ילדי האריות *גמור*

נכנסנו לבית של מיכאל.

"ג'ייסון, נועם, חזרנו,” קראה זואי. “תמר פה!”

צעדים נשמעו מהמדרגות וכעבור רגע ג'ייסון ונועם הופיעו מפתח חדר המדרגות. שמתי לב שהם אחזו ידיים. אוו... אני כבר אברר את זה עם נועם...

"תמר!” קרא נועם ומיהר לחבק אותי.

"יופי, אני שמח לראות שלא נפלת טרף לידי הצבועים,” אמר ג'ייסון.

"טוב לראות גם אותך, ג'ייסון,” אמרתי בחיוך.

"והחרב?” שאל ג'ייסון והעביר את מבטו מזאם לזואי ולמיכאל. “הצבועים לקחו אותה?” הוא שאל בבהלה כשראה את המבטים העגומים שהופיעו.

"אנחנו נשיג אותה בחזרה,” אמר זאם. “אתה זוכר ובטוח שתמר זוכרת את התקרית באבן גבירול. אורות הסער הופיעו, החרב הבוערת לא שווה כלום בלעדי החתיכה החסרה.”

"על מה לעזעזל אתם מדברים? אני ונועם שאלנו בבת אחת.

"תמר, בואי, אני אסביר לך,” אמר זאם. הוא אחז בידי והוביל אותי אל המדרגות. לפתע הוא הסתובב. כמעט ונרתעתי אחורנית מתוך אינסטינקט.

הוא היה קרוב. ממש קרוב. קרוב עד כדי כך שיכולתי לשים לב שבעיניו האפורות יש פסים בצבע טורקיז שמשווים להן מראה של ים סוער. קרוב עד כדי כך שהוא היה יכול לנשק אותי...

"את זוכרת איך נפגשנו?” הוא שאל והבל פיו חימם את צווארי והעביר בו צמרמורת.

"כן,” עניתי בקול צרוד.

זאם הביט בי לרגע ואז הסתובב והרגע חלף. “האורות האלה שבקעו מהכפות ידיים שלי מכונים 'אורות הסער',” הוא אמר והמשיך לעלות במדרגות. מיהרתי בעקבותיו. “בעזרת האורות האלה המגיסטר יוכל להרוג את מהיג הצבועים.”

"המגיסטר זה אתה,” אמרתי. הגענו לקומה השנייה.

"כן, זה אני,” אמר זאם. “אבל האורות האלה לא הופיעו סתם כך, הם הופיעו מתוך סיבה מיוחדת.

"החרב הבוערת כרגע לא שלמה, חסרה לה חתיכה, רק כשנמצא את החתיכה הזאת אז החרב תהיה שלמה ואני אוכל להרוג באמצעותה את מנהיג הצבועים.”

"רגע,” אמרתי. “אתה הסכמת לתנאי הזה?” שאלתי.

"איזה תנאי?” שאל זאם.

"הצבועים רצו את החרב הזאת תמורתי ואתה הסכמת. עכשיו אין לכם סיכוי בכלל נגדיהם... למה עשית את זה?”

"אנחנו נשיג את החרב בחזרה,” אמר זאם. “אורות הסער סוף כל סוף הופיעו. זה אומר שיש לנו קצה חוט איפה נמצאת החתיכה החסרה של החרב.”

"איך זה קשור אחד לשני?” שאלתי, מנסה להתעלם מכך שהוא לא ענה לי תשובה מחייבת לשאלתי הקודמת.

"לפי הנבואה, אורות הסער יופיעו רק כשהמגיסטר יפגוש בחתיכה החסרה של החרב,” אמר זאם. “כשהייתי באבן גבירול אורות הסער סוף כל סוף הופיעו ומאז כל פעם שאני מנסה להפעיל אותם אז הם מאירים.”

זאם עצם את עיניו לרגע ואז אור כחול וחזק פרץ מכפות ידיו והאיר את שנינו. עבר רגע והאור נעלם.

"אז כנראה שהחתיכה החסרה נמצאת איפשהו שמה,” אמרתי. “ברחוב אבן גבירול, ליד בית אליהו.”

"בדיוק,” אמר זאם.

"אבל מה אמרתי על הנבואה?” שאלתי.

"יש נבואה. אומנם לנו, לילדי האריות יש לנו רק חצי ממנה אבל החצי הזה מספיק. הנבואה מדברת על ילד וילדת אריות שיוולדו ויהפכו למגיסטר וללביאה. המגיסטר והלביאה יכלו ביחד להשמיד את גזע הצבועים. כמובן שהיא דברה על הצבועים המרשעים, משני הצורה... היא גם אמרה שיש את החרב הבוערת שבאמצעותה המגיסטר יוכל להרוג את מהיג הצבועים. אבל היא אמרה שהחרב לא תהיה שלמה בלי החתיכה החסרהו כך גם המגיסטר.”

"מה החתיכה החסרה הזאת?” שאלתי. “פשוט נגיד חלק מהחרב שנשבר או משהו כזה?”

"אף אחד לא יודע,” אמר זאם. “אבל אורות הסער של המגיסטר יפעלו כשהוא ימצא את החתיכה החסרה והאורות הופיעו אז ברחוב אבן גבירול.” הוא אמר ואז הביט בי במבט מוזר.

"וואוו, זה חתיכת נבואה,” אמר נועם בהתפעלות. “והידיים שלו באמת זהרו? זה ממש מגניב.”

הלכנו ברחוב רוטשילד. השעה הייתה רבע לשתיים עשרה אבל רחוב רוטשילד בתל אביב לא יהיה שקט גם אם השעה תהיה שלוש וחצי בלילה.

"כן, אני יודעת,” אמרתי. “אבל, רגע, מה עם אימא שלך, נועם? היא לא משתגעת מרוב דאגה? יצאת לפני.. אממ.. שבע שעות בערך מהבית...”

"אמרתי לה שאני ישן אצלך היום,” אמר נועם. “אבל את צודקת כדאי להתקשר אליה. אבל מה עם אימא שלך? איפה היא??”

"אהה, שכחתי לומר לך, היא יצאה לחופשה בצפון לשבוע, הבית יהיה שלנו...”

"זה אומר שנוכל לראות בנטפילקס עד שלוש בלילה,” אמר נועם.

"אבל קודם אני אצטרך לסדר את הבית, סידור יסודי,” אמרתי.

"אוו, כן, בהחלט,” אמר נועם. “נעשה את זה ביחד.”

המשכנו ללכת בשקט.

"טוב, אז אממ... אתה וג'ייסון?” שאלתי ונתתי בו מרפק.

"אהה, התנשקנו,” פלט נועם ואז נעצר לרגע כשקלט שהוא אמר לי את זה.

"באמת?” קראתי. “וואה, איזה יופי.. אה..” נזכרתי לרגע. “אבל - “

"אמרתי לו שאני לא הולך לזכור כלום אחרי שהם ימחקו לי את הזיכרון אבל הוא אמר שלא אכפת לו...”

"אתה מחבב אותו?” שאלתי.

"ברור,” ענה נועם. “הוא מצחיק ותמיד יודע להפוך את האווירה לפחות כבדה ו.. הוא גם ממש נראה טוב,” הוא הוסיף ואז צחק במבוכה.

"כן, אני מבינה למה את מתכוון,” אמרתי. “זאם, הוא...”

"גם אתם התנשקתם?” שאל נועם.

"מה? לא,” עניתי מהר מידיי. שמחתי שחשוך, כך שנועם לא יוכל לראות את הסומק שהתפשט לי בפנים.

"אבל גם את מרגישה שאת לא רוצה שימחקו לנו את הזיכרון, נכון?” שאל נועם.

"ברור,” עניתי. עיניו האפורות של זאם צצו מול עיניי. “הימים האחרונים היו הימים הכי מעניינים שהיו לי איי פעם. אבל, ראית מה קרה היום. העולם הזה מסוכן. הצבועים אשקרה פרצו לי לבית, הם ידעו שאני מכירה את ילדי האריות. תאר לעצמך מה היה קורה אם אימא שלי הייתה בבית בזמן הזה? אני לא רוצה לחשוב אפילו.”

"כן, את צודקת,” אמר נועם. “אבל, עדיין...”

פנינו לרחוב נחמני ומחשבותי נדדו בחזרה למחסן ההוא... כיצד הרמתי את החרב הבוערת ואז להבת אש ענקית פרצה ממנה ברגע שהידיים שלי נגעו בה ואור חזק שטף את המחסן.

לא סיפרתי לאף אחד שזה מה שבאמת קרה. שהאור החזק לא היה תכסיס של הצבועים. שהמנהיג הביט בי המום כשראה את זה, את להבת האש הענקית שהקיפה את כולי לרגע.

הפרק הקודם		הפרק הבא