מקוללים

הכוכב הכי בהיר

21-24 ביוני, 1996

טונקס ידעה שהיא בחיים, אבל היא הייתה כלואה בעולם של חלומות והזיות ממנו היא לא הצליחה לצאת. כאב עמום שכן היכן שהוא בגופה, חוזר ועולה אליה בגלים; בכל פעם שתודעתה ניסתה לצוף למחוזות מרוחקים, הכאב היה חוזר ומזכיר לה מה קרה.

היא חיה את הקרב במחלקת המסתורין שוב ושוב בחלומותיה. בכל פעם מחדש היא אמרה לעצמה שהפעם התוצאה תהיה שונה, אבל בכל פעם הקרב חזר על עצמו באותה הצורה בדיוק. 

היא הגיעה אל החדר העצום והמוזר במחלקת המסתורין. כל האימונים והתרגולים באקדמיה להילאים לא היו יכולים להכין אותה לזה. היא מעולם לא השתתפה בקרב קוסמים כזה קודם; הכאוס היה בלתי נתפס, קללות מתעופפות לכל עבר, וכל כך הרבה דברים קרו במקביל שהיא לא ידעה במה להתמקד. 

בניגוד אליה, השאר לא היססו והסתערו לתוך הקרב מייד. הם היו ארבעה חברי מסדר חוץ ממנה - עין- הזעם, קינגסלי, רמוס וסיריוס.

אפילו אם היא הייתה רוצה לבלות את הקרב בצפייה מהשוליים, זה לא היה קורה. בלטריקס חצתה את שדה הקרב בסערה; אם היא לא הייתה כל כך רזה ואיומה, היא הייתה יכולה להיות יפיפיה. עיניה השחורות התמקדו בטונקס במקום בו היא עמדה. היא סקרה את הופעתה בבוז, ממכנסי הג׳ינס לשערה הוורוד הארוך, ואז הבעה של הכרה עברה על פניה. היא חייכה.

״שלום, שפנה קטנה,״ היא קרקרה בחדווה.

צמרמורת לפתה את טונקס. לא ייתכן שבלטריקס מזהה אותה מהמפגש החטוף באחוזת מאלפוי. אבל לא היה לה זמן לנסות להבין איך זה ייתכן; בלטריקס קיללה אותה, היא הדפה את הקללה, והן התחילו להילחם.

הקרב נמשך לא יותר מדקה. מאוחר יותר טונקס לא הפסיקה לנתח כל שנייה ושנייה בו. אם היא רק הייתה מטילה את הקללה הזאת ולא אחרת, אם היא רק הייתה יותר היתקפית ופחות הגנתית, אם ואם ואם… אבל בסופו של דבר זה לא שינה כשהקללה של בלטריקס פילחה את צד גופה.

היא אפילו לא שמה לב שהיא צנחה לברכייה. היא ראתה את בלטריקס מתרחקת ממנה בריצה ומתנפלת על סיריוס. היא לא הבינה לאן לעזאזל היא הולכת - הרי הקרב שלהן לא הסתיים. 

רק כשהיא ראתה את דם היא התחילה להרגיש את הכאב. היא התנדנדה ונפלה על הרצפה הקרה, לופתת את צד גופה, מרגישה את הדם החם מפעפע כנגד ידה. היא ניסתה לקום והחליקה על הדם. היא חשבה שהיא שומעת את רמוס צועק את השם שלה לפני שהיא איבדה הכרה.

היא לא ידעה מי עזר לה או איך, אבל כשסוף- סוף היא הצליחה לברוח מהעינוי של מחזור החלומות, היא התעוררה במיטה זרה בחדר שהיא לא הכירה.

״נימפדורה,״ הקול של אימה אמר ברעד. ״את שומעת אותי?״

טונקס מצמצה אל הרהיטים הלא מוכרים ואל פניהם המודאגות של הוריה. יכול להיות שהיא הייתה בחדר של בית חולים, אבל היא לא הייתה יכולה להיות בטוחה בשום דבר באותו הרגע.

״אל תקראי לי ככה,״ היא אמרה בגניחה.

״אני חושב שהיא בסדר, אנדי,״ אביה אמר בצחוק של הקלה. פניו המחייכות הופיעו מולה והיא הרגישה את זרועו סביב כתפיה בזמן שהוא נתן לה חצי חיבוק עדין.

״כל כך דאגנו,״ אמא שלה אמרה וחיבקה אותה מהצד השני. 

החיבוק המשותף של הוריה היה נעים לטונקס, אבל היא לא הצליחה להתנער מהמחשבה שיש משהו חשוב מאוד שהיא צריכה להתפנות אליו, היא רק לא זוכרת מה הוא.

״איפה אנחנו?״

״בקדוש מנגו,״ אבא שלה השיב. ״אמרו לנו שנפצעת במסגרת העבודה. מה קרה, דורה?״

מה קרה? כן, עכשיו היא זכרה הכל - מחלקת המסתורין, בלטריקס, הקללה שפילחה אותה, הדם. אבל היא לא הייתה יכולה לספר את זה להורים שלה. אסור היה להם לדעת על המסדר. היא הסתכלה על אמא שלה במבט נואש - זו הייתה אחותה שכמעט הרגה אותה, שוב - אבל היא לא יכולה לספר לה שום דבר מזה.

״זה בסדר, ילדה שלי,״ אמא שלה אמרה לה בקול רך. רק אז טונקס הבינה כמה היא במצוקה. היא התחילה לבכות. ״הכל בסדר, נימפדורה שלי…״

זמן קצר אחרי זה המרפא הגיע לספר לה שהיא חטפה קללה אלימה מאוד ושהיא איבדה הרבה דם, אבל היא צפויה להחלים החלמה מלאה. היא בקושי הקשיבה, ובמקום נתנה לאמא שלה לדאוג לכל הפרטים המנהליים.

בכל פעם שדלת המחלקה נפתחה היא הסתכלה לראות אם זה מישהו מהמסדר שמגיע כדי לעדכן אותה בתוצאות הקרב. אבל הזמן עבר ואף אחד לא הגיע. התחיל לכרסם בה פחד עז שהם נכשלו. אולי כל שאר חברי המסדר נהרגו או נפלו בשבי? אולי היא היחידה ששרדה?

אמא שלה, שהבחינה במתח שלה, הזכירה לה שהיא צריכה לנוח. היא לא הייתה מסוגלת. היא ביקשה מאבא שלה ללכת לקפיטריה ולקנות לה עותק של הנביא היומי.

״לא תאמינו לזה!״ הוא אמר להן בשובו, מנופף בעיתון. ״הם מודים - זה-שאין-לנקוב-בשמו-חזר!״

טונקס חטפה את העיתון מידיו. ואכן, העיתון היה מלא כתבות ודיווחים על כך שלמרות כל ההכחשות, האמת יצאה לאור - וולדמורט גילה את עצמו לעיני כל במשרד הקסמים בלילה שלפני. עכשיו כולם יודעים שהוא חזר.

״שמרלין יעזור לנו,״ אמא של טונקס לחשה ברעד, מכסה את פיה בידיה. 

בעלה ניגש אליה והניח את ידו על כתפה. 

״הכל יהיה בסדר, אנדי. אנחנו נהיה בסדר.״

״זה קשור למה שקרה לך?״ היא התנפלה על טונקס פתאום. ״אני לא הסכמתי שתהיי הילאית כדי להילחם בזה-שאין-לנקוב-בשמו - !״

דלת המחלקה נפתחה וטונקס הסתכלה לעברה בציפייה. היא נשטפה הקלה אדירה לראות את קינגסלי, זרועו האחת חבושה, אבל מלבד זאת, בריא ושלם.

״טונקס, טוב לראות אותך ערה,״ הוא אמר לה בנועם רשמי, כאילו הם היו לא יותר מעמיתים לעבודה. ״אתם בוודאי אדון וגברת טונקס. אני קינגסלי שקלבולט, אני הממונה על בתכם במשרד הקסמים.״

איך שהוא, הוא הצליח לנהל שיחת חולין קצרה וטבעית לחלוטין עם הוריה של טונקס, לפני שביקש מהם בנימוס לתת לו לדבר איתה בפרטיות. היא חיכתה במתח שהוא יסגור היטב את הפרגוד שסביב המיטה שלה, צופה בו מתיישב ומוציא מכיסו מה שנראה כמו מכשיר רדיו קטן וישן. הוא הניח אותו על השולחן ליד המיטה והוא פלט רעש לבן.

״עכשיו אנחנו יכולים לדבר בחופשיות.״

״מה קרה? כולם בסדר?״ טונקס התנפלה על קינגסלי.

היא ציפתה שהוא ירגיע אותה מייד ויגיד שכולם בסדר, אבל זה לא מה שהוא עשה. הוא השפיל את עיניו והיא הרגישה שהוא מתכונן לתת לה חדשות רעות. היא הרגישה דקירה נוראית של אימה.

״משהו קרה לרמוס?״ היו המילים שיצאו מפיה.

״לופין לא נפגע,״ קינגסלי אמר בקול עמוק. ״זה בלק.״

״סיריוס?״ טונקס שאלה, כאילו זה היה יכול להיות מישהו אחר.

״אני מצטער, טונקס,״ קינגסלי המשיך ביציבות. ״אני יודע שהייתם קרובים… הוא איננו…״

טונקס שמעה את המילים אבל לא הצליחה להבין את משמעותן. איננו? סיריוס? לא - מוות היה משהו שקורה ליקיריהם של אנשים אחרים, לא שלה. 

״לא…״

היא שמעה במעורפל את קינגסלי אומר לה שוב שהוא מצטער. דמעות התחילו לזלוג מעיניה. היא לא רצתה לבכות מול קינגסלי, אבל היא לא הצליחה לעצור אותן. ככל שהיא ניסתה, הן רק המשיכו להתגבר. קינגסלי הניח את ידו הגדולה על כתפה וחיכה בסבלנות.

״מה קרה לו?״ היא הצליחה לשאול לבסוף. היא לא רצתה לדעת, אבל היא הייתה חייבת.

״הוא נלחם בבלטריקס, והיא הצליחה להדוף אותו לתוך הפרגוד ההוא שבחדר,״ קינגסלי סיפר לה. ״החדר שנלחמנו בו, קוראים לו אולם המוות. והפרגוד - אף אחד לא באמת יודע מה יש מאחוריו, רק יודעים שכל מה שנכנס אליו, לעולם לא יוצא.״

טונקס טלטלה את ראשה. איזה מן הסבר מטופש זה? איך הם יכולים להיות בטוחים שסיריוס באמת מת? אבל משהו בה ידע - היא לא תראה את בן דודה האהוב יותר. לפחות לא בחיים האלה.

״אני לא יכול להישאר,״ קינגסלי אמר לבסוף, ברגישות. ״תדעי שדמבלדור פקד על דממת אל- חוט בכל הקשור לענייני המסדר, עד שהמצב ירגע. אנחנו בסכנת חשיפה בעקבות הלילה. אין לתקשר ענייני מסדר עם אף אחד, לא דרך מכתבים, לא פטרונוס, לא פלו. כל חבר מסדר שתפגשי מעתה - הפרוטוקול הוא לוודא את זהותו עם שאלה שרק הוא ידע לענות עליה, למקרה שמדובר באוכל מוות במסווה. ואל תתקרבי לכיכר גרימולד עד הודעה חדשה.״

״מה סיפור הכיסוי של הפציעה שלי?״ טונקס שאלה בענייניות, מנסה למחות את דמעותיה בלי הצלחה.

״הסיפור הוא שאני ואת עבדנו עד מאוחר במשרד כשאוכלי המוות נכנסו.״

״מה לגבי ההילאים שהיו במשמרת הלילה? הם ידעו שאנחנו לא היינו שם.״

״לא היו הילאים במשמרת הלילה,״ קינגסלי אמר בקול אפל.

״מה? איך זה יכול להיות?״ טונקס התרעמה.

״זה כנראה היה חלק מהתוכנית של וולדמורט,״ קינגסלי אמר. ״זאת הסיבה שיאקסלי רצה לדעת מי נמצא במשרד הקסמים בכל לילה - הוא או אוכל מוות אחר בטח השתמשו במידע כדי לשנות את המשמרות ולגרום לזה שלא יהיה במשרד אף אחד שיפריע להם.״

האבל של טונקס פינה את מקומו לרגע לכעס. אז כל מה שהם עשו היה לחינם? המודיעין שהם עבדו כל כך קשה כדי להשיג לא קידם אותם? ברגע האמת, זה לא הציל את סיריוס…

״נהיה בקשר, טונקס,״ קינגסלי נפרד ממנה בחום. ״החלמה מהירה.״

הוא לקח את מכשיר הרדיו הקטן ועזב. הוריה של טונקס נכנסו במקומו.

״הכל בסדר, דורה?״ אביה שאל אותה.

היא הסתכלה עליהם ונשטפה שוב גל של אבל. הוריה הכירו את סיריוס היטב בצעירותם - הוא גדל עם אמא שלה - אבל היא לא הייתה יכולה לבשר להם על מותו. היא לא הייתה יכולה לחלוק איתם את האובדן שלה. מרגישה בדידות מוחצת, היא נכנעה שוב לדמעות. הוריה המבולבלים לא ידעו מה לעשות מלבד לחבק אותה.

ביום שלמחרת טונקס שוחררה מבית החולים. אמא שלה התעקשה שהיא תתארח אצלם עד שהיא תחלים, כדי שהם יוכלו לטפל בה. בכל זמן אחר טונקס הייתה מסרבת, אומרת שהיא לא צריכה שיטפלו בה, והייתה דורשת לחזור לדירה שלה בלונדון. אבל לא הייתה לה אנרגיה להתווכח עם אמא שלה, והיא ייחלה לנחמה של חדר ילדותה.

יותר מכל דבר היא השתוקקה לדבר עם רמוס. היא רצתה לנחם אותו. תחושת האובדן הנוראית שהיא חשה בוודאי הייתה כאין וכאפס לעומת מה שהוא הרגיש - סיריוס היה החבר הכי טוב שלו, החבר האחרון שלו. מייד כשהוריה השאירו אותה לבד כדי שתנוח בחדרה היא קמה מהמיטה במאמץ והתיישבה אל שולחן הכתיבה לכתוב לו. אבל כשעט הנוצה ריחף מעל הקלף, היא הבינה שאין לה מושג מה לכתוב. 

אסור היה לה אפילו להעלות את שמו של סיריוס על הכתב. היא לא הייתה יכולה לכתוב על שום דבר שהיה קשור למסדר או למה שקרה במחלקת המסתורין. היא רצתה להזמין את רמוס לבוא לבקר אותה, אבל לא היה לה מושג איך היא תצדיק בפני הוריה את העובדה שהיא מכירה אותו.

אז היא ויתרה על המכתב וחזרה למיטה בתחושה עזה של בדידות, ובילתה שם את כל אותו היום.

בבוקר שלמחרת הגיע ינשוף מרוט עם מכתב בשבילה. היא פתחה את החלון מהר, מתעלמת מהכאב בפציעה שלה, ופרשה את הקלף בהתרגשות. היא הייתה שמחה לשמוע מכל חבר מסדר שהוא, אבל היא שמחה במיוחד לראות שהמכתב הוא מרמוס, אפילו שהוא היה קצר מאוד.

טונקס היקרה,

שמחתי לשמוע שמצבך השתפר ושחררו אותך מבית החולים. כולנו דאגנו לך מאוד.

אני עורך לוויה עבור חברנו המשותף. היא תתקיים מחר בחמש, במקום שהוא אהב לבוא אליו כנער. את מכירה את המקום.

אני מקווה לראות אותך שם.

באהבה,

ר.

בסיום הקריאה טונקס התחילה שוב לבכות. זאת כבר הפכה להיות תגובה טבעית עבורה ביומיים האחרונים. היא בכתה כי ריגש אותה שרמוס עורך לסיריוס לוויה, אפילו שלא הייתה גופה לקבור; ושלמרות דרישתו של דמבלדור לשמור על פרופיל נמוך, הוא בחר לחתום את המכתב הקצר והמסתורי שלו במילה אהבה.

לא היה לה ספק שהיא תלך ללוויה, אבל לאמא שלה היו רעיונות אחרים. היא התעקשה שהמרפא לא נתן לטונקס אישור להתעתק ושהדבר יכול להיות מסוכן עבורה. היא אמרה שלא אכפת לה - שהיא לא עומדת לפספס את הלוויה של עמיתה לעבודה שנהרג בפעולה בה היא נפצעה (זה היה סיפור הכיסוי שהיא נתנה להוריה כדי להסביר את האבל שלה). הן הגיעו לפשרה לפיה אימה תכתוב למרפא ותשאל אותו אם הוא מאשר לה להתעתק, אבל בליבה היא חשבה שהיא תעשה את זה בכל מקרה, לא משנה מה תהיה התשובה.

עד שהינשוף חזר עם התשובה מהקדוש מנגו, עם אישור לכך שכבר מותר לטונקס להתעתק, השעה חמש ביום הלוויה כבר עברה. כשהיא כועסת על אימה ועל עצמה, היא יצאה מהבית בצעד הכי מהיר שהפציעה שלה איפשרה לה, והתעתקה.

היא הופיעה בקרחת יער בשולי היער האסור, בקרבת מבצר ישן מכוסה קיסוס שקוסמים עתיקים נטשו מזמן. אור שמש זהוב של אחר צהריים הציף את כל האזור, בדיוק ההפך מהאור הסתווי האפור שהאיר את המקום ביום המעונן בו היא ביקרה שם לאחרונה, כמעט שלוש שנים קודם לכן. דשא ירוק גבוה צמח פרא מסביב, מלא פרחים קטנים בצבעי צהוב וסגול, ופרפרים לבנים התעופפו מסביב בנחת.

רמוס עמד שם לבד מול אבן שחורה יוצאת דופן. למשמע צליל הפקיקה שליווה את הופעתה של טונקס, הוא סב בדריכות, שרביטו מורם.

״מצטערת שאיחרתי,״ טונקס התנשפה, צועדת לעברו במאמץ. ״אמא שלי - ״

״אל תתקרבי יותר,״ רמוס התריע, גורם לה לעצור בהפתעה. ״אני צריך לוודא את הזהות שלך קודם. איפה ומתי נפגשנו בפעם הראשונה?״

טונקס כמעט נעלבה מקבלת הפנים, אבל הזכירה לעצמה שרמוס רק מציית לפרוטוקול, ושגם היא הייתה צריכה לזכור לעשות זאת.

״נפגשנו לפני שלוש שנים כמעט, מחוץ להוגוורטס, בזמן המצוד אחרי…״ היא לא הצליחה לגרום לעצמה לומר את שמו. אבל רמוס הבין. 

הוא הנמיך את שרביטו.

״עכשיו תשאלי אותי שאלה.״

טונקס נשכה את שפתה. שורה של שאלות בעלות אופי אינטימי עברו בראשה. היא דחתה אותן על הסף, נוזפת בעצמה על שחשבה עליהן בכלל. לבסוף היא שאלה, ״מה צבע השיער האמיתי שלי?״

רמוס הסמיק קלות. הוא השיב, ״שחור.״

טונקס סגרה את המרחק ביניהם לפני שהוא אפילו סיים לענות, זורקת את זרועותיה סביבו. הוא חיבק אותה בחוזקה. היא טמנה את פניה בחזהו והדמעות התחילו שוב לזלוג.

״אני מצטערת, רמוס,״ היא לחשה בקול חנוק. ״אני כל כך, כל כך מצטערת…״

הוא לא אמר דבר, רק חיבק אותה חזק יותר. זה הכאיב לה בפציעה שלה, אבל היא לא התלוננה. בפעם הראשונה מאז הקרב, היא הרגישה שהיא מצליחה לנשום.

הם עמדו כך זמן ארוך, עד שהעייפות באיבריה של טונקס כמעט הכניעה אותה. רמוס עזר לה בעדינות לשבת בדשא והתיישב קרוב לצידה. היא מייד הניחה את ראשה על כתפו והוא כרך זרוע אחת סביב כתפיה.

בעיניים צורבות מדמעות, היא הסתכלה במצבה של סיריוס. זו הייתה אבן שחורה לא מעובדת, שבברור רמוס הביא לשם ממקום אחר. לא היה רשום עליה דבר - הייתה שם רק חריטה מדויקת של כוכב בעל שבע קודקודים. הכוכב הבהיר ביותר בשמיים.

״זה מאוד יפה,״ טונקס אמרה בריחוק. ״אני חושבת שזה היה מוצא חן בעיניו.״

רמוס עדיין לא אמר כלום. טונקס רצתה שהוא יגיד משהו - כל דבר - כדי להרגיש פחות לבד.

״אני מצטערת שפספסתי את הלוויה.״

״לא פספסת שום דבר,״ רמוס אמר בקול מדוד. ״לא היה מה לפספס. רק הארי ודמבלדור הגיעו.״

״אף אחד אחר לא הגיע?״ טונקס שאלה בתדהמה.

״לא הזמנתי אף אחד אחר. אף אחד חוץ ממך ומדמבלדור לא מכיר את המקום הזה, וזה היה מסוכן מידי לרשום הנחיות בכתב.״

טונקס הבינה שהוא צודק, ונזפה בעצמה על שהיא לא חשבה על זה בעצמה. הוא היה כל כך מיומן באמצעי הזהירות האלה, בזמן שהיא לא חשבה עליהם אפילו בחטף. זה גרם לה להרגיש צעירה במיוחד וטיפשית ביחס אליו.

״מה שלום הארי?״ היא שאלה.

״כמו שאפשר לדמיין,״ רמוס השיב באותו טון רגוע, כמעט חסר רגש. ״קשה לו להשלים עם זה. והוא גם מאשים את עצמו.״

״גם אני מאשימה את עצמי,״ טונקס חלקה מבלי להביט בו. עד כה היא לא הודתה בכך בפני אף אחד, בקושי בפני עצמה. היא רעדה. ״אם רק לא הייתי נותנת לבלטריקס להביס אותי בכזאת קלות - ״

״לא, טונקס,״ רמוס קטע אותה בחומרה, אוחז בידה בכוח. ״אל תלכי לשם. את נלחמת באומץ - לא היה שום דבר נוסף שהיית יכולה לעשות כדי לעצור את מה שקרה.״

טונקס לא התווכחה, נותנת למילים ולמגע שלו לחזק ולנחם אותה. באותו הרגע היא נזכרה פתאום ברגע שלפני תחילת הקרב מול בלטריקס, כשהיא חשבה שבלטריקס מזהה אותה מהמשימה באחוזת מאלפוי, אפילו שהיא נראתה אז שונה לגמרי. היא שקלה לשתף בכך את רמוס אבל החליטה שלא כדאי. היה לו מספיק על הראש, ובנוסף הייתה לו נטייה להיסחף בדאגה לשלומה. 

הם שוב שקעו בשתיקה. טונקס כל כך רצתה שרמוס ישתף אותה ברגשותיו - היא רצתה להיות שם בשבילו, כמו שהוא שם בשבילה - אבל היא גם הבינה שזה אנוכי מצידה לדרוש ממנו להתאבל באופן שבו היא בוחרת, ולא באופן שהוא בוחר. הוא איבד כל כך הרבה, והיא מעולם לא איבדה כלום לפני כן - היא לא הייתה יכולה לדמיין איך הוא מרגיש.

היא ליטפה באצבעותיה את הצלקות הדקיקות שעל גב ידו. היא ביקשה, ״תספר לי משהו עליו.״

״מה את רוצה לשמוע?״ הוא שאל ברכות. הוא הפך את ידו - גם שם הייתה לו צלקת אחת ארוכה - וליטף את אצבעותיה עם אגודלו.

״תספר לי על אחת ההרפתקאות שהיו לכם פה,״ היא אמרה, מתייחסת אל המבצר הנטוש.

רמוס הרהר לרגע, ואז פצח בסיפור כיצד הם גילו את המקום בליל ירח מלא אחד. סיריוס התאהב במקום מייד - הוא אמר שהוא עזר לו לזכור שגם הבית והמורשת של המשפחה שלו יתפוררו יום אחד ויהפכו לעוד מקום שאף אחד לא זוכר. הם הפכו את המבצר למפקדה שלהם - זה היה המקום אליו סיריוס, ג׳יימס ופיטר הלכו כדי לחכות שרמוס יסיים את השינוי שלו בצריף המצווח, ואז היו יוצאים ממנו בדמויותיהם של הכלב, האייל והעכברוש. זה היה המקום אליו הם הלכו כדי לעבוד על מפת הקונדסאים שלהם, הרחק מעיניהם של המדריכים במגדל גריפינדור. זה היה מקום שהיה רק שלהם - סיריוס אסר על ג׳יימס להביא לשם אפילו את לילי. זה היה המפלט שלהם.

חיוך מרוחק עלה על פניו של רמוס בזמן שהוא סיפר את הדברים האלה. טונקס הקשיבה לו בשלווה, ראשה נח על כתפו. תחושת האובדן עוד הייתה שם, והיא ידעה שהיא תישאר שם עוד הרבה זמן, אבל היא הבינה שברגע שהיא תתחיל להתמוסס ולהתחלף בהשלמה - זאת תהיה השלווה שתתלווה אליה.

״אני יכול לחלוק איתך משהו?״ רמוס שאל אותה פתאום. 

היא חשבה שזה מה שהוא עשה עד עכשיו, אז היא הבינה שהוא רוצה לספר לה משהו אישי מאוד.

״תמיד,״ היא השיבה, לוחצת את ידו בחוזקה.

״זה נשמע נורא… אבל… במקום מסוים, אני מרגיש הקלה…״

טונקס חיכתה בסבלנות שהוא ימשיך, בלי שיפוטיות.

״את והארי והשאר הכרתם את סיריוס כמו שהוא היה עכשיו. בשבילכם זה היה מי שהוא. אהבתי אותו, כמובן, אבל בשבילי הוא לא ממש היה סיריוס… הוא היה מן צל של סיריוס, או רוח רפאים… סיריוס שאני גדלתי איתו, החבר שלי, מת באותו היום בו ג׳יימס מת. אז לדעת שהוא סוף-כל-סוף מצא שלווה… זה אנוכי, וזה אכזרי כלפי הארי… אבל זה גורם לי להרגיש הקלה. בבקשה אל תספרי לאף אחד שאמרתי את זה…״

טונקס חיבקה אותו בחוזקה, עד שהפצע שלה כאב שוב. נגע לליבה מאוד שהוא שיתף אותה במחשבה הזו, שהוא בברור התבייש בה.

״כמובן,״ היא הבטיחה לו. ״ואני מבינה מה אתה אומר. אל תרגיש רע בגלל זה. אני בטוחה שסיריוס היה מעדיף שתזכור אותו כמו שהוא היה לפני אזקבן, ואני גם בטוחה שהוא היה רוצה שכולנו נמשיך הלאה.״

היא הרגישה מייד שהיא אמרה את הדבר הנכון. רמוס חיבק אותה בחזרה בהקלה.

הם ישבו שם עד שהשמש התחילה לשקוע, וצינה לחה של לילה עטפה אותם. כוכב בהיר אחד זרח בעוז במרכז השמיים המחשיכים, קורץ להם. טונקס רעדה, תשושה מכאב ואבל, ורמוס עטף אותה בז׳קט שלו.

״לא כדאי שתתעתקי לבד,״ הוא קבע בזמן שעזר לה לעמוד. ״אני אקח אותך. ההורים שלך עדיין גרים באותו הבית, נכון?״

טונקס הנהנה בעייפות. היא תהתה איך רמוס יודע איפה ההורים שלה גרים, ואז הבינה שהוא כנראה ביקר שם בנעוריו, כשהיא הייתה תינוקת או אפילו לפני שהיא נולדה.

היא נצמדה אל רמוס ונשענה עליו. הם התעתקו והופיעו מחוץ לבית הוריה בשעת דמדומים. אורות חמימים דלקו בחלונות קומת הקרקע, ומעט עשן עלה מהארובה. עומדת שם עם רמוס, טונקס הרגישה תחושת שלווה עוטפת אותה. 

הוא עזר לה להגיע בצליעה אל הדלת. אבא שלה פתח אותה לכבודם כשהם עוד היו בשביל והמתין בסבלנות שהם יתקרבו. 

הוא לא נראה מופתע בכלל לראות את רמוס שם. רמוס הציג את עצמו בפניו, והוא לחץ את ידו בחום ואמר, ״כן, אני זוכר אותך. בבקשה, תקרא לי טד. דמבלדור הרגע היה פה… הוא סיפר לנו הכל…״

״הכל?״ טונקס שאלה, מציצה ברמוס בחשש.

״כל מה שהוא היה יכול,״ אביה אמר. הוא נעל את הדלת - טונקס לא זכרה שהוא אי פעם נהג לעשות את זה בעבר - והוביל אותם אל הסלון, בעוד טונקס עדיין נתמכת ברמוס. ״הוא סיפר לנו על המסדר שלכם שנלחם בזה-שאין-לנקוב-בשמו. אנחנו לא נהפוך לחברים, אבל נעזור בכל דרך שנוכל. והוא סיפר לנו על סיריוס…״

אמא של טונקס ישבה לבד בסלון וניכר היה שהיא בכתה. כשהם נכנסו היא הפתיעה את טונקס וניגשה מייד לחבק את רמוס.

״אני משתתף בצערך, אנדרומדה,״ הוא אמר ברוך.

״גם אני, יקירי,״ היא השיבה, מחבקת אותו בחוזקה. ״אני מצטערת כל כך - הייתם חברים כל כך טובים… ואני האמנתי כל השנים האלה שהוא היה רוצח… הייתי צריכה לדעת שהוא לא היה עושה את הדברים האלה…״

״כולנו הולכנו שולל,״ רמוס ניחם אותה.

״ואת,״ אנדרומדה התנפלה על טונקס בעיניים דומעות. ״דמבלדור אמר לנו שאת חברה במסדר שלו. אני כועסת עליך מאוד שעשית דבר כל כך מסוכן… אבל אני גם גאה בך מאוד.״

״תודה, אמא,״ טונקס השיבה בחיוך עקום, וגם קיבלה ממנה חיבוק.

״תישאר לארוחת ערב, רמוס?״ טד שאל.

טונקס קלטה שרמוס מחשב איך לסרב בנימוס, אז היא אמרה לו, ״בבקשה, תישאר.״

הוא היסס ולבסוף הסכים. טד שלח אותם להתיישב בחדר האוכל בזמן שהוא יגיש את הארוחה. אנדרומדה הסתכלה עליהם כאילו הבקשה הפשוטה של בתה הבהירה לה בדיוק מה היה טיב הקשר בינה לבין האורח שלהם. טונקס שקלה האם לבקש ממנה שתגלה לה, כי היא בעצמה לא ידעה.

ארוחת הערב הייתה אירוע נעים להפליא. איך שהוא, הם הצליחו לא לדבר על וולדמורט ועל המסדר; רמוס ניהל שיחות חולין עם הוריה של טונקס, והם העלו מעט זכרונות נעימים מסיריוס.  

במהרה התשישות הכריעה את טונקס, עד שהיא בקושי הצליחה להשאיר את העיניים פקוחות. אמא שלה ניסתה לגרום לה לשתות שיקוי משכך כאבים לפני השינה, אבל היא טענה שהכאב לא כל כך נורא. האמת הייתה שהיא פשוט פחדה להיות מטושטשת מכדי להגיב אם יקרה משהו באמצע הלילה.

אביה ורמוס עזרו לה לקום ולהגיע עד המדרגות. שם עלתה השאלה איך להעלות אותה למעלה, כשהיא בקושי מסוגלת לעמוד. אימה של טונקס הזכירה לאביה שאסור לו לאמץ את הגב יותר מידי, אז רמוס הרים אותה בזרועותיו ונשא אותה בכוחות עצמו במעלה המדרגות. טונקס כרכה את זרועותיה סביב צווארו והניחה את ראשה על כתפו. עד שהם הגיעו לחדר שלה היא כבר הייתה ישנה למחצה.

הוא הניח אותה במיטה וכיסה אותה בשמיכה. היא הרגישה את הידיים העדינות של אמא שלה חולצות את הנעליים שלה. 

״רמוס…״ היא לא הייתה בטוחה אם היא באמת דיברה, או רק חלמה את זה. ״אל תלך…״

הוא התרחק. היא הרגישה את השינה מושכת אותה לתוכה כמו חול טובעני, והיא לא הצליחה להתנגד.

לפני שנרדמה היא שמעה במעורפל את הקול של אימה מחוץ לחדר. היא לא שמעה מה בדיוק היא אמרה, אבל היא שמעה את רמוס משיב, ״אל תדאגי, אנדרומדה, אני יודע את המקום שלי…״

הפרק הקודם		הפרק הבא