הו אלוהים לא שוב!

אני מתנצלת! אל תהרגו אותי! בבקשה!

"רגע… מה?" פלט נוויל כשחצה את האש. "זה באמת היה קווירל? לעזאזל, עכשיו אני חייב לתאומים וויזלי כסף."

"הימרת על מי רוצה להרוג אותי?" הארי שאל. "זה לא קצת… חולני?"

"אה, כאילו יש לך זכות דיבור. אתה מעלה את נושא 'עיוות הפנים' שלך, כמו שאתה קורא לזה, בכל הזדמנות," ציין נוויל.

הארי משך בכתפיו. "כן, נראה שכולם אוהבים לדבר על זה, אז אני מניח שזו בעיה שלהם. ולפחות התאומים וויזלי עוד סומכים עלי!"

לפני שנוויל יכל לענות, קווירל דיבר. "תהיתי אם אפגוש אותך פה, פוטר. אם כי אני חייב לומר, לא ציפיתי לראות פה גם את לונגבוטום."

הארי נראה מבולבל. "למה תהית אם תראה אותי? אני בסך הכול בן אחת עשרה מסכן; ובאמת הייתי צריך להיות חכם יותר מאשר לצאת בעקבות קוסם מאומן היטב שרוצה להרוג אותי, חמוש רק בכמה מחברי ללימודי השנה הראשונה." למרות שאם הוא היה באמת בן אחת עשרה לא היה עולה בדעתו להכריח מבוגר להקשיב אחרי שמקגונגל ייבשה אותו כך. אלוקים יודע שהוא לא עשה זאת בפעם הראשונה. הוא באמת היה צריך להיות יותר ממוקד לגבי למה הוא חושב שהאבן בסכנה.

"המ, אני לא יודע," אמר קווירל בסרקסטיות. "אולי זו העובדה שכל פעם שאני מתרחק ממך, אתה מתעקש שהצלקת שלך שורפת?"

הארי פתח את פיו לענות ואז לפתע סגר אותו. "נקודה," הוא הודה.

"אני מוכרח לומר, אני באמת לא ציפיתי ממך להבין את זה בהתחשב בזה שסוורוס נראה כל כך מתאים. אני מתכוון, איזה אדם שמשתמש בהיגיון היה חושד בי, פ-פ-פרופסור קווירל המ-ממגמגם והמ-מ-ממסכן, כשהעטלף המגודל מסתובב פה."

"אני."

"אמ, הארי? נדמה לי שהשאלה היתה 'איזה בן אדם שמשתמש בהיגיון'," הזכיר נוויל.

"אה, כמובן. אבל כנראה לא הייתי מבין אם לא היה מוצמד לך איזה טום רידל לעורף."

זה היה הלם לכל מי שנכח בסיטואציה. לנוויל לא היה שמץ של מושג על מה הארי מדבר, לקווירל לא היה שמץ של מושג מי זה טום רידל, ולטום רידל לא היה שמץ של מושג איך הארי מכיר את שמו האמיתי.

קווירל מצא לנכון לא לשאול שאלות ונקש באצבעותיו, כובל את השנים בחבלים. הארי קילל את עצמו על ששכח מהחלק הזה, והתמקד בניסיון להסיר את החבלים ללא שרביט. הוא יכל לעשות זאת בעיקרון אם ניתן לו מספיק זמן, אבל הוא יאלץ להתרכז.

בינתיים, קווירל בחר לנצל את ההזדמנות למלמל לעצמו בניסיון למצוא את האבן.

לפתע, וולדמורט אמר, "השתמש בילד… השתמש בילד…"

"זה טום רידל?" לחש נוויל.

הארי הסתפק בהנהון.

קווירל פנה אל הארי. "כן - פוטר - לכאן." הוא התיר את החבלים שכבלו את הארי והורה לו להסתכל במראה.

שלא כבפעם הקודמת, בה הארי חשב שהאבן תהיה בטוחה יותר בכיסו מבמראה הקסומה שקווירל לא הבין והיה כה נואש שהיה מוכן לסמוך על ילד כדי שישיג לו את האבן, הארי לא באמת רצה את האבן.

"נו?" שאל קווירל בחוסר סבלנות. "מה אתה רואה?"

"אני רואה את המשפחה שלי." הוא שהה לרגע. "ברצינות, אנשים, זה לא עומד להשתנות בקרוב אז אתם יכולים להפסיק לשאול."

"אתה לא רואה את האבן?" שאל קווירל, מאוכזב ומעט מפקפק.

"למה לי לרצות אותה?" הקשה הארי. "נראה שהיא בטוחה מספיק במקומה הנוכחי."

כשהארי החל להתרחק מקווירל, וולדמורט דיבר שוב. "היעזר בילד השני…"

הארי קפא. "לעזאזל!" הוא באמת היה צריך לציין שלהסתכל במראה זה רעיון רע.

קווירל פנה לעבר נוויל, שנראה מבועת.

"תן לי לדבר איתם… פנים אל פנים…" החליט וולדמורט.

בזמן שקווירל מוחה אבל עושה בכל מקרה את מה שוולדמורט רצה, הארי ניסה, שקט וללא שרביט, לשחרר את נוויל.

"אה!" צעק נוויל למראה וולדמורט, לראשונה בחייו.

הארי לא נבהל. הוא ידע שהוא יכול להתמודד עם וולדמורט בצורתו הנוכחית, הוא פשוט לא היה בטוח לגבי נוויל.

"הארי פוטר ונוויל לונגבוטום. כמה משעשע שאלה דווקא שניכם, עומדים כאן ביחד לפני. משעשע אך הולם."

"טום רידל. אני די בטוח שאתה פדופיל."

נוויל כמעט נחנק. הוא לא בדיוק ידע מי זה, אבל היתה לו תחושה מציקה שהוא אמור לדעת.

"אתה מעז…" וולדמורט התחיל בכעס, למרות שקשה היה לומר אם הוא מעוצבן יותר מהשימוש בשמו האמיתי או שמא מהקנטתו של הארי.

"כן, אמרתי את זה, בוא פשוט נדלג על החלק שבו אתה נעלב כי אני יודע את השם שלך, אוקי?" הציע הארי.

וולדמורט שתק לרגע. ואז אמר, "היתה נבואה, אתה יודע."

הארי נלחץ. מה וולדמורט מנסה לעשות? הוא לא אמר שום דבר כזה לפעם קודמת. זה בגלל שגם נוויל כאן?

"הנבואה אמרה לי שיהיה ילד שיוולד בסוף יולי שהוריו נלחמו בי שלוש פעמים שיעצור אותי. זה יכל להיות כל אחד מכם. בחרתי לתקוף את הארי והוא אכן עצר אותי. זמנית. הנבואה התגשמה. אז אתה רואה, אין לי באמת סיבה להרוג אותך, או את חברך, נוויל. פשוט הבא לי את האבן שבכיסך ואני נותן את מילתי שלא אפגע בכם."

"מילה של שקרן ורוצח." התפרץ הארי.

"א - אתה," נוויל רעד. "אתה הרסת את החיים של ההורים שלי!"

"זה לא היה אני, נוויל, זה קרה רק אחרי שהלכתי. בלטריקס לסטריינג', שהיתה תמיד מהנאמנות לי ביותר… אני לא מביע הסכמה למעשה, ואני אגרום לה לסבול על שלקחה ממך את הוריך, נוויל. רק אמור את המילה, הבא לי את האבן ונקמת הוריך תעמוד."

נוויל רעד עתה ללא שליטה. "י - יכלת באותה קלות לתקוף אותי ולהרוג את הורי."

"אבל לא עשיתי זאת," קולו של וולדמורט היה רך, משכנע. "רדפתי אחרי הארי כי לא רציתי לשפוך דם טהור לשווא, במקרה של טעות. ילדים טהורי דם אציליים כמוך הם העתיד, נוויל יקר.. להכניס את הוריך לשיגעון היה כל כך בזבוז; הם היו קוסם ומכשפה דגולים. כשאחזור, אתקן כל עוול של טוהר דם כהוריך, שאיבדו הכל מלבד את חייהם. אני יכול להחזיר את הוריך.. רק הבא לי את האבן."

נוויל שתק לרגע ארוך. "ל-לא… אני… לא."

לפני שוולדמורט הספיק לעכל את סירובו של נוויל, הארי ניצל את ההזדמנות והתנפל על קווירל, מצמיד את ידיו לפני האיש.

הכאב בצלקתו של הארי היה כה חזק שהארי הוכה סונוורים. הוא ידע שהוא כנראה היה צריך להתערב עוד קודם אבל אולי, קצת כמו דמבלדור, הוא רצה לתת לנוויל הזדמנות להתמודד עם וולדמורט וחשב שסירוב להיכנע לוולדמורט, כשזה מציע הכל, יעשה פלאים להערכה העצמית של נוויל.

בדיוק כשהארי עמד להתעלף, הוא שמע "רדוקטו!" וקווירל נפל. הוא הרים את ראשו וראה את נוויל, עיניו פעורות, מנמיך את שרביטו.

"אוי! הארי! נוויל!" קראה הרמיוני ברגע שהם יצאו מהמסדרון. מחוסר כל רעיון טוב יותר, הם פשוט רכבו על המטאטא של הארי דרך דלת הסתרים. היא מיד חיבקה את שניהם.

"הי, הרמיוני," אמר הארי חלושות. "מצאת את פרופסור דמבלדור?"

"מובן שכן," אמר דמבלדור מאחורי הארי. איך -? עדיף לא לשאול. "עכשיו, אני בטוח שיש לך הרבה שאלות אלי ואני יודע שלי יש כמה אליך, אבל קודם כל למה שלא נלך כולנו למרפאה?"

כשמאדאם פומפרי סיימה לטפל בהם ורון והרמיוני נשלחו לדרכם, דמבלדור חזר.

"אולי כדאי שתיתן לפרופסור דמבלדור את אבן החכמים," הארי פתח בהצעה.

עיניו של נוויל התרחבו. "אה נכון! שכחתי מזה לגמרי..."

"אכן," עיניו של דמבלדור נצצו. "בטח היתה התרגשות רבה שם למטה."

הארי גיחך. "טוב, זו דרך מסוימת להגיד את זה."

"הרגתי את פרופסור קווירל." שתיקה באה בעקבות ההצהרה הזו, ונוויל רק בהה אל מיטת בית החולים שלו, נאחז בסדינים. הוא לא שוחרר כי הוא לא הפסיק לרעוד מאז שהם הגיעו לאגף בית החולים.

"מה קרה?" הטון של דמבלדור היה קשה.

בתחושה שנוויל כנראה לא רוצה לדבר על זה, הארי נשם נשימה עמוקה והתחיל. "קווירל חיפש את האבן. רון נלקח על ידי המלכה במשחק השחמט ששיחקנו ובשיקוי שהעביר אותנו דרך הלהבות היה מספיק רק לשנים, אז הרמיוני חזרה לרון. הראי של ינפתא היה שם וקווירל ניסה להשתמש בי כדי להשיג את האבן, אבל לא ממש רציתי אותה ולכן נוויל, שכנראה רצה להשיג אבל לא להשתמש באבן, הצליח להשיג אותה במקום זאת. מסתבר שקווירל נושא את וולדמורט על הראש. וולדמורט...הוא הבטיח לנוויל את הוריו בחזרה אם הוא רק ימסור את האבן. נוויל אמר לא. וולדמורט עמד לתקוף את נוויל אז השתמשתי בהקרבה-אהבה-הגנה הקסומה של אמי כדי לשרוף קווירל"

"הרגתי אותו," אמר נוויל שוב.

"קווירל כבר היה מת," אמר לו דמבלדור בעדינות. "הוא היה מת ברגע שהוא הרשה לוולדמורט להתגורר בגופו. הוא היה מת בכל מקרה ברגע שבו וולדמורט עזב אותו, דבר שהיה עושה הלילה, בלי קשר אם הוא היה לוקח ממך את האבן ויוצר לעצמו גוף חדש או אם הוא נכשל והחליט שקווירינוס המסכן סיים את ימיו בשירותו."

"אז זו לא אשמתי?" קולו של נוויל נשמע מפקפק.

"לא, זה לא," הארי הסכים. הוא ידע שייקח זמן עד שזה ישקע באמת והוא ייחל שזה לא היה צריך לקרות ככה, אבל לא היה שום דבר שהוא יכול לעשות בקשר לזה עכשיו. הוא באמת לא ציפה שנוויל יתקוף את קווירל בזמן שהוא שרף אותו במגע שלו. "אז מה הולך לקרות לאבן עכשיו?" הארי שאל, מבקש לשנות את הנושא לעניינים פחות מדכאים.

בעקבות כך דמבלדור הסביר איך הפלמלים עומדים למות, אבל זה בסדר כי הם היו ממש זקנים בכל אופן. אז אולי זה היה רק מעט פחות מדכא.

"יש לך עוד שאלות?" שאל דמבלדור בחביבות.

"ובכן, וולדמורט אמר דבר אחד מעניין שקיוויתי שתוכל להסביר," אמר הארי בתמימות.

דמבלדור הנהן, מורה לו להמשיך.

"הבנתי שיש איזו נבואה כלי ועל נוויל שגרמה לוולדמורט לרדוף אחרי," אמר הארי באיטיות, נהנה מהמראה של הצבע הנעלם מפניו של דמבלדור. "משהו על זה שאני היחיד שעצר אותו?"

"לא התכוונתי שתגלה את זה ככה," אמר דמבלדור לבסוף, נאנח. "ובמיוחד לא בגיל כל כך צעיר. קיוויתי... אבל אבוי, מה שנעשה נעשה, אני מניח, ולא בוכים על חלב שנשפך. הלוואי והייתה לי הגיגית איתי, אבל אין לי, אז אני אומר זאת בשפתי. פשוט אומר לך את הנבואה: בעל הכוח לנצח את אדון האופל מתקרב...יוולד לאלה שהתריסו נגדו שלוש פעמים, יוולד בסוף החודש השביעי... ואדון האופל יסמן אותו כשווה לו, אבל יהיה לו כוח שאדון האופל אינו מכיר… ואחד מהם חייב להרוג את השני כי אף אחד לא יכול לחיות בזמן שהשני מתקיים."

"וזה יכול להיות או אני או הארי?" שאל נוויל חלושות.

"אוי ואבוי, לא, הנבואה היא על הארי. כאשר וולדמורט בחר לחפש אחרי הארי ונתן לו את הצלקת שלו, הוא סימן אותו וכיוון עליו את הנבואה", ענה דמבלדור.

נוויל ניסה שלא להיראות מלא הקלה מדי כי הוא שמשמעות הדבר שעצירת וולדמורט תהיה נתונה בידי הארי.

"אממ, אדוני? אתה מבין שאני בן אחת עשרה, נכון? ולא באמת האדם האחראי ביותר בסביבה? ואתה באמת לא צריך לצפות ממני להיות היחיד שיכול להרוג אותו?"

"לא הייתי חולם לצפות ממך לשום דבר עד עוד כמה שנים. ולמעשה, אני לא יכול לגרום לך לעשות שום דבר. מצד שני, עד שתעמוד פנים אל פנים עם וולדמורט בפעם האחרונה, בידיעה שהוא רוצה להרוג אותך, בידיעה שהוא הרג או ניסה להרוג אינספור אחרים, ייתכן מאוד שתחליט בעצמך שכדאי להרוג אותו. בוודאי שאם הוא יחזור לגופו ולא יפסיק לצוד אותך, הסיכויים הם טובים מאוד שאחד מכם ימות ביד השני."

הארי הלך למשתה הסיום בלב כבד. בידיעה שהאגריד השיג לו אלבום מלא בתמונות של הוריו, הוא בילה את כל הלילה במסיבת 'אנחנו מסיימים' המאולתרת שהשנה השביעית ערכה (בהתעקשותה של טונקס כי הוא לא ממש הכיר את תלמידי השנה השביעית האחרים), והוא יזכה לראות שוב את ג'יני בקרוב. מצד שני, גריפינדור אכן זכתה השנה בגביע הבתים, למרות מאמציו לסכל זאת.

הארי ניסה בכל כוחו להיראות מדוכא כאשר דמבלדור הכריז שגריפינדור בראש. מצד שני, זה לא היה בגלל הנקודות של הרגע האחרון.

"יש לקחת בחשבון אירועים אחרונים", המשיך דמבלדור. הארי נאנח. כמובן שהם חייבים. דמבלדור העניק לרון חמישים נקודות עבור "משחק השחמט הטוב ביותר שראתה הוגוורטס אי פעם" למרות העובדה שבאמת לא הייתה דרך אובייקטיבית למדוד דבר כזה, הרמיוני חמישים נקודות על כך שלא הרעילה את עצמה או את חבריה לכיתה, נוויל חמישים נקודות עבור הצתת צמח נדיר ויקר ערך, והארי קיבל שישים נקודות על כך שלא סיפר למבוגר אחראי על הניסיון של קווירל לגנוב את האבן ועל כך שסיכן כמה מחבריו לכיתה. כמובן, דמבלדור יכול היה לנסח את זה קצת אחרת, אבל עדיין ברור היה את מי הוא מעדיף.

הארי התחיל לדפוק את ראשו בשולחן ולא הפסיק עד שפרסי התעצבן עד כדי כך שהוא איים לקלל אותו.

החגיגה ליד שולחן גריפינדור על כך שסוף סוף היה בית שמתחנף הכי טוב נעשתה כל כך מעצבנת עד שבאמצע המשתה הארי קם והלך לשבת ליד הסלית'רינים. הוא בילה את שאר המשתה בהתנשאות עמם והתלונן על ההעדפה הבוטה. דמבלדור, שלא יכל לשמוע מה הוא אומר, חייך חיוך רחב לנוכח הגישה הבוגרת של הארי לחצות את גבולות הבתים.

כשההוגוורטס אקספרס נכנסה לתחנה, הארי באמת שמח שהנסיעה ברכבת הסתיימה, בפעם הראשונה בחייו. הוא, רון, הרמיוני ונוויל זה עתה ישבו ואפשרו לכל מכריו השונים של הארי ולחבריו לתורת הצמחים של נוויל לבוא לבקר אותם לאורך כל הנסיעה ברכבת. לרוע המזל, זה לא מנע מהרמיוני להציק להארי לגבי תוצאות הבחינה שלו. אז הוא קיבל את הציונים הגבוהים ביותר בשנה הראשונה מאז דמבלדור ועכשיו הוא זוכה להערכה כילד פלא (לעצבנותם של שניהם), זה באמת היה רק היתרון לגיל שתים עשרה. אחרי הכל, להיות בן אדם שנאלץ לשבת בפגישות משעממות ולקיים מסיבות עיתונאים ולעתור באופן קבוע לקסמהדרין גרם לכך שבאופן רשמי היה לו ריכוז מספיק כדי להקשיב בכיתה של פרופסור בין אז הוא אפילו הצליח בתולדות הקסם למרות סירובו הבוטה ללמוד. וזו הסיבה שהרמיוני הייתה משוכנעת שהוא או העתיק או שהסתיר את גאונתו לאורך כל הזמן הזה.

"אתם חייבים לבוא אלי בקיץ," אמר רון. "כולכם-אני אשלח לכם ינשוף. אה, ובכולם אני מתכוון חוץ ממאלפוי והבריונים שלו." מה שהשאיר את הארי, הרמיוני ונוויל.

"כאילו שהייתי רוצה," דראקו ירה בתשובה. "חדרי השינה שלי גדולים יותר מכל הבית שלך!"

הארי גלגל את עיניו. "דראקו, זוכר מה דיברנו על איך זה לא נחמד שרודפים אחרי היריבים הפוליטיים של אבא שלך? וזה מזכיר לי: זו אולי שאלה מוזרה, אבל האם יש לך גמדון בית בשם דובי?"

דראקו הנהן. "מי עוקב אחר מי עכשיו?"

"אממ, אתה. אתה עוקב אחרי רון. בדיוק דיברנו על זה. אבל בכל מקרה, הסיבה ששאלתי היא זה כי אתה זוכר איך הצלקת שלי אמרה לי שקווירל רצה להרוג אותי?"

דראקו הנהן בחוסר ביטחון.

"טוב, אז היא גם אמרה לי שיש לך גמדון בית בשם דובי שיגנוב לי את כל המכתבים השנה. אז אם תוכל לצוות עליו לעזוב את המכתבים שלי, זה יהיה נהדר."

דראקו משך בכתפיו. "למה לא?"

ברגע שהם ירדו מהרכבת ועמדו בתור כדי לעבור בשער בקבוצות קטנות, טונקס ניגשה אליו, עם שיער בורוד מסטיק. "אז התקבלתי ללימודי הילאיות", אמרה. "והתסרוקת לכבוד החגיגה."

"אז אתה הולכת להשאיר את זה ככה?" שאל הארי, משועשע.

"כן. אני אשאיר את זה ככה כשאני לא משנה צורה כל עוד אני משוגעת עד הירח על התסרוקת הזו. הייתי אומרת לך קודם, כמובן, אבל הייתי עסוקה מדי בלהסתתר מפני פרסי."

"להסתתר מפרסי? למה? הוא כאילו, האדם הכי פחות מפחיד שקיים," הארי הצביע.

"אני יודעת, אני יודעת, אבל הוא רצה לשמוע אותי מדברת על טריטונים כבר בפעם השלישית ולשאול איך אני חושבת שהלך לו בבגרויות וסיפר לי את הסיפור המרתק של כל תשובה קטנה שהוא כתב או איית", התלוננה טונקס. .

"נשמע כמו הרמיוני," אמר רון.

"הי!"

"אז האם אין משהו שאני יכול לעשות כדי לגרום לך לתת לי לקרוא לך נימפ-כלומר, השם הפרטי שלך," הארי תיקן בחופזה בעוד טונקס נועצת בו מבט זועם.

"לא, סליחה."

"אוי בחייך! אני אתן לך את בני הבכור!" הארי הבטיח.

טונקס צחקה. "אתה לא קצת צעיר לחשוב על דברים כאלה?"

הארי משך בכתפיו. לפי כל החישובים, הוא אמור להיות אבא עד עכשיו. אם זה היה בן היו קוראים לו ג'יימס סיריוס ואם זו הייתה בת הם היו הולכים עם לילי.

"את תשמרי על קשר, נכון?" הארי שאל אותה כשהיא עמדה לעבור את המחסום.

"אה, לא היית יכול להיפטר ממני גם אם היית רוצה," אמרה לו כשנעלמה.

כשהארי ורון עברו, ואחריהם הרמיוני ונוויל, הארי שמע לא מעט רכילות סביב דראקו מאלפוי ואת השאלה שהארי זרק על אימו בתחילת השנה. הוא גיחך; הוא שכח מזה לגמרי.

"הנה הוא, אמא, הנה הוא, תראי!" קראה ג'יני, קופצת מעלה ומטה, ברגע שראתה את הארי.

"היי, ג'יני, נכון?" הארי חייך אליה.

"כן," היא אמרה, מסתכלת לכל מקום חוץ ממנו.

"אתה גם באה להוגוורטס בשנה הבאה, נכון?"

היא רק הנהנה.

"אני אראה אותך שם, אז. אה, וגברת וויזלי, רציתי להודות לך על מתנת חג המולד הנדיבה שלך."

"הו, זה היה כלום, יקירי," היא הבטיחה לו.

"טוב, כדאי שאלך," אמר הארי. "אני חושב שדודי עדיין כועס עליי..."

"מאז ספטמבר?" שאלה גברת וויזלי בהלם.

"טוב, הוא בכל זאת שלח לי איומי מוות בחג המולד," אמר לה הארי.

"או מיי..."

כשהארי הגיע לבית, הוא ראה כלב שחור גדול שוכב על המדשאה הקדמית של הדרסלים, כמו מחכה לו. הארי החביא במהירות את החפצים שלו בחדרו (יכול להיות שהוא איים להפוך את הדוד ורנון לכחול אם ינסה לנעול את חפצי בית הספר שלו אבל הבטיח שלא ישתמש בקסם) ורץ לקראתו.

"הי אחי," הוא בירך. "אתה נראה כאילו אתה מסוגל ללכת. אני הולך לגינה. אתה בא?"

הכלב רק הרים את ראשו כאילו לא הבין, אבל הסכים ללכת בעקבות הארי. ברגע שהגיע לגינה - שלמרבה המזל היתה ריקה - הוא התיישב על אחת הנדנדות והסתכל ישר על הכלב.

"נו נו, סיריוס. עבר הרבה מאוד זמן."

שוב, אני מתנצלת. זה לקח לי הרבה יותר מידי זמן.

אבל בחיי שלא היה לי זמן (להלן - עשיתי היום בגרות במתמטיקה).

ועדיין.

אז רציתי להציע משהו - אם אתם עדיין כאן ולא התייאשתם כי חשבתם שנטשתי. אם אתם רוצים קצב מהיר יותר ויש ברצונכם להרגיש משמעותיים ולתרום לעולם, אתם בהחלט מוזמנים לפתוח את הפאנפיק המקורי באינטרנט ולתרגם, החל מפרק עשר, ולשלוח לי ינשוף עם פרקים מתורגמים, שאני אוכל לעבור עליהם ולהעלות לטובת הכלל (אל תרגישו רע אם אתם מתרגמים גרוע או משהו, זה יעזור בכל אופן, יהיה לי יותר קל לעבור על פרק מאשר לתרגם אותו מלכתחילה).

אם לא, אני ממש לא מבטיחה שהקצב יעלה כי אני אנשה עם מעט מידי זמן ויותר מידי דברים לעשות.

בהנאה...

הפרק הקודם		הפרק הבא