איילין פרינס מס. 2

(כל הזכויות שמורות לג'יי ק'יי רולינג)

הערה - במקור היה חלק מתוך פרק שתיים. החלטתי לפצל אותו לשתי פרקים כי הוא פרק ארוך יחסית וגם כי הפרק עצמו עבר שכתוב מסיבי.  

פרופסור מקגונגל נעלמה מהפונדק כמו חתול מבוהל. איילין לא הופתעה מכך - הרבה מהמבוגרים בחייה נהגו להיעלם במהירות כמו שהופיעו. הוריה, המטפלים בבית יתומים, ואפילו עוברי האורח ברחוב. 

טום יצא מאחורי הבר, בחשש מסוים, והוביל אותה אל חדרה בקומה השנייה. איילין שמה לב שהוא שומר מרחק בטוח ממנה. היא לא ידעה מדוע. 

 החדר היה ישן מאוד, אם כי היה שיפור משמעותי ממה שהכירה. על הקירות היה טפט ישן שלא התקלף. לא היו בפינות כתמי רטיבות, והצבע של החלון נשאר עליו גם אם נגעו בו. הייתה לה אמבטיה עם מים חמים, מיטה נוחה וציוד בית הספר שנערם בפינה. 

טום ברבר ללא הפסקה, ולא הבחין באוח שחור לחלוטין שישב על השולחן ונעץ בהם מבט רוגז. כשהמוזג סוף סוף שם לב לאוח - הוא פלט צווחה. האוח - במבט מיוסר משעמום הוציא את רגלו, מציע להם את המכתב. 

טום בזהירות שחרר את המכתב - וקרא אותו במהירות. 

"מחר תזכי להכיר עוד מורה מהוגוורטס!" אמר בשמחה, ויצא מחדרה, חוזר לקומה התחתונה.

איילין קראה את הדף - מרוב כעס - הדלת לחדר נטרקה בכוח, מרעידה את הקירות הפונדק. גשם של אבק דק ירד עליה. 

שמרטף. הכוח שהפגינה מול מקגונגל הביא עליה שמרטף. מורה שיוצמד עליה 24 שעות ביממה. 

"עדיף שהייתי למקגונגל להתמודד עם חסרי מוח האלה." מלמלה לעצמה, האוח הגיב בצווחה. היא הסתכלה עליו - תוהה מה זה אמור להביא. היא גלגלה עיניים - האוח צווח בשנית. 

"רק אל תגיד לי שאתה שייך לשמרטף." איילין לא הייתה בטוחה עד כמה זה היה נורמלי לדבר לציפורים בעולם הקוסמים - אך הציפור בהחלט הייתה מעוניינת בלנהל שיחה. האוח פלט צווחה רגזנית מאוד. 

"מעולה. פשוט מעולה." 

אחרי ארוחת צהריים זריזה, איילין עלתה לחדר שלה. האוח בחן אותה לעומק כפתחה את המזוודה- מחפשת אחר ספרי הלימוד שלה לתעסוקה כלשהי. "מרקחות ושיקויים" מאת ארסניוס מיליליטר, נראה מעניין. לכן החליטה להתחיל ממנו. 

***

"בוקר טוב," אמר טום כאיילין הצליחה להגיעה חיים לעמדת הבר. הפונדק המה לא פחות מאשר בערב - 

כל השולחנות היו תפוסים, וניווט ביניהם היה סכנת נפשות. צלחות מלאות בארוחות בוקר, כוסות מלאות בנוזלים רותחים וסכו"ם חד התעופפו לכל עבר. היחידים שנשארו רגועים היו שני מלצרים הסתובבו ללא חשש, מפנים את ראשם בחינניות מסכנת צלחת מתנפצת. 

טום הגיש לה מספר ביצים מקושקשות, פרוסת טוסט, ושלוש חתיכות של בייקון. היא לא הודתה לו כשהחלה להעמיס את האוכל לפה. מעולם לא הרעיבו אותה בבית היתומים, אך גם לא נתנו לה לאכול כמו שהיא רצתה. 

"מי ניקר אותך ככה?" שאל טום, כשגמר לברבר עם האישה שישבה לידה. איילין הצביעה על האוח שישב לה על הכתף במירב חשיבות העצמית. 

אוח לא הגיב על כך שאיילין לא ישנה כל הלילה - אך כשהתעלמה מקולו הצרוד של השעון המעורר המודיע על ארוחת הבוקר - האוח השתולל בכעס, דרש שהיא תקום, ותרד לאכול. 

איילין כבר הסיקה על האוח הוטלה המשימה הקשה לשמור עליה לא לעשות צרות. 

אילו רק המורים היו יודעים - 

איילין הייתה חנונית שאהבה חוקים, לכן לא סטטה מהם כל עוד הייתה לה בחירה.  זה הסביר גם את שם הגנאי הראשון שלה, ספרוש, זמן קצר לפני שכולם גילו על המכשפה שבה. 

לפני שהיא הספיקה לגמור את ארוחת הבוקר שלה - האוח התעופף ממנה. זו הייתה הקלה עבורה - הוא היה כבד. 

"טום -" קרא קול גברי, שהיה מוכר למדי. איילין הרימה את מבטה - וכמעט נחנקה. 

"אה… שלום, פרופסור סנייפ." איילין הייתה מזהה את הגבר בכל מקום -  הוא היה גבוהה, לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש. פניו היו חדים וחמורי סבר, סביבו התנופפה גלימה שחורה ארוכה ודרמטית. 

היא הייתה צריכה לדעת… 

פרופסור סוורוס סנייפ, היה ידוען בקוקוורת'  איילין לא רכשה כבוד לאנשים - אך הגבר הזה היה יוצא מן הכלל. היא ידעה כי הוא היה מורה לכימיה בפנימייה מרוחקת, ונעדר רוב ימות השנה מביתו ברחוב מבואת ספיינר. 

הבריונים התלוננו -  כי הוא הסיבה היחידה שהרסה להם חופשת קיץ מושלמת. 

איילין הייתה בטוחה - כי הוא הסיבה היחידה למה נותרה בחיים בחופשת הקיץ. אין ספור פעמים הוא הופיעה כמו משום מקום, רגע לפני שביריונים עמדו לבצע עליה את המתיחה האכזרית שלהם. הוא היה מציל אותה מבושה, או נותן לה מבט מלא משמעות - אם הצליחה להערים עליהם בעצמה.

לא היה מפתיע שהוא קוסם. התואר התאים לו. 

פרופסור סנייפ התיישב לידה, והאוח המה ברצון על כתפו. המוזג מיהר למזוג לו כוס קפה שחור חזק. 

"אני מניח שאין צורך להציג את עצמי." איילין הנהנה. 

"אני לא חושבת שיש אדם בקוקוורת' שלא מכיר אותך, פרופסור."  הוא לא מחה. 

"תגמרי לאכול. ואז אני רוצה לראות שיש לך את כל הציוד הנדרש." 

כשנכנסו לחדרה - המורה ניצל את ההזדמנות להדגיש עבורה מספר דברים - 

"אני לא יודע עד כמה פרופסור מקגונגל סיפרה לך, אך טיפול ביתומים הלומדים בהוגוורטס' הוא תחת אחריותי, וראש הבית העתידי שלך. עד תחילת שנת הלימודים - אני לא אסבול התנהגות לא הולמת. אני לא מפחד להעניש." כאילו היא לא ידעה. 

"כל יציאה מהפונדק תהיה בליווי שלי בלבד, ואל תחשבי אפילו על להתחמק." האוח על כתפו של המורה פלט סדרה של ציוצים שאיילין פרשה בתור - "אם אגלה על כך - אנקר לך  את העיניים."

"בנוסף - החל ממחר, תקבלי ממני משימות לימודיות. תראי זאת כטובה גדולה לפני הלימודים." 

"מובן, פרופסור סנייפ." אמרה איילין. בליבה פרחה התרגשות -  לפחות אם היא תקועה עם שמרטף, היא תלמד משהו מועיל. 

"תביאי לי את רשימת הציוד שלך." איילין עשתה כמבוקשו - ושלפה את הרשימה מתוך "רקיחות ושיקויים". 

איילין צפתה על המסדר בשעמום. למרות ש"גילתה" שהיא מכשפה רק אתמול - הייתה לה תחושה שהיא כבר ראתה הרבה קסמים דומים. 

המורה תחילה בדק את שלושת הגלימות העבודה הפשוטות שלה, ואת גלימת החורף שלה. בברור, הן היו בצבע שחור עמוק. אך עטו גוון אפורות אחרי שנים. לא היו בהן חורים, והן היו ארוכות מספיק עבורה. כמו כן, תוויות שמה כבר נתפרו לגלימה בידי אלמוני - שיפור משמעותי ממה שהיה עליה באותו רגע. 

הכובע שלה, בברור ראה ימים טובים יותר. כפפות החורף שלה, נתפרו מספר פעמים - והכפפות העור, לא עברו את המסדר. 

הספרים עברו את בדיקה במהירות, אחרי הדגימו שלא חסרים בהם עמודים. 

איילין מבלי לחכות לאישור של המורה היא נטלה חזרה את ספר "רקיחות ושיקויים", וודפדפה בו עד שמצאה את העמוד שבו עצרה. 

"שיקויים?"

"יש בכך בעיה, פרופסור?" שאלה. המורה פלט צליל, שנשמע כמו צחוק. 

"בתור המורה לשיקויים, אני לא רואה תלמידים שנמשכים לנושא הזה באופן טבעי." נימת קולו הייתה לא מובנת. איילין משכה בכתפיה. 

"אני מוצאת אותו מעניין למדי." הגנה על עצמה. והתיישבה על המיטה לצפות חזרה במסדר. 

הקדרה הושלכה הצידה - החור בתחתית שלה בהחלט לא היה עוזר. 

המאזניים והטלסקופ - עברו את הביקורת ללא בעיה. 

נותרה רק קופסה אחת - המורה פתח אותה, והושיט לה שרביט שחור, סביבו עיטור מסובך של קיסוס נחרט. 

 איילין לקחה אותו, ומופתעת מגלי חום חזקים ששטפו אותה. 

"מפתיע." אמר המורה. "בדרך כלל שרביטים יד שניה לא מכירים בקוסמים בכזו קלות. יהיה לך יותר קל השנה עם כלי שמתאים לך." היא בחנה אותו בעניין רב. אם כי מדוע בכלל היא צריכה שרביט?

"השרביט תמיד עליך - מובן?" המורה נעץ בה מבט. מלא משמעות. 

"מובן, פרופסור." 

"עוד דבר, את מכשפה. תתלבשי בהתאם." במילים אלו - המורה יצא מהחדר. 

"יש לך אפוטרופוס נהדר," קירקר השעון המעורר. הוא  עדיין כועס עליה שנאלץ לצרוח עליה כל הלילה ללכת לישון - ללא הצלחה. 

"סתום כבר." ירתה לעברו. 

מכיוון הדברים לא חזרו בעצמם למזוודה, היא הקדישה לא מעט זמן לסדר אותם חזרה. היא לא שמה לב אתמול למספר פריטים נוספים בתחתית המזוודה - חלקים נוספים מתלבושת בית הספר שלה, תיק עור מרופט, מספר אריזות של בגדים תחתונים חדשים, דפי קלף, קסתות דיו, מחברות, נוצות ונרתיק שמירה עליהן. להפתעתה היא מצאה גם מספר בגדים "רגילים", אם כי אחרי בחינה קצרה שלהם, היא מעולם לא תהיה מספיק גדולה בשביל ללבוש אותם. 

כשגמרה, היא שקעה בקריאה.  

הרגיש לה שעבורו מספר דקות בודדות לפני שפרופסור סנייפ בא לקרוא לה לארוחת צהריים. בחוסר רצון מובהק היא נגררה אחריו, מרגישה כמו ילדה בגנון. 

באמצע הארוחה המורה דיבר - 

"שיקויים - זה לא סתם רשימת מרכיבים שזורקים יחד לקדרה בצורה יפה ומחכים שיתבשל משהו." הקולו נטף ארס, "זה דורש הבנה עמוקה הרבה מעבר. בדרך כלל הקבוצה שאני זוכה ללמד, אידיוטים מוחלטים." איילין הפסיקה ללעוס והרימה עליו מבט - תוהה אם היא נכללת בקבוצה הזו. היא לא אהבה להיות אידיוטית. 

"קריאה שוטפת של הספר הזה לא תיתן לך הרבה." אמר המורה. 

"יש בספר טעויות." פלטה איילין. היא לא בדיוק התכוונה להגיד את זה בתור עובדה, אך גם אם הייתה מציגה את זה בתור שאלה - זה לא היה משנה הרבה. המורה לא נראה מתרשם מההצהרה שלה. 

"ומה מצאת?" 

"לפי הנוסחאות לחישוב בתחילת הספר, רוב המתכונים לא מאוזנים נכון מבחינת מרכיבים." המורה קפא. 

"הצלחת לפרש את הנוסחאות." הוא קבע, קולו היה קר. היא הנהנה. מגלימתו שלף קלף וקסת דיו. במהירות שרבט מתכון על דף, והושיט לה אותו. המשימה הייתה ברורה ללא הוראות. 

בקלות, היא שלפה שלפה את הנוסחאות מראשה וחישבה את הנדרש. המתכון היה נכון - למעט אבן בזואר שאפילו לא הייתה אמורה להיות חלק מהמרכיבים. המורה הסתכל עליה, מורשם בברור. 

"אתם לומדים את זה בשנה שלישית." איילין החווירה, מובכת מכך ששוב הפגינה את יכולותיה הרבה מעבר לנדרש. האם תזכה בשמרטף נוסף? 

"לפחות יש לי תלמידה אחת השנה עם שכל." אמר ולגם מהמשקה בכוסו. "איך הגעת לזה בכלל?" 

"היה לי משעמם אתמול." אמרה, וחזרה לארוחת הצוהריים שלה שהספיקה להתקרר. המורה והתלמידה לא דיברו במשך שארית הארוחה. וגם בארוחת הערב, השיחה לא זרמה במיוחד, לפני שהמורה הניח עוד שתי ספרים חבוטים על השולחן. 

"אם את כל כך אוהבת שיקויים - " היא חייכה עליו חיוך נדיר. 

עשיתי הגייה - אך יכולתי לפספס שגיאות כתיב. 

אשמח לתגובות או ערות או המחשבות שלכם :)

הפרק הקודם		הפרק הבא