נערה ג'ינג'ית

היה זה חודש לאחר הביקור במצריים. בערב ה- 31 באוגוסט, הכנתי את כל הציוד שלי, את כל מה שתכננתי לקחת איתי להוגוורטס. המזוודה שלי כבר

הייתה מוכנה ליד המיטה. מכיוון שרון והארי הרסו את המכונית המעופפת של אבא, נאלצנו לשכור את שירותיו של משרד הקסמים. עדיין לא ידעתי איך אבא

מתכנן להכניס גם אותי, גם את פרד, את ג'ורג', את רון, את פרסי, את אמא ואותו למכונית אחת. שכחתי כמובן, שאפשר להרחיב אותן בקסם. "ג'יני!

בנים!" התעוררתי למשמע צעקותיה של אימי. פקחתי את עיני. לקח לי רגע להבין מה התאריך. "הוגוורטס!" קראתי בהתרגשות. היום היה הראשון

בספטמבר. "ג'יני!" קראה אמי בשנית. "בסדר, התעוררתי!" קראתי מבעד לדלת. התלבשתי מהר, סידרתי את שיערי ותפסתי בידית המזוודה. למרבה

הפתעתי, היא הייתה הרבה יותר כבדה ממה שציפיתי. "ג'יני, מה זה רעש הגרירה הזה?" אמא שלי נכנסה לחדר ומצאה אותי מתאמצת לגרור את המזוודה.

למזלי, אמא כישפה את המזוודה והורידה אותה בעזרת קסם. "איפה הבנים?" שאלתי כשראיתי שרק המזוודה שלי נמצאת למטה. "עדיין ישנים..." נאנחה

אמא. הלכתי לאכול ארוחת בוקר כשלפתע שמעתי צעקות מכיוון חדרם של התאומים. "בנים!! אם לא תקומו עכשיו, אני אדאג שלא תקבלו דמי כיס!!" קראה

אמא. שמעתי את אחד התאומים רוטן בכעס. "תעיר גם את אח שלך!" קראה אמא. שמעתי את דלת חדרם נטרקת, מספר צעדים ודלת חדשה נפתחת.

"רון!! קום כבר!!" רון רטן גם הוא. פרסי הופיע בסלון בעוד אמא ממשיכה לצעוק על העצלנים (אמ... סליחה, האחים שלי). "מוכנה ליום הראשון?" שאל פרסי.

"כן." חייכתי בהתרגשות. השנה השנייה שלי. מעניין איך זה יהיה? "ג'יני!" פרסי העיר אותי ממחשבותיי. "מה?" שאלתי. "שפכת מיץ על החולצה החדשה

שלי!" קרא פרסי. באמת הרגשתי שאני נוגעת במשהו קריר וקשה... עכשיו שמתי לב לכתם כתמתם על מפת השולחן ולכתם זהה על חלק מחולצתו של

פרסי. "אופסי..." מלמלתי בשקט. "אמא!" קראה פרסי. הוא עלה בחיפזון לכיוון אמא- שעוד ניסתה להעיר את התאומים נדמה לי. ברגע שקול צעדיו פסק,

רון החל לרדת במדרגות. "שמעת על סיריוס בלק, ג'יני?" שאל רון. "מי?" שאלתי בזמן שזרקתי נייר סופג (המצאה מוגלגית שאבא הביא לנו) על המיץ

שנשפך. כל עוד אני לא יכולה לעשות קסמים מחוץ להוגוורטס, אני אנצל את ההמצאות שאבא מביא. "נו, האסיר הזה, שהרג הרבה אנשים והיה באסקבן

איזה שתיים עשרה שנה?" המשיך רון. אסקבן. כלא הקוסמים. יש אומרים שהסוהרסנים- היצורים ששומרים עליו, הם הדבר הנורא ביותר שאדם יכול

להיתקל בו בחייו. חוץ מאדון האופל, כמובן. "טוב, בכל מקרה, יש שמועות שהוא ברח." המשיך רון. "ברח? מאסקבן? איך זה יכול להיות?" שאלתי. "לא

יודע- איי! סקראברס!" קרא רון לפתע. העכברוש הזקן שרון קיבל, סקראברס, נשך לו את האצבע. "מה את צוחקת?!" קרא רון בזמן שהוא ניער את אצבעו

(יחד עם סקראברס) באוויר. הפסקתי לצחוק בבת אחת. "רון! לא קיבלת אותו בשביל להתעלל בו!" קרא ג'ורג' שירד במדרגות. "אני לא מתעלל בו! זה הוא

שמתעלל בי!" קרא רון. ג'ורג' גלגל את עיניו ועזר לרון לשחרר את העכברוש הזקן מנשיכתו. "או, נהדר!" קרא רון. לאחר שסקראברס חזר לכיסו של רון, רון

שם לב לדם הניגר מאצבעו. "נייר סופג?" שאלתי, מציעה לרון את אחת מפיסות הנייר שהחזקתי. רון לקח את הנייר ועטף את אצבעו בעזרתו. "רון, מה

קרה לך באצבע?" שאלה אמא שירדה במדרגות ופרד המפהק יורק אחריה. "סקראברס נשך אותי." מלמל רון. אמא גלגלה את עיניה. "אמא, זה בדיוק מה

שאני עשיתי!" צחק ג'ורג'. "אכלתם?" שאלה אמא לאחר כמה דקות. כולם הנהנו ויצאנו עם המזוודות הכבדות שלנו לכיוון הרחוב. "איפה אבא?" שאלתי. "הו,

הוא לא יכול היה לבוא. יש לו משהו לעשות בעבודה." אמרה אמא. "כולם פה?" שאלה אמא לאחר שנכנסנו למכונית (שבאמת הייתה מכושפת). "רגע, איפה

פרסי?!" קראה אמא לאחר רגע. "פרסי!!" קרא פרד. "בוא מהר, שלא תאחר לשיעורים היקרים שלך!!" צחק ג'ורג'. "תפסיקו כבר." אמרה אמא. פרסי יצא

מהבית בחיפזון. "איפה היית?!" נזפה אמא. פרסי לא ענה. הוא רק נתן בי מבט רציני. ושוב אני אומרת, אופסי... לבסוף, יצאנו לכיוון תחנת הרכבת. פרד

וג'ורג' צחקו על פרסי במשך כל הנסיעה.      

הפרק הקודם		הפרק הבא