All the Young Dudes

שימו לב: אזהרת טריגר לאזכורים של התעללות בילדים לקראת סוף הפרק. 

יום שישי, 15.10.1971

רמוס היה חייב לבלות את הימים הבאים בלהתחמק מסיריוס - או לפחות להתחמק מלהיות לבד איתו. זה לא היה קל, כי ארבעתם בילו את כל זמנם ביחד, במיוחד בסופי שבוע. כולם עברו את שיעור לחשים ביום שישי בלי בעיה; אפילו פיטר. פליטיק שמח כל כך על כך שכל הכיתה שלטה בהרחפה כל כך מהר, שהוא שיחרר אותם מוקדם לארוחת הצהריים.

סיריוס הקשה על רמוס להתחמק ממנו בשבוע לאחר מכן, בזמן שיעור התעופה שלהם. אילולא רמוס שנא את תולדות הקסם כל כך, תעופה היתה הופכת למקצוע הכי פחות אהוב עליו. עשרים דקות לתוך השיעור הראשון שלהם עם מדאם הוץ' הוא למד שיש לו פחד גבהים, ושאר השיעורים היו אומללים בשבילו.

ג'יימס היה הכוכב של הכיתה, כמובן, ואפילו הקונדסאים האחרים חשבו שהוא בלתי נסבל כשהוא התעופף מסביב למגרש הקווידיץ', עושה לופים ופעלולים כאילו הוא נולד על מטאטא. סיריוס גם היה נרגש, ורוב הילדים האחרים בכיתה גדלו עם מטאטאי משחק; אפילו פיטר היה לא רע.

הלילה לפני כן היה גשום, והדשא היה רך ובוצי. הם החליפו את נעלי השרוכים הרגילות שלהם למגפיים עבים ולבשו תלבושות תעופה ארגמניות, לפני שבוססו בבוץ החוצה למגרש. הם לקחו את המטאטאים שלהם וחיכו להוראות. המטאטאים סופקו להם על ידי בית הספר. תלמידי שנה ראשונה לא הורשו להביא מטאטאים משלהם, אבל ג'יימס סיפר לכל מי שהסכים לשמוע שיש לו את הדגם הכי טוב בבית.

"תעלו על המטאטאים שלכם בבקשה, גבירותיי ורבותיי," הוץ' צעקה על הקבוצה. "רוח חזקה וטובה היום, אז אני רוצה שכולכם תהיו זהירים במיוחד. פוטר, בלי להשוויץ!"

רמוס קרטע אל המטאטא שלו, בולע רוק. אם הוא יצליח לא להקיא, זה יהיה ניצחון.

"אני מצפה לחמש הקפות נקיים מסביב למגרש, ואז נחיתה טובה בחזרה כאן מכל אחד מכם. שימו לב לשלוליות ותזכרו להיעזר ברוח כשזה אפשרי. נצלו אותה לטובתכם. חמש נקודות למי שיחזור ראשון." ובלי שום אזהרה, המכשפה אפורת השיער נשפה במשרוקית שלה בחוזקה. 

רמוס ולילי, שני ילידי המוגלגים היחידים בכיתה, היו האחרונים שהמריאו. אבל ברגע שהג'ינג'ית היתה באוויר, היא טסה קדימה בקלות.

"קצת יותר גבוה, לופין! קדימה!" הוץ' קראה מהקרקע, צועקת דרך מגפון. הוא רצה להתעלם ממנה, אבל לא היה לאן לברוח - לפחות בסנט אדמונדס כשהכריחו אותך לרוץ בחוץ, יכולת להתחבא מעבר לפינה ולהישאר בעיירה לאחר הצהריים.

הוא דחף את עצמו גבוה יותר, מנסה להסתכל קדימה ולא למטה; מנסה לחשוב על כל דבר שהוא לא החלל הריק בינו ובין הקרקע. הוא יכל לראות את הצמה האדומה הבוהקת של לילי מתנופפת כמו זנב של שועל, את השיער הבלונדיני של פיטר איפשהו באמצע הקבוצה. למרות שהוא לא יכל לראות כל כך הרבה קדימה, הוא ידע שג'יימס וסיריוס היו כמעט צמודים. רמוס רק המשיך לטוס לאט, לא רוצה להאיץ עוד. למי אכפת אם הוא היה אחרון, הוא לא רצה לשבור את הצוואר כשיגיע לשם. כשהוא פנה בסוף המגרש, הרוח הכתה בו והוא ניסה לא להאיט יותר מדי, נשען קדימה. היה כל כך קר, ואוויר הבוקר האפרורי הלם בפניו.

ההקפה השניה היתה גרועה בדיוק כמו הראשונה. עד השלישית, הוא שם לב שג'יימס הקיף את המגדלים ביציעים הריקים, למרות האזהרה של מדאם הוץ'. בהקפה הרביעית, רמוס לא היה לבד.

"נהנה?" סיריוס חייך, משייט לידו. הוא נראה שהוא מרגיש כל כך נוח, כאילו היה יכול להרים את שתי הידיים מעל הראש, להסתובב ולעוף אחורה בלי בעיה.

"מה אתה עושה?" רמוס עשה פרצוף וניסה להתעלם ממנו. "מנסה להפסיד?"

"ג'יימס הולך לנצח." סיריוס משך בכתפיו. "עדיף שאני פשוט אתן לו להנות מהרגע שלו. חשבתי שאשאר איתך."

"למה?!" רמוס ענה דרך שיניים חשוקות.

"חשבתי שאולי תרצה את החברה." רמוס לא היה צריך להסתכל עליו כדי לדעת שהוא מחייך את חיוך סיריוס בלק המעצבן שלו. "וגם, אנחנו תכף נוחתים, ואני יודע שאתה שונא לנחות."

"תתחפף."

"לא."

"אני מזהיר אותך, בלק…"

"אתה לא יכול להרביץ לי כאן, לופין, אלא אם כן אתה רוצה לעזוב את המטאטא שלך."

"אלוהים, אתה מעצבן."

"יאפ." סיריוס עף מולו, ואז הקיף אותו בצורה מושלמת.

"תתחפף." רמוס ניסה להתחמק ממנו, מתנדנד בצורה מסוכנת.

"זמן לנחות… תזכור ליישר את הרגליים ולהישען אחורה… ואז תכופף את הרגליים כשאתה פוגע ב- היי!"

רמוס תפס את הזנב של המטאטא של סיריוס ומשך אותו בחוזקה. צוחק, סיריוס יישר את עצמו, ואז חזר לצידו של רמוס ונתן לו דחיפה חזקה בחזרה. רמוס נרעד, אבל החזיק חזק, מתחיל לרדת למטה. זה הרגיש הרבה יותר נעים ממקודם, הוא נשען אחורה, ואז הסתובב מהר כדי לדחוף את סיריוס שוב. "זוז מהדרך!" הוא צעק, מאיץ. "אתה יכול להיות האחרון לנחות לשם שינוי!"

"הו לא אתה לא!" עכשיו סיריוס תפס את זנב המטאטא של רמוס, צוחק, ומשך אותו אחורה. אולי זה היה צעד אחד רחוק מדי, כי שניהם כבר היו די קרובים לקרקע עכשיו. שני הבנים המתקוטטים נפלו לכיוון האדמה, המטאטאים שלהם עפים מהם, והם נחתו לתוך שלולית בוצית ענקית, מחליקים ומתגלגלים קדימה, סופגים את הבגדים שלהם בתהליך.

"בלק! לופין!" מדאם הוץ' רצה לשני הילדים השרועים בבוץ.

הגריפינדורים האחרים ההתאספו מסביבם, מצחקקים ומצביעים. סיריוס קם עם כל החינניות שהייחוס שלו העניק לו, ומשך את לופין למעלה בכוח בידו. שניהם הסתכלו למעלה אל המורה, ממצמצים טיפות מים החוצה מעיניהם.

"מה אמרתי על לשים לב לשלוליות?" מדאם הוץ' הרימה גבה משועשעת. היא בדרך כלל ראתה את הכיף בדברים. "נקודה לכל אחד מגריפינדור. כדאי שתלכו להישטף במקלחות. לכו."

שניהם התנדנדו לכיוון חדרי ההלבשה של הקווידיץ', מחזיקים את הבגדים הכבדים ממים שלהם.

"תלבושת מטומטמת," רמוס רטן כשהם נכנסו לבניין האבן הקטן. "איך אנחנו הולכים לייבש אותה?"

"גמדוני הבית יטפלו בזה," סיריוס ענה, מנער את שלו וזורק אותה לערימה בפינה.

רמוס לא טרח לשאול מה לעזאזל היו גמדוני בית. הוא פשט את התלבושת שלו ובעט את מגפיו, ואז נכנס לתא מקלחת כדי להמשיך להתפשט. כבר היו מגבות פרושות בחוץ, והמים היו חמימים. הוא נשען קדימה לתוך הזרם, נותן לו לחמם את הדם שלו, ומסתכל על הבוץ וגושי הדשא נשטפים ממנו לחור הניקוז. לפחות הוא התחמק מעוד ארבעים דקות של תעופה.

הוא שפשף את ידיו בכוח בשיערו. בלי התספורות החודשיות של המטרונית השיער שלו גדל ונהיה רך יותר, מזדקר למעלה רוב הזמן, מבולגן כמו של ג'יימס. סוף סוף הוא יכל לראות את הצבע שלו, אבל התאכזב - נראה שהוא היה חום עכברי.

רמוס סיים להתקלח לפני סיריוס ויצא מהמקלחת, מחפש את הבגדים שלו במהירות. הוא כבר היה חצי לבוש כשסיריוס יצא גם, השיער שלו מוסט אחורה, רטוב ונוצץ כמו שמן. הוא כבר היה לבוש לגמרי ונראה מגניב ומבוגר בצורה בלתי אפשרית, בעוד שרמוס הבין שהוא פספס כפתור בחולצה שלו והיה צריך להתחיל הכל מחדש.

"מה זה?" סיריוס אמר, פתאום. רמוס הרים את מבטו, ואז הסתכל למטה שוב. סיריוס הצביע על פס כסוף ארוך שנמתח מהחצי השמאלי של עצם הבריח שלו, לכל אורך החזה שלו עד הפטמה הימנית שלו. הוא התעסק עם הכפתורים שלו, מנסה לסגור את החולצה מהר יותר.

"צלקת," הוא מלמל. לא היה טעם לומר משהו אחר עכשיו. הוא כבר בקושי שם לב אליהן. הם פשוט היו שם, חלק ממנו כמו הנמשים שלו או השיערות העדינות על הזרועות שלו.

"זה… זה קרה לך בבית? איפה שגדלת?"

היה משהו משונה בקול של סיריוס. רמוס קלט שהוא לא מסוגל לדבר, אז הוא רק הנהן. "יש לי צלקות," סיריוס אמר, כל כך בשקט עד שרמוס חשב בהתחלה שהוא שמע אותו לא נכון.

סיריוס התכופף, משך את השרוול של המכנסיים שלו, מסובב את הקרסול שלו כדי להראות לרמוס את הסימנים שם. הצלקות שלו לא היו כמו אלה של רמוס - שהיו גדולות ומחוספסות ומשוננות, מלאות בזעם ורעב. הפסים הכסופים על הרגליים של סיריוס היו דקים וישרים; אחידים באכזריות שלהם. רמוס בהה במשך כמה שניות, לפני שסיריוס הפיל חזרה את קצה הבד והתיישר. 

הם בהו אחד בשני במשך דקה שלמה. רמוס הרגיש את הפנים שלו מתלהטות, והעיניים של סיריוס קרירות ורגועות. ואז השתיקה נשברה.

"שנלך לצפות בג'יימס עושה מעצמו צחוק?" שאל סיריוס.

רמוס הנהן שוב, ושניהם יצאו חזרה החוצה אל אוויר הסתיו הקר. הם התיישבו בספסלים הקרים בעמדת המשקיף וצפו בשאר הכיתה מתעופפים הלוך וחזור לאורך המגרש, גלימות אדומות מתנופפות מאחוריהם. לילי, למרות שלא היו לה את המיומנויות הרשמיות של ג'יימס, ניצחה אותו במהירות, והביסה אותו בשניים מתוך שלושה מירוצים בין השערים.

"רמוס?" סיריוס אמר, פתאום, כשחבריהם לכיתה נחתו בפעם האחרונה.

"כן?"

"אתה לא יודע לקרוא, נכון?"

רמוס נאנח. היו לו מספיק סודות לשמור גם ככה. וסיריוס חלק את אחד מהסודות שלו.

"לא."

"אני לא אספר לאף אחד."

"הידד."

חיוך סיריוס בלק הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא