עשרה בקבוקים של אמת

באותו ערב, הארי פנה בלב כבד לצאת מחדר המועדון. רון והרמיוני יצאו עשר דקות לפניו ולבנדר תצא עשר דקות אחריו. היום בארוחת ערב הם ניהלו ויכוח בלחישות על השאלה האם הם יבלטו יותר או פחות כשהם יילכו לחדר הנחיצות. עכשיו, כשהטירה כמעט ריקה לגמרי. רון והרמיוני טענו שצריך להיזהר יותר, כשהטירה ריקה. הם יותר יבלטו. הארי טען לעומתם שאין אף אחד שיוכל לראות אותם. בסופו של דבר הם סוכם שהם יבואו לחדר בהדרגתיות.

בחדר הנחיצות הארי פגש את רון, הרמיוני, בלייז, קראב, ומאלפוי. הם ישבו כבר כל אחד במקומו בדממה. הארי ניגש בצעדים כבדים אל הפוף הקרוב אליו וקרס עליו בחבטה.

דממה שררה בחד. זאביני ורון בהו כל אחד בנקודה אחרת בחלל. הרמיוני הייתה שקועה בספר 'כישופי הכשפים המורכבים' קראב היה עסוק בגלימתו. הקצה שלה נקרע והוא ניסה לשווא לחבר אותו עם שרביט. מאלפוי היה עסוק בפקק של הבקבוק הריק. הוא גרם לפקק לרחף באוויר לפניו ובהה בו בפנים חסרות הבעה.

צעדים נשמעו מאחוריהם. ג'יני, לבנדר, פנסי וגויל נכנסו לחדר. הם ניגשו אחד אחד למעגל והתיישבו בשקט.

"חג מולד שמח לכולכם,” קטעה ג'יני את הדממה המעיקה בחיוך מתוק.

"ג'יני,” התעורר הארי משרעפיו. “לא ראיתי אותך מאתמול בערב, חשבתי שהלכת למחילה.”

"הודעתי לאבא ואימא שעקב שפעת קשה אני אשאר בהוגוורטס לחופשה,” אמרה ג'יני בעליצות. “אימא שלחה לי בתמורה טונות פשטידות וחמש זוגות גרביים עבים.” היא נופפה ברגליה לכולם. מבעד לנעלי בית פרוותיות בצבצו גרבי צמר וורודות.

"אז איפה היית אתמול בערב? את לא היית במגדל גריפינדור.”

"מצאתי אותה היום בצהריים מתחת לעץ האשור,” אמר רון ושלח מבט כועס בג'יני. “היא לא הייתה לבד. מה יש לעץ הזה שכולם חייבים דווקא מתחתיו לתת דרור ל... ל... - דחפים שלהם?”

פרץ צחוק פתאומי הקפיץ את הארי. הרמיוני הפילה את הספר והתפתלה במקומה ללא שליטה. פניו של רון האדימו כמעט לגמרי והתמזגו עם שערו הבוער.

"ז..זה פשוט מקום ממש רומנטי,” אמרה הרמיוני שחזרה אליה הנשימה. “במיוחד עכשיו, כשהכל לבן ומושלג.”

"אתה אף פעם לא לקחת אותי לשם,” אמרה לבנדר ושלחה לרון מבט פגוע. רון התעלם ממנה.

"עם מי בדיוק רון תפס אותך?” שאל הארי את ג'יני בסקרנות. “את לא נפרדת מדין?”

"עם טרי בוט," זרקה ג'יני. “ובגללו גם לא הייתי במגדל גריפינדור הלילה.”

רון פתח את פיו אך פנסי קטעה אותו. “אתם מתכוונים להמשיך לדבר כל הלילה או שנעשה כבר את הדבר שלשמו התכנסנו?”

"היא צודקת,” אמרה הרמיוני. “הבאת את הווריטסרום, מאלפוי?”

"השארתי אותו פה,” מאלפוי קם ממקומו באי רצון. הפקק צנח על הרצפה. הוא ניגש למדף הקטן על הקיר מאחוריו ולקח את הבקבוקון הקטן וערימה קטנה של כוסיות שהופיעה שם יש מאין.

"לרוויה,” הוא הניח את הבקבוקון הקטן ואת הכוסיות במרכז המעגל.

הנף שרביט אחד של הרמיוני וכל הכוסיות היו מלאות בפס דקיק של נוזל. אחד אחד הם שתו את הנוזל השקוף והחמצמץ.

מאלפוי סגר בחזרה את הבקבוק בירצפת הריק. הניח אותו בחור העגול של השטיח והזיז את הבקבוקון של הווריטסרום ואת הכוסיות המשומשות. “מישהו זוכר מי היה האחרון שסובב את הבקבוק?” הוא שאל.

"אני,” אמרה הרמיוני. “עכשיו תורך, רון.”

רון הושיט את ידו אל הבקבוק וסובב אותו. הבקבוק נעצר שהפקק שלו מצביע על מאלפוי והצד השני על הרמיוני. מאלפוי גנח.

"מה אתה רוצה, אמת או חובה?” שאלה הרמיוני והביטה במאלפוי בריכוז.

"אמת,” השיב מאלפוי. פניו התקמטו בכעס ברגע שהמילה יצאה מפיו. “לא! אני מעדיף - “ הוא השתנק. “ - אמת.” הוא פלט בקול חנוק. “דיי!” הוא קרא בכעס. “זה לא נכון! אני רוצה ח – אמת – לעזעזל!” הוא בעט בספה בכעס. “המשחק הזה דפוק.”

"משחק דפוק שהיה רעיון שלך,” אמרה הרמיוני בשלווה. “ובכן, מאלפוי. הווירטסרום לא יכול לשקר. אתה כנראה בכל זאת מעדיף את האמת שזה ממש מעניין אבל לא נתעמק בזה עכשיו. יש לי שאלה לשאול אותך.” היא השתתקה ובררה את מילותיה בזהירות. “הארי בזמנו חשב שאתה שלחת לקייטי בל את הענק המקולל. האם,” היא בלעה את רוקה, הרימה את עיניה והביטה במאלפוי במבט חודר. “האם הוא צדק?”

הדממה חזרה אל החדר וריחפה ביניהם. בלתי נראית כמו האוויר עצמו. הארי כמעט יכל לגעת בה. הוא שמע בדממה את הלב שלו פועם בחוזקה. הוא הביט במאלפוי במתח, מפחד מהתשובה.

"הוא צדק.” שני המילים ריחפו בחלל החדר. כבדות ומפילות את המשקל שלהן על כל עשרת יושביו.

"אתה פשוט רצית ל – ל..להרוג א..אותה?” הארי לא שם לב מתי הוא נעמד. הוא שנא את הקול הרועד שיצא לו מהפה.

"לא!” מאלפוי נעמד גם הוא. כל שאר יושבי החדר הביטו בהם משותקים. חבריו של מאלפוי הביטו בו גם הם בתדהמה. “הענק לא היה מיועד לה.”

"למי - “ ההבנה היכתה בהארי עוד לפני שהוא הספיק לגמור את המשפט. “דמבלדור...” הוא מלמל לעצמו. “עכשיו הכל ברור. וולדמורט נתן לך משימה להרוג את דמבלדור, נכון?” את קריאות החלחלה של חבריו הארי כמעט לא שמע. הוא היה מרוכז רק בדראקו שהביט בו בפנים מאובנות.

"הוא הכריח אותי,” לחש דראקו לבסוף. “הוא מכריח אותי. הוא יהרוג אותם, את אבא ואימא שלי. אני חייב... חייב לפחות – ל..לנסות.”

הבעה של אימה מוחלטת שטפה לפתע את פניו של דראקו. “ה..הוא יידע על זה,” לחש דראקו בקול כל כך נמוך עד שהארי כמעט לא שמע אותו. מאלפוי תפס לפתע בשערותיו. הוא נראה מטורף לרגע. “הוא יידע על זה!” דראקו ניגש להארי ואחז בכתפיו. הארי שוב נתקף באותו תחושה מוכרת של שיכחה. לפתע כל העולם היה רק הוא ודראקו. דראקו והוא. הוא הביט בעיניו האפורות של דראקו שהביטו בו כמעט בתחינה. “הוא תמיד יודע, הארי. תמיד. ברגע שהוא ייסתכל עלי הוא יידע שסיפרתי לך על המשימה. הוא י..יהרוג אותי.”

הארי נתקף בדחף נואש לעשות משהו. להתנפל על מאלפוי, לחבק אותו, אולי לנשק אותו? אולי פשוט להמשיך לעמוד לבהות בעיניו האפורות לנצח? במקום זה הוא נשם נשימה עמוקה וצעד פסיעה קטנה לאחור. “א..אתה עדיין מנסה?” הוא שאל לבסוף.

"כ..כן,” ענה מאלפוי. “אתה לא מבין, הארי,” הוא מיהר לומר כשהארי נסוג עוד צעד אחורנית. “הוא יהרוג אותי. הוא יהרוג את ההורים שלי.”

"למען האמת,” הארי השתדל לשמור על הקול שלו יציב. “אני דווקא כן מבין. אני מבין בהחלט, דראקו. אני יודע הייטב איך ההרגשה כשאתה יודע שהלורד וולדמורט הולך להרוג אותך. למרבה הצער אני לא יודע מה ההרגשה כשאתה יודע שהלורד וולדמורט הולך להרוג את ההורים שלך, כי הוא הוא הרג את שלי כשהייתי בן שנה. לצערי, אין לי זיכרונות מהתקופה שלפני.”

"הארי,” אמר רון. הארי לא שם לב מתי כל האחרים נעמדו אך רון עמד לידו עכשיו וידו הייתה מונחת על כתפו של הארי. “אתה חייב ללכת לדמבדלור, הארי.” אמר רון בקול לחוץ. “רוץ אליו, תספר לו את כל זה.”

"הוא לא יכול לעשות את זה,” אמרה הרמיוני ונשכה את שפתיה. “הוא ומלאפוי נשבעו שאסור לספר לאף אחד על מה שקורה במשחק הזה.”

"לא אכפת לי! אמר רון בתקיפות. “הארי, אתה חייב לנסות! זה חשוב מידיי!”

הרמיוני פתחה את פיה כנראה על מנת להשיב לרון מכה מוחצת אך הארי קטע אותה. “רון צודק. אני הולך לדמבלדור.”

הפרק הקודם		הפרק הבא