רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 8: האמת על פרנק ואליס לונגבוטום - חלק ב'

ואז הארי נזכר.

בביקוריו התכופים של נוויל אצל הוריו בקדוש מנגו, אימו נהגה למסור לידיו עטיפות ריקות של ממתקים. סבתו אמרה לו בזמנו לזרוק את זה, אך נוויל, בכמיהתו למזכרת כלשהי מהוריו, שמר על העטיפות בקפדנות במשך כל השנים.  נוויל סבר כי אימו הביאה לו את העטיפות באקט של טירוף, אולם כעת תהה הארי אם ייתכן והיה מניע נסתר כלשהו שהביא אותה לכך.

"הם הותקפו כש... כש..." גימגם נוויל.

"נוויל, אתה לא חייב להמשיך אם אתה לא רוצה," אמרה הרמיוני בעדינות.

"לא, אני רוצה," אמר נוויל בקול הכי נחוש שהצליח לגייס, "כשקבוצה של אוכלי מוות ניסתה לדלות מהם מידע... על מקום הימצאו של ...של..."

"וולדמורט," השלים אותו הארי בקדרות.

"כן. אבל סבתא תמיד אמרה לי שמה שקרה להוריי קרה לא רק בגלל וולדמורט. אוכלי המוות ידעו שוולדמורט מת, כי האות האפל שנצרב בידם נעלם כמעט לגמרי מעל ידם, ונשארו רק צלקות קלות. חייבת להיות עוד סיבה לרדיפה של הוריי.

נוויל תחב את ידו לקופסא, הוציא חופן עטיפות ונתן להם להתפזר מבין ידיו חזרה לקופסא.

"מה כתוב שם?" שאל רון בהתרגשות.

"אני לא יודע," אמר נוויל בבלבול, "זה לא הגיוני במיוחד."

רון הביט בו בבלבול.

"יש כאן רק מילה בודדת על כל עטיפה, דברים כמו 'אחד', 'או', 'לך רק'," אמר נוויל בעוברו על העטיפות בידו.

עיניה של הרמיוני אורו פתאום, כפי שקרה לעיתים קרובות כאשר עלתה על משהו חדש.

"לדעתי כדאי שתפזר את כל העטיפות על הרצפה," היא אמרה לאחר מחשבה עמוקה.

"מה? למה?" העיר הארי בהטיית ראש, "עכשיו ננסה לסדר אותן?"

"לא, הארי, בשביל זה נשתמש בקסם," היא הדגישה את טון דיבורה.

"בסדר," היסס נוויל אך ציית ופיזר את כל העטיפות על השטיח שהיה במרכז החדר.

כולם התכופפו והתיישבו על ברכיהם כדי לבחון את המילים, הרמיוני נותרה לעמוד.

"רפארו!" היא קראה בקול כששרביטה מונף לפנים.

העטיפות התרוממו באוויר והסתדרו בצורה מלבנית.

"זה מכתב," קרא נוויל, פניו הלבינו והאדימו בו-זמנית מהתרגשות, כשהעטיפות נחתו בידיו.

ניתן היה לראות בבירור כי חלק, גם אם לא גדול, מהעטיפות היה חסר, אך עדיין היה אפשר לקלוט את התמונה הגדולה.

נוויל פרש את הגיליון על הרצפה והארבעה התגודדו סביב המילים, כשאף אחד לא מעז לזוז או לפצות פה. כל אחד קרא את המכתב לעצמו, בשקיקה ובנשימה עצורה.

נוויל היקר....

אני יודעת שבבוא העת, כשתקרא שורות אלו, כבר תהיה מוכן להתמודד עם האתגר הקשה מכל.

אני מבינה שבקוראך מסר זה הינך בוודאי מופתע ...

נוויל, אנחנו רוצים שתדע שאין הורים גאים יותר ממני ומאביך על כך שאתה בננו.

מובן שלקחו לך שנים לחבר את כל חתיכות הפאזל ביחד, אך כעת הצלחת בכך, בדיוק כמו שציפינו.

'איך זה אפשרי?' אתה בוודאי שואל, או אפילו 'למה?', האם באמת השתגענו באותו ערב נוראי לפני כמעט שלוש שנים? את זאת גם אני איני יודעת. אבל דבר אחד או שניים אני כן יודעת; הידיעה שאתה בטוח היא זו שחיזקה אותנו במהלך השנים.

האמת, אותה אמת אשר מנעה מאיתנו להיות איתך לאורך כל הזמן הזה, הייתה, למרבה האירוניה, גם מה שהחזיק אותנו חיים.

אני בטוחה שאראה אותך גדל, גם אם ממרחק רב, ושתמיד אהיה איתך. אני עצמי אדאג לכך שתקבל את כל החלקים על מנת שתשלים את הפאזל.

אתה מבין שעניין זה חייב להישמר בסוד, אפילו לא לחבריך הקרובים ביותר. ישנם מרגלים בכל מקום, שיעשו הכל על מנת להחזיר את אדונם לשלטון. בדיוק מסיבה זו, נמנענו מלחשוף את עצמנו במהלך כל השנים שעברו. קל מאוד לרגל אחרי אדם במחלקה סגורה; מרגל המעמיד פנים שהוא משוגע יכול להוות מקור מידע מצוין,  ואני בטוחה שאכן הוצבו מספר מרגלים על המשמר כאן בקדוש מנגו.

לצערנו, לא הייתה ביכולתנו האפשרות להעיד כנגד מבצעי מעשה זה, בשל העמדת פנים החלקית הזו שלנו. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, אין כל סכנה המרחפת מעל ראשך; אתה נמצא בהוגוורטס, שם דמבלדור מגן עליך מכל רע, ועל כן אני ואביך יכולים להיות רגועים. אני בטוחה שהוא כבר חלק איתך את מאורעות הלילה ההוא, וכי אתה מבין את חשיבותו של העניין.

אולם, דע לך, בני, כי דמבלדור אינו הוא היחיד שבו תוכל לבטוח. יש עוד אדם אחד בלבד בו תוכל לתת את אמונך; שמו הוא הארי פוטר.

אתה לבטח מכיר את שמו של הילד, כפי שכל קוסם אחר מכיר את שמו (גם במסדרונות הקדוש מנגו השם הזה נשמע פה ושם(.  אולי אתה יודע זאת, ואולי לא, אך הוריו של הנער נרצחו לאחר שבטחו בחבר קרוב, שהיה גם הוא חבר במסדר. הוא לא מהווה איום כלפיך, הוא הושם באזקבאן....אל וולדמורט...לא ... יעשו הכל...בלתי ניתן לקוות...כך יהיה בעתיד.

הארי פוטר הוא הנבחר, הוא יהיה זה שבבוא העת יתעמת פנים מול פנים... וולדמורט. אני מניחה ששנים רבות עברו, ובוודאי שמעת על אותה נבואה. אם כן, אתה אמור לדעת שהיא התאימה לשני מועמדים; שניהם נולדו בסוף חודש יולי, להורים שנמלטו מוולדמורט שלוש פעמים. זוג ההורים הראשון היה לילי וג'יימס פוטר.

הזוג השני הוא אנחנו.

רצה הגורל, ווולדמורט סימן את הארי פוטר כשווה לו. הוא אמנם הובס בקרב ההוא, אך בהחלט לא במערכה.

סביר להניח שנער אף בכיתתך, וגם אם לא הייתם חברים קרובים, דע כי עליכם לשתף פעולה ולהשלים את מלאכת הדור שלנו- למען הדור הבא.

אני יודעת, בני, כי אין לי זכות להורות לך לעשות את מה שאני חושבת לנכון, ובסופו של דבר אתה זה שיחליט. אני ואביך נגבה אותך בכל החלטה שתבחר לקבל. אנו סומכים על שיקול הדעת שלך.

האם האמנו, בדומה לרבים כל כך מעולם הקוסמים, שאדון האופל באמת נעלם לתמיד? התשובה חייבת להיות שלילית.

אנו, שבמאבקנו נגדו למדנו עליו דברים נוראיים, ידענו שזה לא מספיק. האם הקוסם שהגדיר את עצמו כקוסם החזק והנורא מכולם ילך כל כך מהר, ללא מאבק נוסף? כמו שלכל מטבע יש שני צדדים, ידענו שגם לוולדמורט יש צדדים, שאפילו אנחנו עוד לא ראינו.

ידענו שיבוא היום, ואדון האופל ישוב לאיים על האיזון השברירי שרבים מאיתנו נשבעו להשיב אותו על כנו. אך המסדר איננו עוד כפי שהיה, הם נלחמו בו בכל כוחם, וחלק מחברי המסדר אף נרצחו בידי וולדמורט עצמו.

משרתיו של וולדמורט, הידועים בכינויים 'אוכלי המוות' ידעו את שידענו אנחנו. זוהי הסיבה שהם עינו אותנו באותו הלילה, שעדיין מלווה אותי בכל רגע נתון,  ומדיר שינה מעיני כל לילה מחדש.

אין זמן לבזבז. עליך לשים לב למה שמונח על הכף, לשקול את כל האפשרויות ולשמר את מאזן הכוחות.

עליי כעת לבקש ממך דבר קשה, גם אם זה מנוגד לדעתך ואפילו לדעתי שלי. נוויל יקירי, אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר שתבוא לפגוש אותנו. אולם עכשיו, כשאתה יודע, יהיה זה מעשה מסוכן וחסר אחריות. לכן, עם כל הכאב שבדבר, בשבועות הקרובים אסור יהיה לך להגיע לקדוש מנגו, ובפרט לא להראות כל שינוי שהוא בדרך החיים שלך. המשך לבקר אותנו אך ורק במועדים הרגילים, החל מחודשיים מהיום.

ועוד דבר אחרון, נוויל בני.  אני מבינה כי יהיה לך קשה לעשות כן, אולם עלינו לנקוט בכל אמצעי הזהירות הדרושים. עלייך לוודא שהודעה זו תושמד בהקדם האפשרי, כדי שלא תגיע לידיים הלא נכונות. עם זאת, השתדל להפיק את המרב מהמסמך טרם ההשמדה. אנו בטוחים שאתה תצליח לשפוך אור על האמת.

ולסיום אומר לך רק זאת. כלום לא ישווה לכוחה של האהבה, אפילו לא כוחו של אדון האופל.

באהבה,

הוריך.

הארי, רון, הרמיוני ונוויל הביאו אחד בשני בעיניים פעורות, כשתחושת ריקנות איומה מחלחלת אך תוך גופם וליבם. דקות ארוכות עברו עד שמישהו פצה את פיו.

הארי עבר לבהות באחד הקירות, רון ישב כשראשו מוטה לפנים והוא מביט ברצפה, הרמיוני מילמלה מילים בשקט חסרות פשר, ונוויל עדיין החזיק בידיו את פיסת הגיליון כשפיו פעור לרווחה.

הוא קם מתנדנד קלות ממקומו. "אני חושב שאני ארד למטה עכשיו..."

האחרים הסכימו, נוויל צריך להיות לבד עכשיו.

הארי גם כן קם ממקומו וניגש אל המזוודה שלו, שנשלחה מבעוד מועד.

"אני חושב שהוא יזדקק לזה." הוא שלף מבין חפציו חבילה גדולה, ופתח אותה לרווחה.

זו הייתה ההגיגית. "למען האמת, גם אני חושב שאצטרך אותה," אמר הארי. הוא הרגיש כאילו מוחו מלא במחשבות אין ספור, ולא היה בכוונתו להפחית מערכה של כל מחשבה שכזאת.

הארי לקח את שרביטו והצמיד אותו אל רקתו, כפי שראה את דמבלדור עושה פעמים רבות בעבר. הוא התפלא על העובדה שלא נזקק לפעולה מיוחדת כלשהי; מקצה שרביטו כבר הזדחל לו חוט כסף דקיק.

הארי הניח את המחשבה בהגיגית ונתן לה להסתחרר בשלווה. הוא נעצר כאשר הבחין בזיכרון שהוצג על פני ההגיגית.

"זה היה בדיוק לפני שנתיים," סיפר הארי בעצב, כשזיהה את המקום המדובר, "בדיוק אחרי שקיבלנו את המכתבים מבית הספר."

רון והרמיוני נטו קדימה אל עבר ההגיגית.

"מודי בדיוק הראה לי את התמונה הזו," אמר הארי והצביע אל עבר השידה. "הוא חשב שזה יהיה מעניין," אמר הארי בצחוק מריר.

"...וזאת מרלן מקינון, היא נהרגה שבועיים אחרי שזה צולם, לקחו את כל המשפחה שלה. ואלה פרנק ואליס לונגבוטום," נהם מודי מהזיכרון, "מסכנים, עדיף למות מאשר לסבול את מה שקרה להם..."

הארי הביט בעצמו של הזיכרון נע באי נוחות. הוא נזכר בכל אותם האנשים המחייכים וניגש אל עבר התמונה שהוצבה בחדרו של נוויל. הארי עבר באצבעותיו על כל אחד מהאנשים שהיו שם. זה נעלם, אלו מתו על ידי אוכלי מוות, הנה סיריוס, גם הוא נוסף אל רשימת המתים.

"...זה אחיו של דמבלדור, אברפורת'. פגשתי אותו רק פעם אחת, כשצילמו את התמונה. בחור מוזר..." הארי שמע את קולו של מודי מספר, "...זאת דורקס מדואוז, וולדמורט רצח אותה במו ידיו... סיריוס, כשעוד היה לו שיער קצר... ו... הנה לך, חשבתי שזה יעניין אותך!"

הארי שמח שהזיכרון התמוגג, היה לו מספיק קשה לשמוע את זה בפעם הראשונה.

דקות ארוכות עברו מאז עזב נוויל את החדר, כאשר קול חבטה עז העיר אותם ממחשבות עמוקות והפר את הדממה המוחלטת ששררה בחדר.

"סליחה," אמר רון, והרים ערימת מכתבים שנפלה על ראשו, כתוצאה מהישענות על ארון לא יציב.

"מאיפה הגיעו כל המכתבים האלו? למי זה מיועד?" הפך רון את המעטפה שמכתב השתרבב מתוכה. "לונה היקרה...שמחתי לקבל את מכתבך האחרון..." הוא קרא את הכותרת, "רגע אחד, ב'לונה' הוא מתכוון ללאבגוד ההיא?" רון נראה מזועזע.

"רון, תפסיק להיות כזה ילדותי-" גערה בו הרמיוני, אך נעצרה כאשר הבחינה בנוויל עומד בפתח חדרו.

"זה...אני יכול לקבל את זה בחזרה?" נוויל האדים במבוכה.

"מה קרה, נוויל?" שאל הארי, שהבחין שנוויל נכנס לחדר מסיבה כלשהי, "מה רצית להגיד לנו?"

"אה..." נוויל נראה מבולבל, "זה... בן הדוד שלך, מחכה לך בחוץ. הוא נמצא שם עם הבת של השכנה שלי, קלייר ווטסון. הם דורשים לדבר איתך".

הפרק הקודם		הפרק הבא