מה אם היה ארפר?

תקראו את הקטע שאחרי הפרק, תהנו!!

לכל מי שתוהה למה פה עלה פרק ובהארי פוטר החיים הנורמלים לא, זה כי עוד לא כתבתי אותו ושאכתוב העלה.

-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-

הגענו אל הרכבות,או יותר נכון למקום הרכבות התחתיות של לונדון. היה רועש, חריקות גלגלים, צעקות האנשים, הצופר המצפצף. היה מסריח, ריח הסיגריות והנרגילות (נראה לי זה מתאמפטמין), הביוב המגעיל, הדלק היוצא מהרכבות. היה בלתי צפִי, אשכרה ראיתי 2 אנשים מוזרים מתחבקים ובאים לקרב פיות, בעעעעעעהההה לי להקיא, מיד הסבתי את מבטי מהגועל. בצד השני, היו דוכנים, ופתאום החלטתי לבקש מזומנים (אתם יודעים למה), לא! ענה ג'יימס, כנראה שכבר אין לי חופשי חודשי כספי, אז אין דוכנים… 

"הארי אתה זוכר מה אמרנו?" לחשתי לו באוזן, הוא ענה לי באוזן "כן הארי, עד שלא נדע שאנחנו באותו בית אשמור מרחק ממך, אתחיל זאת ברגע שנעלה לרכבת, הבנתי כבר!", "רק וידאתי" עניתי לו באוזן.

הגענו למעבר בין רציף 9 ו10, ג'יימס אמר לי "זוז"

"לאן??"

"לקיר, מה לאן??"

"מה!?!?" עניתי.

"אה נכון, הארי תראה לו, אתה זוכר מה אמרנו נכון?"

"כן, ארפר שכחת בדרך מה הם אמרו?" שאל הארי

"הםםםם לא, פשוט מעדיף שאתה תיהיה ראשון." אין לי שמץ של מושג מה היה בדרך, למה לא לעשות כמו הארי.

"טוב ביי." אמר ג'יימס ולילי הצטרפה אליו "לא לשכוח לכתוב."

"לא אשכח!" ענה הארי.

ואז הארי פשוט רץ עם הדברים שלו לתוך הקיר ופופ, אין אותו, כאילו הקיר בלע אותו.

עכשיו תורי, אני מניח שאני יגיע להארי, נקווה שלא אמות, על החיים ועל המוות אמרתי בלבי. לקחתי את כל הדברים ורצתי\צלעתי אל הקיר, בעודי אומר "שמע ישראל" בשקט. ובום, הגעתי לעוד תחנת רכבות, תחילה חשבתי שאני בלופ ואז ראיתי את הארי, הסתכלתי לאחור ולא ראיתי את הוריו, בגין זאת הבנתי שזה כנראה כמו האבקה.

ואז עלינו לרכבת…

נופפתי לו לשלום, סיכמנו שהוא ילך אני אחכה דקה ואז ילך. לאחר משך זמן שנראה כדקה, התחלתי ללכת ולחפש לי מקום לשבת, ברמת העיקרון רציתי לשבת עם אנשים שיש להם פוטנציאל לספק לי כמה שיותר אינטרסים, אממ בעצם לספק לי הנאה בתור חברים וכל זה, כן.

אז התחלתי ללכת ולעבור בין התאים, ברוב התאים הילדים שהיו לא היו בדיוק החברים התחלתיים האידיאלים ביותר בתור חברי רכבת, היה כמה מעניינים אבל העדפתי להמשיך לבדוק. בסופו של דבר, שכמעט הגעתי לסופה של הרכבת, או לתחילתה - תלוי מאיפה מסתכלים. אז התחלתי להתייאש, ואז בתא האחרון ראיתי שני ילדים, אחד ילד טוב ירושלים, מהילדים האלה שאם הם אומרים שמשהו מותר זה נכון ואם יש להם הרגשה טובה בנוגע למשהו אותו משהו יצליח, וילדה אחת שקועה בספר, סוף סוף חברים שעומדים ברוב הקריטריונים, וגם אין עוד אופציות, אז הצטרפתי אליהם.

"היי, אפשר לשבת פה?" שאלתי.

"כן, בוא." ענתה לי הילדה עם השיער המטולטל.

"אה ולא הצגתי את עצמי," היא אמרה הוציאה ראשה מהספר ",אני הרמיוני גריינג'ר וזה נוויל לונגבוטום, מה שמך?"

תחילה חשבתי להמציא שם כדי לא להתגלות, ואז הבנתי שבכל מקרה בהוגוורטס יודעים את השם שלי אז המשכתי כרגיל, "אני ארפר כהן, שלום גם לכם, מה את לומדת?"

"דברי ימי הגוורטס." היא ענתה בחיוך.

"ועכשיו, למה את לומדת את זה?" 

"מה?" היא שאלה במבט.

"אני לא מתכוון לרדת או משהו חלילה. אני גם קראתי לא מעט ספרים, אך אני חושב שספרי היסטוריה לומדים בשביל להבין אומנויות לחימה ודרכי חשיבה, ושלפניהם צריך פחות או יותר לדעת את כל הקסמים והלחשים הנפוצים, וכן קראתי את זה כבר, נטו כי זה בחומר לשנה ואולי ישאלו את זה, אבל איך שזה נראה זה כבר אחרי פעם שלישית שאת קוראת את זה, ולי לפחות מספיק רק פעם אחת כדי לדעת ספר או כל טקסט שהוא בעל פה, אז אני לא יודע איך זה איתך, לכן אני שואל."

"אה." היא ענתה בעודה מעכלת "אממ… תראה, זה לא נפוץ שאנשים לומדים תוך קריאה אחת וזוכרים הכל, אם אתה חושב שאתה באמת זוכר הכל, תן לי לבחון אותך!"

"אוקי, רוצה להתערב על איזה משהו שאני אכן יודע הכל?"

"אוקי, אם אתה תענה לכל 20 השאלות הבאות שאני ישאל אותך נכון, אני חייבת לך כל חובה שתרצה שהיא בגדר הפרופורציות, ועל כל שאלה שלא תענה נכון אתה תיהיה חייב לי."

"אוקי, זה אולי נראה לך עסקה שווה בשבילך אבל אני אכן יודע כל דבר תשאלי על הספר הזה כך שברשותך אשמח לרעיונות לחובה, או שאשמור אותה לעת צרה?"

"נחייה ונראה".

"אוקי".

"טוב אז ככה:" החלה הרמיוני לשאול "התקרה של הגוורטס.."

"לא אמיתית, כישפו אותה כך שתראה כשמי הלילה, נקסט."

"אוקי, מה כתוב בעמוד 148 שורה 2" אמרה בחיוך.

"זה קל, הולינוס מקולס, זה מובא בהקשר של מנהלים בהוגוורטס ברשימת המנהלים."

"טוב עזוב, אני נכנעת, אם אתה מצליח לענות על זה תדמיין ששאלתי אותך 16 פעמים מה השם של הספר ואתה ענית לי, אני די בטוחה שאם תענה על זה אתה באמת יודע הכל."

"נו…" עניתי.

" אז ככה, כמה פעמים כתוב מרלין בספר , ובאיזה הקשר?"

"זאת שאלה די מבלבלת, אבל למען האמת כתוב מרלין רק פעם אחת, בעמוד 287 בשורה 11 באזכור המושג 'בשם מרלין' כאשר מתואר תסכולו של סלזאר סלית'רין על זה שגם קוסמים 'לא טהורים' יוכלו ללמוד בהוגוורטס, למרות שבספרים אחרים אפילו אומרים שהוא לא חשב כך ושזאת למעשה דעה שייחסו לו מאוחר יותר, בדומה לישו וכל הנצרות."

"טוב, ניצחת אני חייבת לך חובה, ועכשיו אני רוצה ללמוד איתך את אחד הספרים אם תסכים?"

"אוקי" עניתי.

"אבל קודם, גם אתה יהודי??"

"כן! למה?" התחלתי לחשוב שמשהו רע הולך לקרות.

"כי אולי לא סיפרתי את זה, אבל לונגבוטום פה, הוא יהודי, וגם אני יהודיה, למרות שבבית שלי נוהגים מנהגים נוצרים אני הבנתי את מה שהלך והבנתי שהיהדות היא דרך האמת."

"יפה, רק אנא ממכם אל תגידו על כך דבר לאדם, כל עוד אנחנו לא בטוחים שהוא ב100% יהודי דתי, אחרת עוד יכולים לעשות לנו בעיות, ולכן עדיף לשמור על כך בינתיים בפרופיל נמוך." 

"אוקי" ענו שניהם יחדיו.

",וכעת" המשיכה הרמיוני "אשמח אם תלמד אותי על הספר הזה."

"נהה, אני באמת חושב שעדיף קודם ללמוד לחשים ואז אסטרטגיות, ובשביל הבית ספר את יכולה לקרוא את זה יותר מאוחר, אם את רוצה ללמוד על משהו מעניין באמת תלמדי איתי על מקורות ודברים עתיקים בעולם הקסמים, אני מנסה לחפש לחשים אבודים, אולי עין נוספת תעזור."

"אוקי" היא ענתה והתחלנו ללמוד יחדיו כשאני מסביר לה כל פעם מה כתוב, היא עדיין לא ידעה לקרוא קסמית עתיקה(ככה אני קורא לכתב שלהם אז).

לאחר כשעה וחצי נוויל שאל "ראיתם את הקרפדה שלי במקרה?"

הוצאתי עניים מהספר וראיתי שגם הרמיוני עושה כך "לא" ענינו, אני מניח שקרפדה זה כמו ינשוף פה, זכרתי משהו על זה, חבל שלא קניתי לעצמי גם איזו חיית מחמד, אבל מי צריך שיש פטרונוס, אני יוכל לחכות עם זה בנתיים ולהשתמש התנשמת שהארי קיבל ליום הולדת, אה בעצם אני לא יכול, בסדר נו מי כבר יחפש אותי??

"איפה היא יכולה להיות? היא לא בכלוב שלה, ואני לא מוצא אותה בשום מקום."

"תגיד, אתה זוכר שנעלת את הכלוב שלה?"

"אממ… לא."

"אז היא נאבדה, יש לך סימנים אליה?"

"אממ… לא."

"אז אני מצטער, הלחש של למצוא מיקום של משהו בלי סימנים תכננתי ללמוד עוד יומיים, סורי, רוצה שנעזור לך לחפש אולי תלמידים אחרים מצאו אותה? או שהלך למישהו מבוגר יותר שיודע את הקסם/לחש , איך שתקרא לזה."

"אממ.. אני לא רוצה לדבר עם המבוגרים פה, תוכלו לעזור לי לחפש אותה?"

"אוקי," אמרתי ועלה במוחי רעיון, כל פעם נתחלף ואז הם יתחברו אלי ויהיו משרתים/חיילים המ המ בעצם חברים, כן חברים , יותר טובים. "תקשיבו נעשה כך, פעם אתה והרמיוני תחפשו ביחד בצד ימין ואני בשמאל ופעם אני אחפש איתך בימין והרמיוני תחפש בשמאל, אם גם את רוצה להשתתף בחיפוש."

"כמובן." היא אמרה, וכך החלנו לחפש על פי המתכונת לעיל. לצערנו רוב האנשים הגיבו שהם לא ראו, כצפוי. לאחר מספר תאים אני נוויל היינו אמורים להיכנס לתא.

"שלום, ראיתם קרפדה? האדון פה איבד אחת?" שאלתי.

"אתה מתכוון לקרפדה ששם?" הם שאלו והצביעו על נוויל.

"אני ממליץ לך לחזור בך ולא לפתח בעיות שאתה לא תיצא מהם" אמרתי לו.

"אתה שאלת, אני עניתי." הוא אמר והחבר שלו ציחקקו.

"אוקי, מה שמך??" שאלתי, ותכננתי נקמה.

"אני דין תומאס!" הוא אמר בהתנשאות ובגאווה, "וזה שיימוס פיניגן. אה וזה" הוא אמר והצביע על נוויל "הקרפד של הקרפדה, וזה ", הוא אמר והצביע אלי , "זה גמד עם ראש גדול."

"אוקי." אמרתי והחלטתי לזרוע רעל חזרה "אתם מוכרים לי" שיקרתי "נתחיל מזה שיש שמועות ששימוס מנסה להרוג אותך. אני אומר לך את זה כתודה על הברכה מצח גדול, כי רוב האנשים עם מצח גדול (לא רק) הם חכמים, וזה בגלל החומר האפור, אבל אנשים כמוך לא יבינו ולא צריכים להבין אז אני אחסוך." אמרתי ודחפתי איתי את נוויל מחוץ לקרון, הנקמה רק התחילה, זה יכול להיות התחביב שלי בזמן הגוורטס, אני מעדיף כמה שפחות אויבים, אבל הם לא אויבים, הם רק ילדים שאני יטריל 😈. לאחר מכן הגשתי לנוויל שהיה על סף דמעות ואמרתי לו: "פעם הבאה אתה צריך להגיב, הפעם הייתי כדי להציל אותך, אך זה לא יהיה תמיד, הנפש שלך לא יכולה להיעלב מכל דבר מטומטם שהם אומרים, אתה צריך סינון של מה נכון ומה לא נכון, מה הגיוני ומה לא הגיוני. בנתיים כל עוד דבר כזה קורא תפנה אלי, ובהזדמנות אלמד אותך לחזק את המוח, ועל ידי כך לא להיות פחות 'רגשי' אבל כן להבין דברים ולהבין שבכי פחות עוזר, עדיף קודם כל להבין עם זה באמת משהו ששווה את הבכי שלך, האם זה בכלל בכוונה להעליב ף, ובמידה וזה כן האם זה באמת מעליב אותך שאתה יודע שהבן אדם ניסה להעליב אותך, והאם זה עדיין ככה שאתה יודע שזה כי הוא היה בבית לא טוב והיה בחינוך לא טוב וכי העבר חיים שלו מתסכל, או טוב מדי כך שהוא לא חונך, האם אתה עדיין 'נעלב'? אני רוצה שתלמד יש 3 דברים בחיים, הראשון הוא פגיעה חיובית - שבן אדם מנסה לעזור לך או להחמיא ואתה נפגע, בין בטעות בין לא בטעות . הדבר השני הוא פגיעה נטרלית, כאשר בן אדם לא מנסה לעשות לך משהו רע אך זה קורא בטעות, או בלי השמת לב, גם מזה לא צריך לכעוס כי הוא לא התכוון ולא ניסה להזיק. והפגיעה השלישית היא פגיעת רחמים - כשבן אדם מנסה לפגוע בך, אך תמיד אתה יכול להגיע לרחמים בגלל זה, וככל שהוא מנסה יותר לפגוע הרחמים שיהיו לך ברגע שתבין את שורש הלמה? יהיו גדולים עד כדי כך שלא יהיה אכפת לך להיפגע. וכך רגשות רוב הרגשות השלילים נעלמים. וזה הכוונה בלהיות גם עם מוח וגם עם רגש." הוא נרגע סוף סוף ואמר "תודה." 

"בכיף," עניתי לו, "מתי שתרצה."

לאחר מכן המשכנו לחפש באחד מהתאים שהרמיוני הלכה אליו לבד היא התעכבה אז אני נוויל התפצלנו וחיפשנו בשאר התאים, בסופו של דבר הגענו ואז היינו צריכים לחזור מהר לתא שלנו לקחת את הדברים מהר ולצאת. שמתי לב שלשים את הנרטיקסם על המכנסיים עם הטופסן שלו זה לא מספיק בטוח, החלטתי להשאיר את האבן עלי בנתיים עד שיהיה לי איזה לחש דבק על שידביק את זה לעוד שלי. לבנתיים, נקחתי את התיבת אחסון והנרטיקסם ויצאתי אחרי הרמיוני נוויל מהרכבת, שיצאנו ראינו איש גדול מאוד מאוד, אני מניח שהוא לא ענק אבל אולי חצי ענק, או ענק תינוק. שמעתי שילדים התלחששו ואמרו שהוא לא אוהב שקוראים לו ענק כי הוא רק חצי ענק, אחד מההורים שלו ענק והאחר לא. ואז שמתי לב שזה האגריד, והחלטתי שעדיף לי להישאר ככל האפשר מאחורי נוויל והרמיוני כדי שיראה אותי כמה שפחות.

החצי ענק אמר לנו לעקוב אחריו וראיתי שאנחנו הולכים לכיוון הנהר הייתי קורא לזה, בין איפה שאנחנו לטירה ענקית. כולם הלכו כצאן לטבח אחריו, אני הלכתי כי לא רציתי שהוא יזהה אותי, אך נשארתי ערני, מוכן עם לחש התעתקות שלמדתי, למרות שאסור לי להשתמש בו, ויכול להיות שכל עולם הקוסמים ירדוף אחרי, אבל זה יהיה עדיף מלמות. וכך המשכנו ללכת אחריו, ואז נשמע קנאק.

{-- המשך יבוא 😈 --}

סתםםםםםם……………………… הוא לא בטוח יבוא.

או שאני עובד אליכם 😈 . ואולי לא??

-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-

טוב, אז כפי שראיתי העניינים מתחילים להתקדם. ובזאת אני רוצה להכריז רשמית שמי שמצליח לנחש איזה בית יהיה ארפר יקבל ממני 200 חרמשים בלי נדר, תחשבו מחוץ למחוץ לקופסא. זה בגדר הבלתי אפשרי. אני לא חושב שאיינשטיין ידע לענות על זה, אז אל תתבאסו עם לא תצליחו.

בנוסף החלטתי להוסיף עוד משהו לפרקים כדי שיהיה מעניין, אז זה יעבוד ככה, כל פעם אני אשאל שאלה מוזרה שעולה לי לראש ובכל פעם אם תרצו תוכלו לענות ולהגיב עליה בתגובות.

השאלה הפילוסופית להיום:

אם בן אדם שיש לו מוח חוקר על המוח (מדעי המוח) האם יכול להיות שהמוח שלו ישתנה לאו דווקה מעצם הלימוד אלא מחומר הלימוד, ועל כן אם אדם יחדיר לעצמו שהמוח שלו יכול להבין כל דבר וללמוד כל דבר בזיכרון המהיר יותר מצילומי האם זה בסופו של דבר יקרה? האם זה כמו ללמוד על איזורים חזקים בגוף ולהשתמש בהם? האם זה יעבוד גם

במוח?

תשתפו את הפאנפיק, תירשמו אליו וכל זה. אני גם אשמח לתגובות, ממש השקעתי בפרק הזה וגם יצא ארוך אז כן..

-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-

הפרק הקודם		הפרק הבא