![]() |
![]() ![]() ![]() ![]() ![]() ![]() |
פרק מספר 9 - צפיות: 18037
![]() |
פרק: |
דירוג הפאנפיק: pg13 - פאנדום: הארי פוטר, פורטל - זאנר: הרבה - שיפ: יש הרבה - פורסם ב: 24.08.2008 - עודכן: 24.09.2008 |
המלץ! ![]() ![]() |
פרק 8.
ליאל קמה עצבים באותו בוקר. "מה קרה?" שאלתי אןתה כאשר ראיתי אותה מגיעה מהחדרים, רוקעת ברעש. ירין ישב לידי, והוא הסתכל עליה באי הבנה. היא ראתה אותנו, ואז היה נראה שהיא עומדת להתפוצץ. "אררגג!" היא צעקה ויצאה מחדר המועדון. "את עם פיג'מה...!" חצי צעקתי, חצי אמרתי, מה לעזאזל קורה לה? ניר ישב לידו, עם ליאת. חשבתי שוב על השיחה שהייתה לנו מוקדם יותר היום. "לא להיות כמוך? למה את מתכוונת?" הוא שאל, לא מבין. "עזוב ניר, אל תקשיב לי, אני- סתם. פשוט אל תעשה טעויות." "דנה." הוא אמר במבט של 'את-חושבת-שקניתי-את-זה?'. נאנחתי. "סתם ניר. אני עושה המון טעויות בזמן האחרון. יותר מדי. אני פוגעת ביותר מדי אנשים. באנשים שאני אוהבת. עכשיו די. פשוט אל תהיה כמוני. אני אומרת לך, זה לא שווה את זה." הוא שתק ואני קמתי ממקומי, כאשר ירין בדיוק הופיע בגרם המדרגות. חייכתי אליו. יש לי הרבה מזל. אפילו יותר מדי מזל שהוא בחר בי. ועכשיו אני צופה בליאל הולכת בכעס. שתקתי. הרגשתי רע. לא משנה מה אני עושה, אני תמיד פוגעת במישהו. נמאס לי כבר. "ירין... אני-אני כבר באה." אמרתי בקול צרוד וקמתי מהר. "מה-" שמעתי אותו אומר, אבל כבר הייתי מחוץ למועדון. ליאל ישבה על גרם המדרגות, בוכה בשקט. באתי והתישבתי לידה בשקט. היא ידעה שאני פה אבל לא אמרה כלום. לאחר כמה דקות, שבמהלכן היא טיפה נרגעה, היא אמרה בקול רטוב: "מה?" לא עניתי למשך כמה שניות, בונה תשובה המסבירה את חוסר ההיגיון במה שעשיתי הרגע. "אני-אני ממש מצטערת." אמרתי בקול סתום. לא ידעתי איך להסביר את הרצון הכל כך חזק לשמח את כולם. לפגוע בעצמי בשביל חיוך על פניהם. "ונראה לה שזה עוזר לי?" היא אמרה בקול ארסי. שתקתי. "אני-," התחלתי. מה אני כבר יכולה לומר לה? אני פשוט הרסתי הכל עם האגויסטיות שלי. "את צודקת." אמרתי לבסוף. "לא מגיע לי להיות עם ירין. אני פשוט הרסתי הכל. אני יעזוב אותו. זה יהיה הכי טוב לכולנו. לכי אליו. תהיה איתו. ו...זהו." אמרתי בשקט וקמתי. ידעתי שהיא מסתכלת עלי בהלם, אבל לא רציתי לפגוש במבטה. ידעתי שאני יפרוץ בבכי אם אני יסתכל עליה. הלכתי בנחישות לחדר המועדון. לגמור עם זה וזהו. "ירין," אמרתי כשנכנסתי. הוא דיבר עם ניר על משהו. לא ממש היה אכפת לי. "תקשיב, אני לא ממש אוהבת אותך. זא אומרת אני כן. אבל אני הורסת הכל. לא מגיע לך מישהו כמוני. אתה צריך מישהי הרבה יותר טובה ממני. אני ממש מצטערת אם הכאבתי לך בזמן האחרון. זה פשוט הטבע שלי. מצטערת." הדמעות כבר זלגו; לא הצלחתי להחזיק אותן יותר. לפני שמישהו מהם בכלל הספיק לומר משהו, כבר הייתי בחוץ, רצתי, בכל הכך, הכי רחוק שיכולתי. נשבר לי כבר מהכל. נשבר לי לאהוב. נשבר לי להיות. נשבר לי מהחיים. אני רוצה הביתה.
*****************
החלום הזה פשוט הרס אותי. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. היה לי קשה מדי להסתכל עליו מנשק את דנה. מחייך בכל פעם שהיא דיברה. מביט בה כשהיא קראה ספר, או עשתה שיעורים. זה היה יותר מדי. ועכשיו היא באה, אומרת לי שאני צודקת, שאני צריכה להיות איתו, שהיא עוזבת אותו?! מה קורה לה? אני לא עומדת בכל הלחץ הזה. זה יותר מדי. אני רוצה את ירין אבל... אם היא תפרד ממנו, זה יכאיב לו, וזה יכאיב לה, והכל בשביל שני יחייך. אני רוצה את ירין! אמרתי לעצמי שוב, היא יעדה שאני אוהבת אותו, ושאני רוצה אותו, והיא למרות זאת הלכה איתו, בידעיה שהיא לא יודעת מה היא מרגישה. היא צריכה לקחת אחריות על הבעיות שלה. חשבתי שלא כדאי לי ללכת לשם עכשיו. עליתי למעלה [כמובן, אחרי שעשיתי קסם שיחליף את הפיג'מה בגלימה]. בארוחת הבוקר לא נשארו הרבה אנשים, לא בשולחן סלית'רין לפחות. שולחן גריפינדור היה חצי מלא, וגם הקונדסאים היו שם. סיריוס ראה אותי, וחייך אלי. לא החזרתי לו את החיוך. ראיתי את מבטו של ג'ימס, מסתכל על סיריוס באי הבנה. 'איזה דפוקים' אמרתי לעצמי. גם דניאלה הייתה שם, דיברה עם ילד ההוא, שהבנתי ששמו היה יניב. רמוס ישב שם, אבל הוא לא אכל. הוא נראה חולה, מפחד. סוורוס גם היה שם, מביט על הקונדאים בשנאה. היתישבתי רחוק ממנו, כמה שהשולחן אפשר לי. אכלתי בשקט, חושבת לי על מה דנה אמרה לירין, ומה הוא חושב. קיוויתי שעכשיו הוא ישים לב שזה שאני אוהבת אות, אבל ידעתי שזה לא יקרה בימים הבאים, דעתי שהוא באמת אהב את דנה. היום עבר בשקט, העברתי את רובו בחוץ. למרות כל שיעורי הבית שמקגונגל נתנה לנו, לא היה לי כל חשק ללכת לחדר המועדון היום. לפני ששמתי לב, נרדמתי ליד שיח אחד, קרוב לנהר. כשקמתי שוב, זה היה מצעקה. צעקה של ילד, צעקת כאב. הסתכלתי סביבי, ראיתי ילד מוכר, מחזיק את ראשו בכאב. לידו היה ילד עם שער ארוך, אחר עם משקפיים, ועוד ילדה עם שיער ארוך. הבנתי שאלה הקונדסאים, והילד שצרח זה... רמוס. גופו השתנה לאט לאט, והצעקות רק נחלשו, הופכות לנהמות. לאחר כדקה, רמוס כבר לא היה שם. זה היה...אדם-זאב. צרחתי, והזאב ראה אותי. סיריוס אני חושבת [זה כבר היה כלב שחור וגדול] רץ לכיווני, מראה את שיניו החדות לרמוס. הזאב שאג, ואז רץ לכיוון היער. כל מה שאני זוכרת עוד מאותו לילה, זה היה הפחד עוטף אותי, ואת נהימתו החלשה של סריוס לידי, לפני שנפלתי על האדמה, מחוסרת הכרה.
כל מה בכתב שונה, זה ליאל. (החלק האחרון).
|
|
||||||||||||||||||||||||
ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים | |||||||
גריפינדור | הפלפאף | רייבנקלו | סלית'רין | ||||
|
|||||||
|
![]() |
קיצורי דרך מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס עוצב על-ידי Design by JBStyle © כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal 2007-2025 |