ויהי בימי שפוט הפלישתים

"על מה ולמה, אחי ידידי?" שאל הישיש.

"התוכל לנו מעט לשאול באורים ובתומים?" שאל אדם.

"בשמחה רינה ובצהלה." השיב עלי.

אדם פסע בעקבות עלי, ושרה בעקבותיו, אל תוככי היכל השם, וחרדת קודש נכנסו.

הישיש נעמד, מול הפרוכת, ובן רעואל כרע ברך מאחוריו, ושרה לידו, וקרא: "האל הגדול אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, מה נעשה מעתה?"

הם הביטו מסביבם, והחושן החל לזהור.

והנורא מכל קרה: עלי הסתובב אליהם, ואמר, חמור-סבר: "התשובה היא: לכו אל אשקלון, בירת הפלישתים."

"אינכם מתכוונים לעשות זאת." אמר עלי.

"לעשות מה?" שאלה שרה.

"ללכת לאשקלון." השיב הכהן.

"למה?" שאלה.

"אתם לא מעודכנים בחדשות," השיב עלי. "הם מתארגנים למלחמה. הם יהרגו אתכם רק אם תעזו להציב כף רגלכם באשקלון."

"אך משכן ה' אמר-" פתחה שרה.

"משכן האדון יה צבאו-ת אמר לנו גם, לפני כמה עשורים, להשמיד כמעט את כל שבט בנימין."

"וזה לא קרה?" התרגזה.

"שבט שלם כמעט נכחד. סבי היה השואל באורים ובתומים. זה היה עצוב."

"שש מאות נערים נשארו." נזכרה ביגון.

"בואו תישאלו שוב." אמר עלי הכהן.

"את רוצה לשאול את הפעם?" שאל אדם את שרה.

"כן," השיבה שרה.

הם התקרבו, וכרעו ברך, מאחורי עלי.

"תשארו רגע ככה," אמר עלי.

נשמע רעם פרסות. "צריך להישאר." אמר עלי, "גם אם כל הפלישתים יבואו."

שרה פחדה. אבל הם נשארו כך.

"תשאלי עכשיו." לחש עלי.

קרנות מלחמה נשמעו.

היא הביטה לצדדיה ולחשה, "האל חכם הרזים, צווה נא לתומים ויגידו לנו תשובתך הברורה והזכה."

טראח! השער נותץ בחבטת אבן גדולה.

"שה' יציליני!" צרחה שרה מתחת לחתיכות פיח.

"הערלים האלה..." מילמל אדם, "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הושיעה נא," ואז ראו השלישייה לפיד שהושלך. אור החל לאחוז במשכן שילה.

הפרק הקודם		הפרק הבא