לא כמו אבא

 "אני, תמיד צודק..." ג'יימס קרץ לעברי, חייכתי. "טוב, היא אמרה שתפגוש אותה שם ב'מקום הידוע לך' או משהו כזה..." ג'יימס סיכם והלך לשולחנו. סיימתי את התבשיל, נגבתי את פני המלוכלכות ברוטב ברבקיו אדום(כמו שאני אוהב...) בעזרת המפית, ונעמדתי. "לאן אתה הולך? אדון רידל?" ליגלג מאלפוי. "אממ... ר-רק..." גמגמתי והצבעתי לכוון דלת-היציאה. "אתה הולך לבכות, שאתה מתגעגע אולי, לאבא ואמא? הא, רידל? נו, תענה לי! כן, או שאתה מפחד..." הוא סיים, ואז שני חבריו הדפוקים קרקרו כמו תרנגולות, כדי להקניט אותי, כאילו שאני פוחד כמו תרנגולת... זהו, נמאס לי, אני הולך להראות לילד המנוול הזה מה קורה לך כשאתה מתעסק איתי!  " אז, מה אמרת שאני?" שאלתי בטון מאיים, זו פעם ראשונה שאני מאיים על משהו. "השד שבתוכך יצא החוצה, מה רידל?" מאלפוי צחק בשטניות. "נכון מאוד" הסכמתי. "והשד שבתוכי, הולך, בטעות ממש מיקרית, להתפרץ עליך!!!" צרחתי עליו ורדפתי אחריו באולם הגדול. הוא צרח כמו בחורה על רכבת הרים שעומדת להקיא בגלל העליות. "דיי! סלאזר, בבקשה, דיי!" הוא כמעט בכה. "ע-זו-ב או-תי-!" הוא צרח ורץ יותר מהר.  תפסתי אותו והשענתי אותו על הקיר. "השד שבתוכי אוהב להציק לך מאלפוי, מהיום-תתרגל!" פקדתי. הוא התייפח. "10 נקודות מסלית'רין!" שמענו שנינו פתאום והפננו מבטים לכוון הקול. "אני מאוד מאוכזבת, סלאזר." הקול פנה אליי. "ו-מלאפוי, ממך לא ציפיתי ליותר...". "מ-מי זה?" מאלפוי מלמל. דמות מוכרת יצאה מתוך החושך, אלינו. "הפרופסור מקונגל! איזה מזל שאת כאן!" אמרתי מייד כולי קורן. "חזור מייד לאכול, מלאפוי" מקונגל התעלמה מהערתי, ואז פנתה אליי. "ואתה. בוא איתי" היא אמרה והסתובבה. היא החלה ללכת.
"כ-כן" שיקשקתי.
"א-אבל, הפרופסור" אמרתי.
"כן?" שאלה.
"אני, אני פשוט חייב ללכת לספריה עכשיו..."
"לספריה?" היא תמהה.
"כ-כן, מה רע בזה?" התבלבלתי.
"אני צריך לפגוש שם משהי..." הסברתי.
"אוו... מי זאת?" מקונגל צחקקה. הסמקתי.
"לא!! לא... היא פשוט, פשוט רצתה להגיד לי משהו..." התחקמתי.
"אם-כך" מקונגל חתרה לאינשהו, לאידע לאן... "אז, למה דווקא בספריה?" היא שאלה.
"כי... אם לא נבין משהו אולי נוכל לחפש עליו בספרים" שיקרתי.
"וכעת את הסיבה האמיתית" מקונגל צחקה לשמע תשובתי.
"נו, טוב. פשוט... אף אחד מסלית'רין לא יוכל לראות שאני...לומד בספריה עם גריפינדורית." אמרתי והתחלתי לבכות. "אני לא רוצה להיות בסלית'רין!" בכיתי בקול רם. "אני לא רוצה להבריז משיעורים!" התייפחתי, ומקונגל הושיבה אותי על ספסל שהיה במסדרון. "אני לא רוצה שילעגו לי! ולא רוצה להגרר אחריהם!" הנחתי את ראשי על הברכיים של מקונגל, והיא לטפה את שערותיי, כאילו היינו אם ובנה.  "ומה אתה רוצה?" היא לחשה. "להיות עם משהי אחת, משהי, שהיא היחידה שקיבלה אותי כי אני זה אני, כי היא אוהבת אותי, כי היא מעריכה את שאני עושה, אין כמוה עוד בכל הוגוורטס, אני פשוט... אוהב אותה" אמרתי, ונרגעתי. "את שלב הפלפאף- עברת" מקונגל הודיעה. "מה?" נהמתי והרמתי את ראשי מברכייה. "מה אמרת?" שאלתי שוב. "אמרתי, שאת שלב הפלפאף-עברת בכבוד!" היא חייכה אליי. "עברתי?" חייכתי. "עברתי!" קראתי. "זה הרי נפלא!" קפצתי מאושר. "תודה! תודה לך! אבל, מתי עשיתי את המבחן?" שאלתי. "בדיוק הרגע" מקונגל אמרה בשלווה. "את מדהימה!" אמרתי וחיבקתי אותה. צעדתי במהירות לכוון הסיפריה. "לאן?" מקונגל קראה אחרי. "לשמוח עם חבר קרוב!" קראתי לעברה. והלכתי לכוון הסיפריה.

הפרק הקודם		הפרק הבא