בן פריאפוס, בן קיאונה ובת מטיס

"אז מי היא מטיס?" שאלתי. ואז קפאתי והסמקתי. "אה, את." גמגמתי. האלה חייכה לאופק ושיחקה בידיה בינשוף הקטן, שכרגע נח עליי כמו בוב הקטן והאהוב. נאנחתי. אז גם הוא אמיתי, ואיזה באסה לו. לא ידעתי מה אעשה כשאפגוש את כל הדמויות. כנראה שאשתגע סופית. "ומה את עושה פה, בישראל?" המשכתי לשאול. האלה נראתה כרגע כמו דמות חיה של כל פסל יווני שיש במקדשים או בתמונות היסטוריה. הלב שלי דפק בגלל זה בכל פעם שהיא זזה, כי זה היה מפחיד בעיניי. לפחות היא הייתה לבושה, אבל, ולא באמת כמו כל הפסלים. אם כי הנשים היו לרוב תמיד לבושות. השבח לאלים שלא זכיתי באפולו כאב אלוהי. "אני קשורה גם למים ולא רק לחוכמה כי אני גם אחת מהאוקנונדידידים." מטיס אמרה ברצינות כזאת, שהתחלתי לצחוק. "אוקיינו מה?" גיחכתי. מטיס הזעיפה פנים, ומיהרתי להפסיק בבהלה. מהניסיון שלי עם יובל, הפרצוף הזה אמר משהו לא טוב לגביי אחר כך. יובל הספינקס…אלוהים ישמור. "אני קצת כמו פוסידון. שאפילו לא זוכר אותי בטח…" היא נאנחה. נתתי לה יד. ידעתי מה זה כשלא סופרים אותך. "אני בטוחה שהוא לפחות יודע את השם שלך," ניסיתי. הלוואי שהיו יודעים את השם שלי בשכבה. 

האלה נשכה שפתיים והשפילה מבט. "אולי. בכל אופן. הינשוף הזה שלך עכשיו," היא אמרה לי. בהיתי במסכן, שהסתכל עליי בחזרה במהופך ונראה כאילו חושב לעצמו גם, 'ברצינות? ' ליטפתי אותו בתחתית ראשו כמו חתול. הוא בכל זאת היה מאוד חמוד בעיניי. "אני גם טיפוס לילה," אמרתי אחר כך. "כמו ינשוף." אמרתי. מטיס נאנחה. "כן. נכון. הינשוף יעזור לך בקרבות מאוד. יש לו גם כוחות…אה…מאוד ינשופיים. את עוד תראי." היא אמרה. לא זלזלתי בה. זכרתי את עיט הזהב היטב. "יש לך גם קשר למים," אמרה מטיס. "יבנו לך ביתן ברגע שתגיעי. בהתחלה תשני אצל כירון. ככה זה אצל כל הזוטרים החדשים בזמן האחרון. והנה." האלה הושיטה לי חרב יפיייפיה פשוט, כסופה באורכה וזהובה בקצה עם דוגמא של ינשוף עליה, שגרמה לי לעצור את הנשימה שלי. לקחתי אותה כשאני רועדת כולי מרוב יראה ותודה. בחיים לא קיבלתי מתנה יפה כל כך. או מתנה כנה ממישהו. שלא נבעה מזלזול גם. מחיתי את עיניי. "יש גם לחרב שלך יכולות קסומות," אמרה מטיס. הינשוף קרא קריאות שקטות עכשיו ונשכב על ברכיי כמנסה להרגיע אותי בינשופית. זה העלה חיוך דומע על פניי. "היה שלום, ובהצלחה, ג'ויי שלי." מטיס אמרה. "ורגע," אמרתי במהירות עכשיו. "מתי ניפגש שוב?" שאלתי בשקט ובלב דופק.  ' להיפגש שוב ' בדרך כלל אמר לי מכות בפעם הבאה והשפלות. "ואיך אני אמורה להסביר להם מי את?" לחשתי. האלה ליטפה את פניי ואת ראשי. "פשוט הגידי, גם בעזרת הגוגל שלכם במחשב של כירון." הנהנתי. האלה נקשה באצבעותיה בעיניים עצומות, ושמחתי שהיא לא אמרה ' אני אוהבת אותך ' גם לפרידה. כנראה הייתי מרביצה לה בכל כוחי אם כן. היא אמרה מילים מאוד נכונות. כמוני כשאני מייעצת למשפחה שלי בכל זאת. הלב שלי התרחב בתקווה למחשבה עכשיו שהם לא באמת המשפחה שלי."חצוייה חדשה נוספת," אמר מבוגר עכשיו עם זקן, וידעתי בלב שנעצר עד שזה עשה לי בחילה שזהו כנראה כירון. הוא פשוט מסווה את עצמו בכיסא הגלגלים שלו. ישבתי על משהו רך עכשיו. כנראה אחת הספות בבניין המרכזי. התנשפתי. "כן. אמא שלי. היא שלחה אותי. אליך." גמגמתי בפנים בוערות. המבוגר הנהן באור המועט הכתום שהיה. הוא שם יד על מצחי בעדינות, ונזכרתי במעורפל שאפולו לימד אותו הכל. "אבל את נסערת מדי כרגע לעוד גילויים חדשים. נוחי לך בספה שלי. אני אביא לך דברים. ותה למחרת. ואשמור על החרב שלך. " הוא לקח אותה ממני כדי שלא אשפד את עצמי כחצוייה חדשה. כאן נחה ג'ויי: עשתה: כלום. גיחכתי בהיסטריה למחשבה והודיתי לאלים, ובמיוחד לאפולולסטר, כמו שכיניתי אותו מאז שהספרים שלו נגמרו, לשמחתי, כי ריק הרג בהם דמויות ללא רחמים, שכירון חכם כזה. הנהנתי בשקט ונשכבתי על הספה בעזרת הקנטאור החביב. מיד נרדמתי והרגשתי משהו רך מכסה אותי. עצמתי עיניים לשינה ללא חלומות, ומבריאה ומנחמת.

הפרק הקודם		הפרק הבא