קרוב מתמיד; רחוק מאי-פעם

ושוב, אני מתנצל. הרבה זמן לא פרסמתי פרק, עזבתי לתקופה ארוכה את מייקל (בשביל לכתוב את הספרים שלי: 'אימפריות נופלות לאט', 'השקט שלפני הסערה' ו'טעות לעולם חוזרת'). אבל הנה מגיע פרק נוסף, ואני אשמח אם תפרגנו - יש פה השקעה ארוכה, וגם תכננתי כבר כמעט את כל העלילה, כך שבעתיד הפרקים אמורים לעלות בתדירות גבוהה יותר. אני לא נוטש את הפאנפיק, אל תדאגו. כמו כן, הצהרת וויתור זכויות טיפשית כזו או אחרת.

מוזמנים בחום להגיב, אשמח מאד לשמוע את דעתכם.

ועוד דבר: זו תקופה קשה. אנחנו במלחמה, והמלחמה עתידה להימשך עוד לא מעט זמן. אבל בעזרת השם אנחנו ננצח, ונכריע אחת ולתמיד את האויב המתועב. בשורות טובות לכולם. עם ישראל חי.

פרק 8: על הסף

מייקל היה כל כך המום עד שלא הספיק אפילו לברוח. סקארלט אך יצא מפתח הדלת, תפס בזרועו של מייקל והתעתק.

"מה בסך הכל התבקשת לעשות, ילד," הוא רטן כאשר השניים התגשמו בחדר המעבר הקטן, ונעמדו מול הראי הכסוף. "רק ללחשנן בשבילי קצת, זה הכול."

מייקל לא ענה. הם נשאבו שוב אל תוך האור הבוהק שבקע מן הראי, ומצאו את עצמם באולם שבאחוזת מק'רוג. כל אוכלי המוות נעלמו, ורק שני אנשים ישבו ליד השולחן - הגרסה המבוגרת של ריצ'ארד לאיינארט, ומולו מכשפה בגיל העמידה, שלבשה עדיין מדי אסירים של אזקבאן. שיערה השחור ועיניה האפורות והקרות העידו כאלף עדים על זהותה. ג'ן מאלפוי, המבוגרת מכל בניה של שושלת הקוסמים טהורי-הדם המפורסמת, שירושתה נמנעה ממנה לאחר שרצחה את דודה, אברקסס, באמצעות קללה מורכבת שגרמה לו לגסוס לאט ולאורך שנים רבות. היא נתפסה והושלכה לאגף השמור באזקבאן, שם שוכנה בתא למול תאו של מייקל. היא סיפרה לו מה עשתה, ונראה היה שהמטורפת אפילו נהנתה מכך. מפעם לפעם הזדמן למייקל לקרוא גיליון ישן של הנביא היומי, וכשנתקל במודעת אבל על מותו של אברקסס מאלפוי מאבעבועות דרקון - החל לתהות האם האישה המשוגעת בתא מולו אכן ביצעה את הפשע שעליו נכלאה.

אך לעת עתה היא נראתה שפויה למדי, ורק שוחחה עם מי שהיה, כנראה, אביו של לאיינארט - או אולי דודו? קשה לדעת, חשב מייקל - בשלווה מוחלטת, כאילו לא ברחה הרגע משהיייה קצרה ומענגת של שלוש שנים בכלא אזקבאן.

גריגוריאס ניער אותו מהרהוריו.

"חזור לחדר שלך, ילד, ושקול שוב את האפשרויות שהנחנו לפניך. באמת איני רוצה לשפוך עוד דם, אך מרלין יודע שאנחנו זקוקים לאנשים נוספים, ובדחיפות."

מייקל הלך לאיטו אל החדר שהוקצה לו. עכשיו משראה את ג'ן מאלפוי באור, מחוץ לתאה באזקבאן, הוא ידע בוודאות מוחלטת שהיא מזכירה לו מישהי.

אבל מי..?

שנתיים ושלושה חודשים לפני כן

שלג הסתחרר מסביב. זה היה סוף השבוע האחרון של השליש, ופונדק שלושת המטאטאים היה עמוס מפה לפה בתלמידי הוגוורטס, שניצלו את יום החופש הקפוא כדי לבקר בהוגסמיד. מייקל ישב ליד שולחן פינתי, יחד עם אלייזה לואיס ועם תלמיד מהפלפאף שלא הכיר היטב, אך ידע ששמו רוג'ר. אלייזה הייתה זו שהתעקשה לערוך ביניהם היכרות; היא אמרה למייקל שהוא 'מתבודד', והכריזה שהוא פשוט חייב לפגוש את רוג'ר.

"אתה תיהנה לשוחח איתו," היא אמרה. "אתם חולקים תחומי עניין משותפים, וכדאי שתשים לב - נדמה לי זאתה מבלה יותר עם ספרים מאשר עם חברים."

למייקל לא היה כוח - או אומץ - להתנגד לאלייזה, מה גם שמאז שאביו נהרג ניכר היה שאלייזה עושה הכל כדי לחזור לעצמה ולהתאושש ממותו של מארק. מייקל העריך את המאמצים שהיא עשתה בשבילו, אבל לחיות שוב עם אלייזה הישנה, העליזה והדומיננטית, הזכיר לו יותר מדי את הימים שלפני אליפוץ העולם בקווידיץ', וזה הכאיב לו במקומות שהוא לא רצה לחזור אליהם.

כך שמייקל נאלץ לבלות את חצי השעה האחרונה בהקשבה לרוג'ר הנלהב, שלא הפסיק לדבר על קסמים ניסיוניים - ועל הקסמים הניסיוניים שאבא שלו ממציא - ולהעביר יד בבלורית השיער החום השופע שלו. באיזה שהוא אופן לא ברור, רוג'ר הזכיר למייקל שני תלמידי שישית מגריפינדור, פוטר וגריינג'ר.

מייקל לא השתעמם, בוודאי שלא; הוא אכן אהב קסמים ניסיוניים. אלייזה לא טעתה בקשר לתחומי העניין, מה גם ששני הנערים שאפו להיות הילאים.

אבל למייקל לא היה כבר כוח הרצון הדרוש ליצירת חברים חדשים, ולא עזר כלל שרוג'ר הזכיר את מארק בדרך אגב. מייקל רק רצה לסיים את השיחה, ולכן חש הקלה גדולה כאשר שמע מבחוץ צרחות.

יופי של הסחת דעת, חשב לעצמו כאשר רוג'ר ואלייזה רצו החוצה.

מאוחר יותר הוא התבייש בעצמו על המחשבה הזו. גם משום שגילה מי צרח ולמה, וגם משום שלא יכל אחר כך להסתכל בעיניה האפורות, המבינות של אלייזה מבלי לחוש שהתחמק, שנכנע בלי קרב.

אחרי ששני שותפיו לשולחן יצאו מהפונדק, מייקל לגם ממושכות מספל הבירצפת המחמם שלו. הוא חיכה עד שהמהומה בחוץ, תהיה אשר תהיה, תדעך סופית, ואז יצא לאיטו אל הטירה.

חצי שעה לאחר מכן, הוא מצא את אלייזה שרועה על אחת הכורסאות בחדר המועדון של רייבנקלו. היא פשוט ישבה שם, בוהה בחלל האוויר בעיניים אדומות מאד ועצובות מאד. שיערה השחור היה מפוזר מאחורי ראשה, על משענת הכורסה.

לרגע אחד מבהיל חשב מייקל שאיבד גם אותה; אך היא זזה פתאום, גורמת למייקל לנשום לרווחה.

"זאת קייטי," היא הסבירה. "היא… הותקפה. לא בטוח שהיא תשרוד."

אילו רק היה לו קיר טוב בקרבת מקום, היה מייקל מטיח בו את ראשו המטופש במלוא העוצמה.

אלה היו הצרחות ששמע! מדוע נשאר בתוך הפונדק?

מייקל ידע כמה אלייזה בודדה. היא סיפרה לו שהוריה נרצחו בידי אוכלי-מוות, והיא ידע שלא נותר לה אף קרוב משפחה חי. היא גדלה בבית-יתומים מוגלגי, ובהוגוורטס היו לה רק שני חברים קרובים - מארק, שאותו אהבה, וקייטי בל מגריפינדור.

מרלין, האם לא יישאר לאלייזה אף אחד? חשב מייקל.

הוא לא ראה בזה שום צדק. מצד שני, גם למשפחה שלו לא הגיע למות.

מייקל לא ידע מה לומר, אז הוא פשוט הרכין את ראשו והניח את ידו על כתפה, מנסה לנחם אותה.

"א - אני כל כך מצטער," מלמל בהיסוס. 

היא הנהנה. ואז היא קמה, ונראה היה שניערה מעצמה את כל מה שעבר עליה.

מייקל חייך. הנה אלייזה הישנה והטובה חוזרת שוב.

"אני בעיקר דואגת לרוג'ר," היא אמרה בענייניות. "הוא אהב אותה, המסכן, אתה יודע. הוא בטח מרגיש בודד, עכשיו כשהיא אולי תמות."

מייקל חייך שוב. היא לא מפסיקה להפתיע אותי, חשב. לא ייאמן איך שהיא דואגת לאחרים גם כשמצבה כל כך רע.

"אני מניחה שהוא חשש לומר לה את זה בגלל התדמית של ההפלפאפים כחלשים וטיפשים." היא צחקה. "אידיוט חביב שכמוהו. ברור שהוא גאון, אפילו מאלפוי יכול להבין את זה."

מייקל צחק איתה, למרות שהתקשה להבין כיצד היא מסוגלת לצחוק. לראשונה מזה ארבעה חודשים, הוא לא היה לבד.

סדרה של דפיקות חזקות וקצובות על דלת חדרו העירו את מייקל באחת. הוא זינק מהמיטה, לפת את שרביטו, ופתח את הדלת בקסם.

מהעבר השני עמד פלנינגן, ג'ינג'י ונמרץ כמו זיקוק כתום.

"קום," הוא אמר בעליזות, "ארוחת בוקר."

מייקל הביט בשעונו. אלא שלא היה על ידו שום שעון, כמובן, כי לקחו לו אותו בכניסה לאזקבאן.

"השעה רבע לשש," עדכן אותו פלנינגן.

מייקל שקל ברצינות להטיל עליו קללה.

"למה כל כך מוקדם?" שאל בקול סובל.

"גריגו יוצא היום לפעולה, והוא רוצה לתפוס איתך שיחה לפני שיילך. הוא בדרך כלל קם בחמש, אבל הפעם קם מאוחר בשבילך."

מייקל גלגל עיניים ורטן. "הוא לא יכול לפגוש אותי בערב?"

פלנינגן הכה על ראשו הבוער בייאוש. מייקל הבין את הרמז, והלך אחריו לאורך המסדרון החשוך עדיין.

מייקל ציפה שסקארלט יישב באולם הגדול, שיחכה לו בכס הכסף שלו - אך להפתעתו, פלנינגן הוביל אותו בחיפזון אל עבר גרם מדרגות מסתלסל, שעלה מעלה מעלה בסיבוב שנראה אינסופי.

אחרי מה שהרגיש למייקל כמו שעתיים ומיליון מדרגות, השניים מצאו את עצמם עומדים על מישורת קצרה בראש גרם המדרגות. מולם הייתה דלת עץ פשוטה, שלה מנעול מתכת ישן וחלוד.

"ברוך הבא לאגף השמור," הכריז פלנינגן בחגיגיות, וגם בקנאה - שהשתדל להסתיר, ללא הצלחה מרובה. "יש לך הזכות ל - "

אך מייקל לא הספיק לשמוע את המשכו של המשפט, ואיזו זכות נפלה בחלקו, כי דלת העץ נפתחה לפתע בחבטה. משהו שהיה בפנים משך את מייקל פנימה, ובטרם הספיק לנסות לברוח - הוא מצא את עצמו נשאב בעוצמה אל תוך החלל השחור שמאחורי הדלת.

היה שם כל כך חשוך, שמייקל לא יכול היה לראות דבר. הוא חש שהוא נופל, אך באותה מידה יכול היה גם לטוס ימינה, או למעלה, או אחורה. הוא הרגיש את האוויר הקריר חולף במהירות על פניו, ככל שנפל מטה אל האפלה. לרגע חשב שגריגו פשוט החליט להיפטר ממנו ודי, ואז נזכר עד כמה הוא נחוץ למטהרי-הדם.

בסופה של נפילה שנדמתה כמו נצח, פגע מייקל בחבטה רכה להדהים ברצפת האבן הקרה. הוא אפילו לא נשרט, מה שהעיד כאלף עדים על נוכחותו של קסם רב-עוצמה שווידא שכל הנכנסים לאגף השמור לא יינזקו מעצם הכניסה.

מייקל הביט סביבו, עד שהבחין בנקודה מרוחקת של אור. הוא החל לצעוד לעברה, וככל שהתקרב התבהר מראהו של המקום אליו הגיע: הייתה זו מנהרה ארוכה וחשוכה, מחופה לבנים, שעלתה מעלה בשיפוע קל. 

לאחר הליכה מפרכת למדי, הגיע סוף-סוף למקור האור - חריץ צר בין דלת ומשקוף. גם זו הייתה דלת עץ פשוטה, דומה למדי לזו שראה בכניסה לאגף השמור.

מייקל פתח את הדלת. הוא ציפה שדלת שנראית כה מיושנת תחרוק ותתקשה להיפתח, אך להפתעתו הדלת נפתחה בדממה ובאופן חלק.

פתח אותה - ומייד סגר; כי מה שראה מאחורי הדלת גרם לו להחסיר פעימה.

הלורד וולדמורט עמד מעברה השני של הדלת.

הפרק הקודם