החותם המשולש

ג'וני התעורר בבוקר למשמע צרחות.

בהתחלה הוא היה מופתע מכך שהוא הצליח לישון בחדר הריק הזה. הוא לא ציפה להצליח לישון כל כך טוב, במיוחד בהתחשב בכל מה שקרה בלילה שעבר.

ואז הוא נזכר בכל מה שקרה בלילה שעבר, והמחשבות שוב התחילו להסתחרר בראשו. הוא הרגיש זעם מתערבל לו בבטן. הוא היה צריך למצוא את לוקאס וללכת מפה כבר.

ורק אז הוא הבין שהצרחות שהוא שומע אמיתיות, ולא חלק מחלום.

הוא מיהר לזנק מהמיטה ורץ החוצה מהבית הגדול, וכמעט לא האמין למראה עיניו. המחנה מולו היה בכאוס מוחלט - חניכים התרוצצו לכאן ולשם עם כלי נשק שלופים, יורים חצים ומשספים בחרבות…

זומבים. שוב פעם.

אבל ג'וני חשב שהמחנה היה חסין בפני מפלצות. איך הזומבים הצליחו להיכנס?

הוא התחיל ללכת לאזור הקרב במטרה לעזור, למרות שלא היה בטוח לחלוטין מה הוא היה יכול לעשות בכלל. אבל לפני שהספיק להתקדם יותר משלושה צעדים, משהו נתקע בו בכוח מהצד והפיל אותו לאדמה בחוזקה כזו שג'וני לא היה מסוגל לעצור מצווחת הבהלה לברוח מפיו.

"לאן לעזאזל אתה חושב שאתה הולך?" שאל קול מוכר. בפאניקה שתקפה אותו, לקח לג'וני כמה שניות להבין שמי שהפיל אותו היה למעשה לוקאס.

"צריך לעזור להם-" התחיל ג'וני להגיד, אבל דבריו נקטעו כשלוקאס משך אותו לעמידה בתנועה שהייתה אגרסיבית מדי.

"אתה לא יכול לעזור לאף אחד," לוקאס כמעט צעק. "אנחנו לא יודעים איך להילחם במפלצות!"

"אז מה אתה רוצה שנעשה?!" ג'וני צעק חזרה.

"נברח מפה!"

ג'וני ידע שזאת האופציה הכי טובה שלהם, אבל עדיין לא הצליח לשכנע את עצמו לנטוש כאן את כל החצויים ולברוח. למזלו, לא הייתה לו אפשרות לבחור. לוקאס כבר תפס בידו של ג'וני והתחיל לרוץ אל היער, מתחמק מזומבים וחניכים כאחד במיומנות שהייתה לא יאמנת.

"לאן אתה רץ?" ג'וני נאלץ לצעוק בשביל להשמע מעל המהומה שמסביבם.

"חזרה הביתה," ענה לוקאס בקצרה. נראה שהוא רוצה להגיד עוד משהו, אבל כנראה הוא העדיף להשקיע את האנרגיה שלו בריצה.

ג'וני התאמץ להדביק את קצב הריצה, ונתקל בכתפו של לוקאס כשזה נעצר בפתאומיות בכוח כזה שלוקאס מעד קדימה ונתקל ישירות בזומבית שעמדה מולם. נראה כאילו היא הופיעה משום מקום ממש מולם. היא הושיטה את ידה לכיוונו של לוקאס, כנראה בשביל לתפוס אותו, כשהיא קפאה במקום. השניים צפו בהלם כשעורה הרקוב החל להחלים, עד שנראה שהיא אישה חיה.

התיאוריה של ג'וני הוכחה כנכונה כשהיא לקחה נשימה עמוקה, והביטה סביבה בהלם. "איפה אני?"

"מה…" ג'וני העביר את מבטו מהזומבית-לשעבר אל לוקאס. "מה קרה הרגע?"

אבל לוקאס לא ענה. נראה שהוא קפוא במקום, ודמעות החלו למלא את עיניו ככל שהוא בהה באישה יותר. 

"לוקאס?" שאל ג'וני בהיסוס, וניסה לגעת בכתפו של חברו.

נראה שזה ניער את לוקאס מההלם שאחז בו. הוא דחף ממנו את ג'וני, שמעד לאחור, וברח אל תוך היער. ג'וני אפילו לא ידע למה לוקאס נראה כל כך הרוס, או מה בדיוק קרה כאן, אבל הוא לא יכל לתת ללוקאס להיכנס ליער מלא במפלצות לבדו. הוא מיהר לרוץ אחריו-

ונעצר כשיד תפסה בזרועו. האישה.

"מה זה המקום הזה?" היא שאלה, ונראתה מפוחדת באמת ובתמים. "איך הגעתי הנה?"

ג'וני לא ידע מה להגיד. היא לא הייתה מאמינה לו אם היה מספר לה שהיא הייתה זומבית לפני דקה, אבל נראה שהיא לא מתכוונת לעזוב עד שהיא תקבל תשובות. וכל רגע שהוא מתעכב כאן, זה עוד רגע שלוקאס מתרחק.

למזלו, אמה הופיעה והצילה אותו מהצורך לענות.

“ג'וני! מי זאת?" היא נעצרה והסתכלה על האישה המבולבלת.

"אני… לא יודע," ענה ג'וני, מה שהיה נכון.

"טוב, לא חשוב, אנחנו צריכים ללכת עכשיו." היא תפסה את שרוול חולצתו וגררה אותו חזרה אל הבית הגדול. בדרך היא שיספה בחרב כל זומבי שעמד בדרכם במיומנות כזאת שג'וני לא היה מייחס לאמה לעולם, שנראתה כל כך עדינה.

ואז ג'וני נזכר בלוקאס.

"רגע! אנחנו צריכים לחזור!"

אמה הסתכלה עליו לשניה במבט לא מאמין, לפני שחזרה להסתכל על הדרך שלהם. "לחזור? אתה מטורף?"

"לוקאס ביער. הוא לבד. מה אם יתקפו אותו?"

"מה הוא עושה שם בכלל?!" צעקה אמה בתשובה.

"הוא… אה…" ג'וני גמגם, אבל השתתק כשאמה חזרה לדבר.

"זה לא משנה. אנחנו לא יכולים לחזור עכשיו. האל-מתים יהרגו אותנו!"

ג'וני נעץ את עקביו באדמה, ואילץ את אמה לעצור גם. היא הסתובבה אליו בכעס. "תפסיק להיות כזה עקשן כל הזמן. אני מנסה להציל את החיים שלך!"

"אבל לוקאס-"

"תעזוב כבר את לוקאס!" אמה ממש צרחה עכשיו, מה שגרם לג'וני להתכווץ במקום. "אם הוא בחר למות, זאת בעיה שלו! שלא תעז להיגרר לזה אחריו!"

ג'וני הזעיף את מבטו. איך היא יכולה להתייחס למוות של לוקאס בכזה זלזול? הוא הרגיש את אגרופיו נקמצים רק מהמחשבה על זה. "את לא צריכה להגן עליי. אני יכול לדאוג לעצמי."

"לא אתה לא!" אמה המשיכה לצעוק, והחוותה בידה בתנועה חדה על ג'וני. "אתה בן תמותה!"

בהתחלה ג'וני הרגיש הוא נאלם מההלם. אז נראה שהוא צדק במה שהוא חשב. לאף אחד במחנה הזה לא אכפת ממנו, עכשיו כשהם יודעים שהוא לא חצוי. אפילו אמה, שהייתה החברה הכי טובה שלו במחנה הזה, לא ראתה בו שום דבר מעבר לבן תמותה חסר יכולת.

אבל הוא לא היה חסר יכולת. והוא לא היה סתם בן תמותה.

אמה פלטה זעקת הפתעה כשג'וני תפס את ידה בכוח ודחף אותה למטה. "אני לא סתם בן תמותה." הוא אמר בשקט, אבל כל מילה הייתה מוטענת בכעס. "אני יכול לדאוג לעצמי. וגם אם לא, אני, לעומתך, מעדיף למות כשאני מנסה לעזור לחברים שלי, ולא לחיות כשאני נוטש אותם. את לא חייבת לבוא איתי לחפש את לוקאס, אבל אני הולך. ואת לא תעצרי אותי."

אמה לא ענתה. היא לא זזה. נראה שהיא אפילו לא נשמה. עיניה בהו בג'וני בהלם, ולרגע הוא חשש שהגזים. אבל אז נזכר פעם נוספת בכך שהיא תכננה לתת ללוקאס למות. בזה שלא אכפת לה מג'וני כלל. הוא עזב את זרועה והסתובב ללכת. שתעשה מה שהיא רוצה.

הוא הספיק להתקדם רק צעדים ספורים לפני שהוא שמע חבטה כבדה מאחוריו. הוא הסתובב לראות מה קרה, והרגיש שהוא לא מסוגל לנשום יותר.

אמה כבר לא עמדה מאחוריו. נראה שהיא נפלה קצת אחרי שג'וני עזב אותה.

אם זאת הייתה בכלל אמה.

במקום שבו היא עמדה רק רגע אחד קודם לכן, שכבה נערה מתה. העור והבשר שלה הזכירו את האל-מתים שעדיין הסתובבו במחנה ונלחמו בחניכים, מתים ורקובים.

ועל זרוע ימין שלה היה סימן שחור, בצורה של כף יד. כף היד של ג'וני.

הפרק הקודם		הפרק הבא