תולדות העתיד

מקגונגל הביטה בתליון בריכוז, כאילו מצפה שהוא יקום לחיים וירקד על שולחנה.

חדר המנהלת נראה שונה ממה שהארי זכר אותו משנותיו בהוגוורטס.

דיוקנו של דמבלדור נמנם על הקיר, ביחד עם שאר הדיוקנאות של מנהלי העבר, בשעת לילה מאוחרת זו.

הארי היה מוכן להתערב שהם מעמידים פנים, ומקשיבים לכל מילה.

לא שהיה הרבה מה להגיד. מאז שמצאו את התליון ביער, הארי הרגיש כאילם.

בנו היה חי, למיטב ידיעתו. התליון היווה הוכחה לכך. הם מצאו או ביער האפל, מה שאומר ששם הוא התחיל את מסעו, להיכן שלא יהיה עכשיו.

מצד שני, הוא לא היה מוותר על התליון הזה מרצונו החופשי, כך שניתן לשער שאלבוס היה מעורב במאבק כלשהו.

המחשבה גרמה לצמרמורת לא נעימה לעבור בגבו של הארי. האם נתקל בעכבישים הגדולים? בקנטאור לא ידידותי?

האם מפלצת כלשהי לקחה אותו אל הקן שלה? מול מה הילד שלו התמודד, והאם שרד?

שאריות של דם נדבקו לתליון, אך מקגונגל קבעה שזהו אינו דמו של אלבוס. היא לא ידעה להגיד של מה או מי הדם הזה, אך קביעתה לפחות הרגיעה את הארי במעט.

"האם ישנה דרך להבין מהתליון לאיזה כיוון אלבוס הלך?" שאל את מורתו הוותיקה. מילותיו הבודדות שברו את הדממה שהעיקה על החדר המוכר.

"אינני יודעת" השיבה מקגונגל קצרות. היא בהתה בתליון, והרימה אותו בעדינות באצבעותיה הארוכות והגרומות.

"ולא הייתי רוצה לעשות דבר שיפגע בו, אם אכן ישנה הוכחה כלשהי חבויה בתוכו, שטומנת בחובה הבטחה לכך שבנך עודו בין החיים".

מילותיה הכאיבו להארי. הוא לא ידע מה עוד הוא יכול לעשות. 

משלחות של הילאים נשלחו לחיפוש ביער, מיד אחרי ששאקלבולט מצא את התליון. קנטאורים הוזעקו למקום, מהירים כאיילים, וניגשו גם הם למלאכה.

הם זכרו את הדברים אשר הארי עשה למענם במלחמה. למען כל עולם הקוסמים, אם נגיד את האמת.

רק מקגונגל והארי נשארו במשרד בשעות שלאחר מכן, מנסים להבין לאן להמשיך מכאן.

מבטו של הארי נדד בחדר. הפרופסור הזקנה לא שינתה הרבה. כלומר, מכשיריו הנוצצים והעדינים של פרופסור דמבלדור כבר לא קישטו את השולחנות, 

וכמובן שפוקס לא בירך את החדר בנוכחותו מאז שהמנהל הדגול מת. אבל ההגיגית עוד הייתה שם, וארון הזכרונות של דמבלדור, הנוצצים בבקבוקיהם הקטנים, עדיין האיר

את השולחן באור רך. 

ההגיגית, חשב הארי. אולי היא יכולה לעזור לנו.

הארי פסע אל המכשיר המוזר, שמעולם לא הצליח לגמרי להבין את טיבו, וטבל את אצבעו במימיו המוזרים, הכסופים,

שלא היו מוצקים, ולא היו נוזליים, ולא היו עשויים מאוויר. לא לגמרי, בכל אופן. 

הוא ערבל את החומר שריחף בקערה, ותמונות הבזיקו בתוכו ללא סדר מסויים.

"הביאי את התליון" ביקש הארי בשקט מהמנהלת. 

מקגונגל ניגשה אליו, התליון בידה, והושיטה אותו בזהירות להארי.

בהשראה של רגע, הוא טבל את התליון בחומר המתערבל.

"מה אתה חושב שתוכל לראות שם?" שאלה הפרופסור. הארי נשם עמוקות. 

"דמבלדור לימד אותי שדברים יכולים להחזיק זכרונות לזמן רב, לפעמים לא בצורתם הטהורה. דמעותיו של סנייפ גילו לי את האמת על הוריי, ועליו.

אולי הדם שנקרש על התליון הזה יראה לנו מה קרה לאלבוס".

הפרופסור הביטה בו בתערובת של נחישות ורחמים. הארי לא ידע שניתן להביע את שני הרגשות האלו בעת ובעונה אחת.

הוא נשם שוב עמוקות, והכניס את ראשו לתוך ההגיגית, אוחז בידה של מקגונגל בחוזקה.

מה שלא יראו שם, עדיף שיראו זאת ביחד.

שדה הראייה של הארי נצבע באדום ארגמני כהה, כצבעו של דם טרי. 

הוא ניסה לנשום, ומשהצליח, פקח את עיניו. הוא היה ביער, ולידו עמדה הפרופסור המבולבלת.

ניכר בה שלא הייתה רגילה להשתמש בהגיגית, וייתכן שהיא שמרה אותה במשרדה למזכרת בלבד.

"אנחנו ביער האפל" אמר הארי בשקט, והביט סביבו. אכן, זה היה המקום בו מצאו את התליון.

"הבט!" קראה הפרופסור, והצביעה על שורשו של עץ גדול. מצונף, קטן ומורעב למראה, ישן אלבוס. 

הארי הרגיש איך אבן גדולה צונחת מליבו. הוא חי. הוא באמת חי!

הארי רצה לקחת אותו משם, להרים אותו ולעטוף אותו בחום ואהבה, להחזיר אותו הביתה, אך הוא ידע שהוא לא יכול.

מדובר רק בזיכרון.

דמות נוספת נכנסה לזכרון, איש מבוגר ובלוי, זקנו שחור ואישוניו בולטים. הוא נראה להארי מטורף, וליבו האיץ.

מה עשה האיש הזה לבן שלי?

האיש התקרב לאלבוס בשקט, כחיה טורפת הממתינה לשעת כושר, והארי רצה לקרוא לאלבוס שיתעורר וירוץ, רחוק ככל שרגליו יכולות לקחת אותו.

הוא נחרד כשהזר הפשיל את שרווליו, וחשף קעקוע שהארי קיווה לא לראות יותר בימי חייו. האות האפל.

האיש הזה הוא אוכל מוות בודד, הבין הארי. איך הוא מצא את אלבוס? מה הוא רוצה ממנו?

האם הוא יודע מי הוא?

האם הוא יודע שהוא בני?

כשהזר התכופף לעבר אלבוס הישן, הארי עצר את נשימתו. באיטיות, שלח אוכל המוות את אצבעותיו השחורות מטינופת אל גרונו של אלבוס,

אך במקום לחנוק אותו, הוא תלש את התליון מצווארו.

מתוך סקרנות, הוא פתח אותו, והארי הבחין בזווית עינו שאלבוס מתעורר.

אוכל המוות פער את עיניו בתדהמה כשגילה את התמונות הנתונות בתוך התליון. הארי וג'יני, שניהם מחייכים באהבה.

מה שהתרחש אחר כך קרה כל כך מהר, שהארי לא היה בטוח שהוא ראה היטב את כל ההתרחשות.

אלבוס זינק כנשוך נחש, קילל את הגנב, והתחיל לרוץ. האיש הועף אחורנית על עץ, כולו מדמם מחתכים.

התליון נזרק על האדמה, וכמה טיפות של דם דבקו אליו בנופלו.

בקושי, קם הזר על רגליו, וניסה להשיג את אלבוס, מועד על שורשי העצים ומגיר דם.

היות והתליון נשאר מאחור, הארי והפרופסור לא הצליחו לראות מה קורה לאחר מכן, ושתי הדמויות נעלמו בחשיכה שמעבר לזיכרון.

הארי ההמום נתלש חזרה מההגיגית אל המציאות, כשהפרופסור משכה אותו משם.

היא הביטה בו בדאגה, הלומה לא פחות ממנו ממה שראו אך לפני רגע, לא בטוחה מה להגיד.

לבסוף פצתה את פיה, ושאלה שאלה אחת שהארי לא ידע כיצד לענות עליה.

"כיצד אלבוס יודע להשתמש בסקטומסמפרה?"

הפרק הקודם		הפרק הבא