משמרת הלילה

פרק 9-

אולי בפעם הבאה

"אוו- אוו- אוו-"

"אוף, תסתום כבר," סיננה לילי, לא מרפה את אחיזתה המיומנת בזרועותיו הנעולות של ג'יימס, ודחפה אותו לכרוע על רצפת חדר אמבטיה בקומה השנייה. היא החלה במלאכת קשירת ידיו ורגליו.

"לא ידעתי שאת אוכלת מוות," אמר ג'יימס, שכמו תמיד, עשה בדיוק ההפך ממה שאמרו לו. הוא נשמע מעט נפגע, אך גם נרגש. "זה ממש... סקסי."

לילי עיקמה את ידו של ג'יימס באכזריות מאחורי גבו.

"אוו!" הוא נפל קדימה והיא כרעה מעליו בעודו שרוע על הרצפה כמו סמרטוט נוצץ שבילה ערב לא מוצלח כל כך בדיסקו הקרוב לביתו, ממשיכה במלאכת הקשירה במיומנות.

"אני לא אוכלת מוות," היא אמרה. "אני חברה במסדר עוף החול... זהו זה." היא קמה ואיבקה את שמלתה, צופה בפרי עמלה מנסה למצוא תנוחת שכיבה שלא תכווץ כל שריר ושריר בגופו העלוב.

"מסדר עוף המה?" שאל ג'יימס, פרצופו מעוך כנגד מרצפות השיש הקרירות.

לילי נאנחה. "אתה עמדת לסכל את ההזדמנות הגדולה ביותר שלנו ללכוד את וולדמורט וצבא אוכלי המוות שלו. אבל אני מניחה שלא הייתה לך דרך לדעת את זה..."

"אבל-"

"אם אתה רוצה לעזור- ואני מניחה שאתה רוצה-" אמרה לילי, מסדרת את הופעתה במראת השירותים הממוסגרת זהב, שנחרה חרישית. "תישאר כאן ואל תפריע לי."

"כאילו שיש לי ברירה..." מלמל ג'יימס במרירות.

"ידעתי שתבין," אמרה לילי, נאנחת אל דמותה שבמראה. "נו, איפה התגבורת הזו?"

אברפורת' התפרץ אל משרדו של אלבוס דמבלדור בהוגוורטס. "אלבוס, הרגע ראיתי את- מה בשם החוטיני של מרלין אתם עושים?!"

"אברפורת'!" קרא דמבלדור בעליזות מהגלגל הססגוני אליו היה מחובר בידיו ורגליו. זקנו חובר אל גלימתו בסיכה על מנת שלא ייפול לתוך פניו בעודו מסתובב, בזמן שהאגריד ומקגונגל השליכו חציים על לוח העץ הנע בתורות. "טוב לראות אותך, אחי! תצטרף למשחק שלנו!"

אברפורת' שקל את ההצעה ברצינות. להעביר את ההודעה המשעממת של לילי אוונס, או להשליך חפצים דוקרניים על אחיו המתגלגל?

אברפורת' הגיע להחלטה ומייד תבע את תורו בזריקת חיצים על הלוח המסתובב. לילי אוונס ואוכלי המוות שלה יוכלו לחכות עד אחרי המשחק הזה...

לילי נעלה את דלת האמבטיה ושבה למסיבה, שחזרה להתנהל כרגיל. היא פנתה להסתגר בפינה ולהיות בלתי נראית עד שהתגבורת תגיע, אך כמו כל דבר אחר באותו הלילה, זה לא התנהל כפי שתכננה.

"לילי," סוורוס הופיע לצידה פתאום והיא נבהלה. "סליחה שהבהלתי אותך... אבל אני מוכרח להגיד לך משהו."

לילי בחנה את פניו של סוורוס. עורו הצהבהב הבריק מזיעה ואישוני עניו היו רחבים באופן יוצא דופן. "אם אתה על סמים-"

"לא, לילי, זה לא זה," אמר סוורוס ופתאום אחז בשתי ידיה. ידיו רעדו. ללילי הייתה הרגשה רעה בקשר לזה. פתאום הוא פנה אל שאר החדר, "יש לי הודעה!"

כולם פנו להסתכל עליהם. פיטר פיטגרו צפה בהם כמו במופע רחוב, לועס שוק גדולה של רגל קאנטור ברעבתנות, ואפילו וולדמורט הפסיק לענות את הנמלים שנמשכו אל הכיבוד וצפה בשניים בסוג כל שהוא של עניין.

תחת עיני הקהל, סוורוס התחיל לגמגם. לילי ידעה שזה עומד להיגמר רע.

היא משכה את ידיו מאחיזתו ובמקום קירבה את אוזנו אל פיה. "אל תעשה משהו שתתחרט עליו, סוורוס," היא לחשה.

הגרוגרת של סוורוס רעדה כמו גמדון בית תחת איום של גרב מצחינה. "אני אוהב אותך, לילי," היא טען ברגשנות שיכולה הייתה לגרום גם לנערת בית ספר צחקקנית לגלגל את ענייה. "ואם בשביל להיות איתך אני צריך לערוק מאוכלי המוות, כך אני אעשה-"

"זה מה שניסת להגיד לי כל הערב?!" התפלצה לילי, חשה שילוב בין חדוות ניצחון לבין רצון לתקוע את פרצוף שלה בתוך מגש הרכיכות.

כל האורחים עדיין הביטו בהם בציפייה. וולדמורט הרים גבה בצורה שרמזה שאם לא יקרה משהו מעניין מאד בקרוב, יתחילו להתעופף שם ראשים. לילי בלעה את התחושה שמישהו למעלה צוחק עליה ופרשה חיוך גדול ומשכנע על פניה בעודה אוחזת בידיו של סוורוס המופתע בהתלהבות. "כן, יש לנו הודעה משמחת מאד. לשנינו." היא חייכה אל סוורוס שהאדים כמו... דבר מה צהוב שהופך פתאום לאדום. "אני, לילי אוונס, וסוורוס סנייפ, עומדים להתחתן!"

"להתחתן?" התבלבל פיטר פיטגרו.

"להתחתן?!" התפלץ סיריוס, מתנתק מענייניו לרגע קצר על מנת להיות מופתע מההצהרה.

"להתחתן!" חשב רמוס, שעדיין היה משותק. לאחר רגע שכח מכך, כי היו לו בעיות חמורות יותר להתעסק בהן.

"מישהו אמר להתחתן?" אמר ג'יימס, מרים את פניו מרצפת השיש למשמע ההמולה שעלתה מהטרקלין. אף אחד לא ענה לו. הוא ניסה לקום, אבל מסיבה שהרגיזה אותו ולחלוטין לא הייתה ברורה לו, הוא עדיין היה קשור.

הוא חבט את ראשו ברצפה ומייד התחרט על כך. מלבד זאת שהנוצה שכובע שלו נתפסה במעמד המברשת של האסלה והוא לא יכול היה להזיז את ראשו יותר.

הוא נאנח. "למה זה מגיע לי?" פלט אל הרצפה. "כל חיי ניסיתי להיות טוב לאחרים. זה לא כאילו ביצעתי מתיחות נבזיות על אנשים חפים מפשע, או השפלתי אנשים. ותמיד ביצעתי את עבודתי במשמרת הלילה נאמנה... אח, החיים לא הוגנים..."

נקישה מחשידה משכה את תשומת ליבו. הוא ניסה להרים את ראשו אך צווארו נתפס. הוא פלט צעקה שדמתה להפליא לבכי, אך הוא לא היה מודה בכך באוזני איש. הנקישה נשמעה שוב.

"מה?!" צעק ג'יימס בכאב. "מה אתה רוצה, שאני אפתח לך את החלון?! טוב, אני קצת עסוק עכשיו, אם אתה לא רואה!"

קול רשרוש נשמע ואז קול פתיחת מנעול. גוף קטן החליק במורד הנוצה הענקית של ג'יימס ונחת בקלילות על גבו. זוג עניים צהובות, בגודל של כדורי טניס, הציצו אל ג'יימס במהופך מאחורי עף בגודל פטריית שמפיניון.

"נוקס!" קרא ג'יימס, שמעולם לא היה שמח כל כך לראות את גמדון הבית המפוקפק כמו באותו הרגע. "אתה תוכל לשחרר אותי?"

"נוקס יעשה הכל בשביל ג'יימסי ממשמרת הלילה," אמר גמדון הבית בקול צייצני וטוב לב והתיר את הכבלים.

"תודה," אמר ג'יימס, מתיישב ומשפשף את שריריו המכווצים. נוקס בחן את בגד הגוף המנצנץ שלו ושרק בצורה שלא הייתה מביישת את הסוטים של סמטת נוקטרון. "בסדר, בסדר, הבנתי שאני לובש בגד של בחורה... מה אתה עושה כאן, בכלל?"

גמדון הבית משך בכתפיו. "נוקס מפטרל."

"כן, אבל למה הסתכלת דרך החלון של האמבטיה?"

נוקס התאמץ להיראות תמים. "נוקס לא מבין את השאלה."

גמדון הבית חייך אל ג'יימס חיוך תמים להחריד, ולג'יימס הייתה הרגשה מטרידה שהוא דווקא יודע למה הוא עשה את זה.

נוקס היה גמדון בית יוצא דופן מהרבה בחינות; לא רק בגלל תשוקתו האדירה לממתקים. ג'יימס לא הכיר את הסיפור בדיוק, אבל הוא ידע שסטייה נוספת של נוקס הייתה קשורה בתחתונים של הגברת שלו, ובסיבה בגללה מצא את עצמו במשמרת הלילה.

"לא משנה," אמר ג'יימס וקם. הוא נהם. "לעזאזל, העקבים האלה הורגים אותי... בוא נמצא את רמוס וסיריוס ונסתלק מכאן. הם כבר חתכו את העוגה בכל מקרה..." ג'יימס הביט בחליפה המנצנצת מבעד למראה ונאנח בעודו מוציא את האשכוליות מהמחשוף. עוד פעולה שהסתיימה בכישלון. ולא רק זה- עכשיו הוא גם יצטרך לעבור דירה, כי זה יהיה יותר מידי מביך לחיות עם גברת קיל באותו בניין, עכשיו כשגילה שהיא מקורבת לוולדמורט. שלא לדבר על הסיכון הפיסי שבכך.

נוקס הנהן אליו בריכוז מטריד. לא נראה שהעובדה שהוא הוציא את האשכוליות מהשמלה מפריעה לו לבהות.

השניים חמקו דרך החלון שבמסדרון (חלון האמבטיה היה קטן מידי בשביל שג'יימס ינסה לעבור בו, למרות התקשותו של נוקס שכדאי שינסה) החוצה, ואז הזדחלו צמוד לקיר הבית עד שהגיעו למטבח. ג'יימס הצמיד את ראשו לדלת ושמע את הצחקוק המתחנחן של פמלה, שהעיד על כך שסיריוס עוד שם. הוא נכנס.

"טוב, רך כף, המסיבה נגמ- לעזאזל, תכסה את עצמך!"

"כמה פעמים צריך להגיד לך- תקיש לפני שאתה נכנס!" קרא סיריוס פרוע השיער, מכסה את עצמו במגבת מטבח. על גבי שולחן המטבח, פמלה וסקרלוט מיהרו לכסות את עצמן עם מפת שולחן.

"מה?... איך?..."

"אין בעד מה, קרניים. אתה מבין, היא הלכה לקרוא לאוכלי המוות, אבל נתקלה בנו בדרך. ידעתי שהיא לא תעמוד בפני." סיריוס קרץ לסקרלוט, שנראתה מוקסמת ממנו לא פחות משהייתה מרמוס.

ג'יימס בבגד הגוף הנוצץ עמד בפתח לצד גמדון בית והביט במחזה שנראה לו לא סביר אפילו יותר מעצם קיומו באותו הרגע. הוא אמר, "אתה חולה, רך כף."

סיריוס, שהיה שיאן העולם בלבישת בגדיו בעוד האב או הבעל מטפסים במדרגות מחוץ לחדר, היה לבוש במדי משמרת הלילה לאחר רגע. "אז מה? טפסנו אותם?"

"אולי בפעם הבאה," אמר ג'יימס באנחה, מתחיל להחליף גם הוא למדי משמרת הלילה. "הכרסים האפלים שלהם בטח כבר מלאים בעוגה הזו, כך שאין לנו ראיות. מה שמזכיר לי שאני חייב לך אגרוף בפרצוף על כך שנשארת פה בזמן שאני הוכיתי ונקשרתי על ידי אישה..."

"שיהיה. אז מה אנחנו- אח!"

"מה? הזהרתי אותך."

"לעזאזל איתך, קרניים..."

"בכל אופן," המשיך ג'יימס, רוכס את מעילו, בעוד סיריוס משפשף את פניו. "אנחנו צריכים למצוא את רמוס ולילי ולעוף מכאן."

"סליחה? למה אוונס נכללת ברשימה שלנו? להזכירך, היית ככה קרוב לחיסול המוחלט של וולדמורט לפני שהיא עצרה אותך."

"טוב, אולי אם היה חבר לצידי שהיה עוזר לי, זה לא היה קורה."

"כבר החזרת לי על זה, קרניים. אתה לא יכול להאשים אותי יותר."

"אה, נכון. חוק הקונדסאים..."

"בכל אופן- למה בדיוק אנחנו צריכים להוציא את אוונס ממאורת הנחשים הזו?"
"היא בצד שלנו," אמר ג'יימס, ואז הבין שזה לא נשמע טוב. "טוב, היא לא בצד שלנו, אבל היא גם לא בצד של אוכלי המוות. ו..." ג'יימס הביט ברוכסן מעילו בריכוז על. "טוב, היא עלולה להיות בסכנה."

"בסכנה?" סיריוס הביט בו כאילו גידל סקראוט פוץ תחת על הפרצוף. "קרניים, אל תגיד לי ש..." הוא בחן את חברו, זה נראה שלא בנוח, ולא הצליח להסתיר סומק קל. עניו של סיריוס נפערו באיימה. "אתה... לא!"

ג'יימס הנהן באבלות.

"אתה- אתה עדיין אוהב את אוונס!"

הפרק הקודם		הפרק הבא