גופו את הלב, את המעיים, את כל מה שזעק מתוכו...
בן הסנדקאות שלו, בגללו, בגלל הארי, טדי יגדל להיות יתום...
הארי קירטע לאחור. הוא לא הצליח לנשום. הוא לא יכול היה לשאת את העמידה מול הגופות, לראות מי עוד מת למענו.
הארי הסתכל על הרמיוני רוכנת לעבר טדי. הארי ידע שהוא צריך להיות שם למענו. הוא לא היה מסוגל. כאילו רגליו בגדו בו. איך יוכל להסתכל בעיניו של הילד, אחרי שידע שבגללו הוריו מתו?
טדי חיבק את הרמיוני זועק.
הארי הסתובב לאחור, התחיל לרוץ, השתוקק לא להרגיש כלום, מנסה לברוח מעצמו. עיניו התמלאו דמעות, הוא לא ראה לאן רגליו לוקחות אותו. ובאותה שנייה הוא הוטל על ריצפה, מבין שמעד. הוא בחטבה נחת על סנטרו, שוכב על הרצפה.
הוא נתן לעצמו דקת אבל בעוד הוא מרוח על הרצפה.
הוא חייב את זה לטדי. הוא חייב להיות שם למענו. הוא חייב להתנצל.
הוא רץ בחזרה לאולם הגדול, מרחק שהיה נראה לו נצח, הוא התקדם והתקרב. ביל ופלר שעדיין לא סיימו להתאבל על פרד, הרימו את טדי על רגליו, פניו חיוורים ועייפים, הוא נראה תשוש מרוב בכי.
הארי שם לב שמקודקודו זלג על שיערו הטורכיז שביל דם עבה ויבש.
טדי חיבק את חזהו של ביל, מתייפח על חולצתו. ופלר מחבקת את גופו ומנשקת לראשו, דמעות נוצצות על פניה היפות.
הארי התקדם ובכל צעד שצעד שם לב שצבע שיערו של טדי חוזר להיות כהה יותר ויותר עד שנצבע בחזרה לשחור הטבעי.
הארי לא ידע מה לעשות, הוא לא רצה להסתכל בעיניים של אף אחד. בעיקר לא של בני משפחת וויזלי וטדי היתום.
הוא לא מצא את מילות הנחמה המתאימות. הוא החליט להניח את ידיו על כתפו של טדי ולקוות שיבין עד כמה הארי מתנצל ומתאבל עבורו.
טדי הפנה את מבטו לעבר הארי, והסתובב.
הארי הבחין בצלקת השריטות הקלות שהשאיר גרייבק לטדי כמזכרת, חולק עם אביו את הגורל היחידי הזהה ואת קעקוע הזאב והירח שעל חזהו.
"חשבתי," אמר טדי. "חשבתי שהפעם זה יהיה שונה! חשבתי שהפעם אני אוכל להציל אותם. כשדמבלדור... – כשדמבלדור אז דיבר על משימה שהנפש שלי צריכה למצוא, חשבתי כבר אז שאני יכול להציל אותם. הגנתי את אבי מכל קללה שעמדה בדרכו, ניסיתי להילחם בדולוחוב עוד לפני שיגיע אליו, שיתקתי את אמא בבית, מתוך תקווה שלא תבוא בעקבותינו. חשבתי שאצליח."
הוא התייפח.
"זה לא משנה מה עשיתי ומה יכולתי לעשות... הגורל שלהם היה למות..." המשיך בבכי.
הארי חיבק את טדי, דמעות זולגות בעיניו.
הוא לא יכול היה לשמוע עוד את יגונו של היתום, הוא הרגיש כל כך אשם. אשם כמו בפעם שסיריוס מת. מת למענו. מת בגלל טיפשותו. מת בגלל טעות שהארי עשה.
הארי עצם את עיניו נותן לילד להוציא את אבלו החוצה.
הוא הרגיש חום בלתי מוסבר כמו קרני שמש חמימות מקיפות את גופו. הוא ראה אור בוהק דרך עיניו הסגורות.
"הארי," פתח טדי, פחד נשמע בקולו. "הארי! מה קורה לי?"
הארי פקח את עיניו מיד, מסתכל על גבו של טדי. ממקום פציעתו המדמם הארי ראה זוהר אור, שנראה כמו כדור פנימי שבתוך גופו של טדי.
הוא ניתק מיד מהחיבוק, טדי הביט אל ביטנו, גם שם ראה הארי את כדור האור, והארי הבין מיד שנפשו של טדי השלימה עם עצמה. השלימה עם מותם של הוריו, שהותירו חור ענק בליבו.
הורים לוחמים. אמיצים.
טדי הביט בפניו של הארי כשכדור האור התחיל לגדול ולהתחזק יותר. וזרם דמעות חדש נשטף מעיניו.
"לא!" טדי צרח. "לא הספקתי להיפרד!"
האור כעת היה נמצא בכל רחבי החדר, גדול ומסנוור. "טדי!" צרח הארי במאמץ.
שניות אילמות לאחר מכן, עיניו עדיין מסתגלות לסינוור המעוור, במקום שבו עמד לפני שניות טדי, כעת היה ריק מאדם. כאילו טדי התאדה באוויר באותה הדרך שהגיע אליו לראשונה

הפרק הקודם