התאומה של הארי פוטר

בלי הרבה הקדמות מיותרות
פרק 7 והפרק האחרון של השנה הראשונה
אז תירשמו תדרגו ותגיבו =]

"נראה לכם שארבעתנו נוכל להיכנס מתחת לגלימה?" שאל רון בזמן שישבנו בחדר המועדון וחיכינו שיירד הערב כדי שנוכל להתגנב החוצה.
"אני חושבת שכן. אם לא אני מתנדבת להישאר במועדו,." אמרתי בניסיון נואש לצאת מכל הסיפור.
"לא. את לא נשארת פה. את באה איתנו," דחק בי הארי.
"אני לא מאמינה שאתם עושים את זה, " אמרתי ומיד באותו הרגע נחפזה הרמיוני לתקן אותי. "אנחנו עושים את זה." נופפתי בידי לביטול.
"נו, מה זה משנה. אתם, אנחנו, בואו פשוט נשכח מזה עד הערב, יש עוד אור בחוץ," אמרתי והם באמת לא הזכירו את הנושא עד הערב. 
אחרי שחזרנו מארוחת הערב מעט תלמידים נשארו במועדון, וגם הם הלכו לחדרים אחרי חצי שעה לכל היותר.
"אני הולך להביא את הגלימה. תחכו לי כאן," אמר הארי ונעלם המעלה המדרגות. כעבור דקות ספורות חזר כשהגלימה תחובה תחת ידו.
"אתם לא הולכים לשום מקום. כבר איבדנו מספיק נקודות בגללכם," אמר לפתע קול מכיוון הכורסא הנסתרת בפינת החדר. נוויל קם ממנה ופניו ניסו ללבוש הבעה מאיימת, מעשה שלא הצליח מפני שנוויל לא היה מאיים. נקודה.
"אולי תלך לישון, נוויל,." הצעתי בחוסר סבלנות.
"בתנאי שגם אתם תלכו," אמר בהתגרות לא אופיינית לו.
"לא רציתי לעשות את זה." גם הרמיוני התתחילה לאבד את הסבלנות שלה וכיוונה את שרביטה אל נוויל. "פטריפיקוס טוטאלוס." 
ברגע שכישפה אותו, קפא נוויל במקום כשידיו מוצמדות לגופו בצייתנות.
"את חייבת ללמד אותי את זה," אמרתי לה כאשר יצאנו דרך החור מאחורי התמונה, משאירים את נוויל הקפוא מאחורינו.
הגלימה הצליחה לכסות את כולנו בסופו של דבר והצלחנו להגיע במהירות אל הקומה השלישית, תוך כדי שאנחנו נמלטים מפיבס וגברת נוריס. נכנסנו בדלת האסורה ונגלה לפנינו הכלב הגדול, שלהפתעתנו, ישן בשלווה. מסקנה: סנייפ כבר עבר פה.
התקדמנו ופתחנו בזהירות את הדלת ברצפת החדר ולפתע המוזיקה מהנבל נפסקה.
"אתם שומעים משהו?" שאלתי בחרדה.
"אנחנו אמורים לשמוע משהו?" שאלה הרמיוני חזרה.
"כן. אנחנו אמורים לשמוע את הנבל שמרדים את הכלב,?" אמרתי בקול חזק מידי והנחירות הרמות פסקו בבת אחת. ארבעתנו הרמנו את הראש למעלה בתיאום מושלם כדי לגלות שהכלב הענקי בעל שלושת הראשים נוהם מעלינו.
"אז מי עובר ראשון?" סינן רון מבין שיניו.
"אני מתנדבת," השבתי חזרה באותה הדרך, אבל לא זזתי ממקומי. הכלב הפחיד אותי יותר מידי.
"אולי פשוט נעבור כבר!" אמר הארי וקפץ. אני קפצתי אחריו, אחריי קפצה הרמיוני ולבסוף נחת רון. עמדנו למשך כמה דקות והבטנו סביבנו כדי למצוא פרצה בחדר.
"מי נוגע לי ברגל?" שאל הארי ונמשך באותו רגע למטה.
"אנחנו לא נוגעים לך ברגל, אבל הצמח מושך אותך." אמרה הרמיוני היסטריה שלא הייתה אופיינית לה.
"איזה צמח? אההה-" הרגשתי משהו תופס לי ברגל וגם אני נמשכתי למטה, ואחר כך הצמח משך את רון והרמיוני באותו רגע.
"אני חושבת שקוראים לזה מלכודת השטן." אמרה הרמיוני בזמן שהצמח החל לעטוף אותי.
"תודה על המידע. רק חבל שלא ידעתי על זה קודם," אמרתי בארסיות וניסיתי להשתחרר מגבעוליו של הצמח.
"נו, ומה דוחה את הצמח הזה?" שאל הארי, מתעלם מהתגובה שלי לחלוטין.
"אש," ענתה לו הרמיוני בביטחון.
"אז תדליקי אחת כזאת כבר," אמר רון בחוסר סבלנות. 
"אבל אין כאן גפרורים," השיבה הרמיוני לאחר כמה שניות בלחץ.
"בשם מרלין! את מכשפה! תעשי את הקסם שהצית את הגלימה של סנייפ," השבתי לה. היא עשתה כדברי והצמח הרפה מאיתנו.
יצאנו מהדלת היחידה שאיתרנו. עוד מחסום נגלה לפנינו. פשוט לא ברור מה צריך לעשות.
בחדר היה זמזומים של משק כנפיים וציפורים זעירות ריחפו צמוד לתקרת החדר הגבוהה. נגשנו לדלת ונוכחנו לדעת שהיא נעולה, לא מפתיע.
לרגע אחד שמעתי זמזום ליד אוזני הימנית והפניתי את ראשי, מול עיני ריחף לו מפתח כשזוג כנפיים דקיקות צמוד אליו.
"תראו! אלו מפתחות. בטוח אחד מהם פותח את הדלת. צריך רק לחפש מפתח ישן, חלוד וגדול." הכרזתי. הארי מיד תפס מטאטא, שאפילו לא שמתי לב שהיה בחדר. הוא ריחף מעל פני הקרקע. כל המפתחות נכנסו למן טירוף וזזו מצד לצד. אחרי כמה דקות הארי מצא את המפתח שתיארתי, רק שכנף אחת שלו הייתה שבורה. הוא הכניס את המפתח הפצוע למנעול ועברנו בדלת.
המחסום הבא היה ברור, אנחנו צריכים לשחק שחמט. רון מיד לקח פיקוד. המשחק התקדם במהירות, רון כיוון אותנו מצד לצד של הלוח והמשחק התגלה כאכזרי ביותר. הכלים חבטו זה בזה בדיון כמו בשח קוסמים רגיל. אבל כשכלי המחק גדולים ממך פי שלוש גם אתה היית נתקף חרדה בכל פעם שהכלים של היריב היו זזים. המשחק התקרב לסיומו והסיכויים לא לטובתנו. צפיתי ברון שמנסה להחליט על המהלך הבא ולפתע הופיע מול עיני חיזיון. ראיתי את רון זז למשבצת כלשהי ושנייה אחר כך אחד הכלים של היריב חבט בו וגרר אותו מחוץ ללוח. חזרתי להכרה וראיתי שרון עדיין מתלבט מה לעשות ומיד אחר כך הופיעה על פניו הבעה של החלטה.
"אתה לא עושה את זה!" צעקתי לעברו.
"אני חייב!" השיב לי בצעקה.
"בטוח יש פרצה אחרת - !"
"אין סיכוי אחר! בדקתי כבר כל מהלך אפשרי," אמר בייאוש. הוא בלע לרגע את רוקו ועבר למשבצת שראיתי בחיזיון. כמו שחזיתי, הוא עף לצד הלוח ברגע שהכלי חבט בו. הרמיוני רצתה ללכת לעזור לו אבל הארי אסר עליה לזוז מפני שאנחנו עדיין במשחק.
אחר כך הוא זז למשבצת שלפני המלך והכריז: "שח-מט!| המשחק נגמר והחיילים פינו לנו את הדרך.
"הרמיוני תלכי לעזור לרון, אנחנו נמשיך." אמר הארי ומשך אותי אל הדלת שבקצה האולם.
עברנו בדלת ונכנסנו אל חדר גדול מוקף עמודים מוזהבים שברחבה ביניהם בערה אש. בחדר גם הייתה מראה גדולה שעמדה על רגלי אריה מגולפות מעץ. פתאום שמענו קול: "איך אני פותח את המראה אדון?" שאל קול של גבר.
"חכה רגע. יש לנו אורחים," השיב קול נחשי חורק ומישהו צעד אל תוך תווך ראייתנו.
להפתענו, זה היה פרופסור קווירל.
אוקי, זה היה ממש מוזר. איך הוא קשור לכל הסיפור?
"כמה חטטנים אתם, הפוטרים," אמר קווירל, ללא שום גמגום בקולו.
"תראה לי אותם, אני רוצה לראות, לדבר איתם פנים מול פנים." ציווה הקול הנחשי אבל לא היה מישהו נוסף בחדר. 
"אדון, אתה עדיין חלש," אמר קווריל.
"אני אסתדר," קולו הדהד באולם.
ואז, בתנועה לא צפויה, קווירל הושיט את ידו אל הטורבן הגדול והמגוחך שלו והחל להוריד אותו מראשו.
"אתה בטוח, אדוני? אתה חושב שאתה מספיק חזק?" שאל קווירל לפני שהוריד את הבד מראשו.
"תראה לי אותם כבר!"
"כמובן, הלורד וולדמורט."
וולדמורט? למה הוא מתכוון? זה היה ברור שהוא לא מת אבל איך קווירל קשור לזה?
קווירל הסתובב. על עורפו היה פרצוף לבן. הפרצוף היה בעל עיניים אדומות ופה חסר שפתיים. במקום שאמור להיות אף היו רק שני פתחים דקים.
ברגע שהפרצוף הביט בנו כאב חזק פילח את המצח שלי בדיוק כמו ביער, באותו המקום בדיוק.
הכאב עיוור אותי כמו בפעם הקודמת וצנחתי אל הרצפה. לפי יללות הכאב שלא היו שלי הבנתי שגם הארי הרגיש את הכאב. 
אבל למה זה קורה? למה זה כואב ככה?
אך לא הספקתי לחשוב על תשובה, כי באותו הרגע איבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי הייתי מוקפת באש. הצטערתי על כך שהשארתי את השרביט שלי במגרה בחדר ליד המיטה החמה שבה אני אמורה לשכב עכשיו. כנראה שהייתי מחוסרת הכרה די הרבה זמן כי כשהתעוררתי הארי עמד מול המראה ולצידו פרופסור קווירל שמפציר בו לגלות מה הוא רואה. הארי אמר משהו על גביע הבתים אבל ידעתי מיד שהוא משקר.
"אתה משקר!" צעק עליו קווירל. "תגלה לי את האמת או שאני הורג את אחותך עכשיו! או שאולי היא בכלל תעדיף להצטרף לכוחות האופל ."
"היית מת!" קמתי וירקתי לעברו. "אני בחיים לא אצטרף לכוחותיו של מישהו שהרג את ההורים שלי! רצח אותם! אבל אני תמיד אזכור אותם!" צעקתי והוא רק הביט בי בחוסר רגש מובהק.
"ילדה חצופה ומטומטמת, ממש כמו האמא שלה! תסתובב, תן לי לראות אותה," ציווה וולדמורט מעורפו של קווירל. הוא הסתובב וציית לאדון שלו.
"אל תדבר על אמא שלי בחיים!" צעקתי.
"את לא חשבת לרגע למה את חיה? את חיה כי את לא איום בשבילי! את חיה כי רציתי להרוג קודם את הארי. אבל לא, אמא שלך לא חשבה לרגע להגן עלייך. היא חשבה שהארי יותר חשוב ממך. היא התחננה על חייה כדי שלא אהרוג אותו. אבל כשפניתי אלייך היא לא אמרה דבר!"
"אתה משקר! אני לא מאמינה לך!" השבתי, אבל זה לא היה נכון. הייתה לי תחושה שהוא מדבר אמת. לפעמים אני נזכרת בלילה ההוא. כל הזמן אני רואה את אותו אור ירוק ובוהק.
מאחורי קווירל ראיתי את הארי מנסה לחמוק משם אבל קווירל תפס אותו.
הידיים שלו שנגעו בהארי העלו עשן כאילו הן נשרפות, העור שלו התפורר לגמרי. הארי הבין במהירות את המשמעות של המעשה ותפס את קווריל. העור של קווירל, על ידי נגיעה בו, נשרף כולו אבל זה שאב המון אנרגיה מהארי, כי באותו רגע שקווירל נשרף כולו הארי התעלף. ישבתי שם במשך כמה דקות ארוכות עד שבאו לחלץ אותנו.
הדקות עברו ועברו ולא הזזתי את מבטי מהחזה של הארי, בדקתי שהוא ממשיך לנשום. אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שדמבלדור הגיע אלנו יחד עם מקגונגול, מאדאם פומפרי, פרופסור פליטיק ופרופסור ספראוט.
הם סחבו אותנו אל המרפאה שם מאדאם פומפרי בדקה אותנו וטיפלה ברון הפצוע. אחר כך היא הגישה לשלושתנו, לי, להארי והרמיוני שיקוי שינה ונסחפנו לתוך שינה עמוקה במהירות.

"נראה לי היא מתעוררת," נשמע קול מוכר.
"אולי תשתוק, רונלד ותיתן לה להתעורר בשקט!" זיהיתי את קולה של הרמיוני. נו, באמת, רק היא תקרא לרון בשמו המלא.
החלטתי לפקוח עיניים וגיליתי את שניהם עומדים לצד מיטתי.
הם סיפרו לי מה קרה ביומיים שישנתי ושהארי עדיין לא התעורר. מדאם פומפרי גירשה אותם כעבור חמש דקות בטענה שאני צריכה להתאושש. אחר כך שמעתי את דלתות המרפאה נפתחות. דמבלדור פסע לאורך החדר ועצר ליד מיטתי.
"אני רואה שהתעוררת," אמר בחיוך.
"כן, אני חושבת שלפני חצי שעה בערך. רון והרמיוני העירו אותי," השבתי לו. "מה קרה לי? למה כאב לי המצח כשוולדמורט הסתובב אלינו?" שאלתי
"קודם כל אני מעריך אותך על השימוש בשמו ויש לי הסבר פשוט למה שקרה לך," אמר והביט סביבו כאילו חיפש תשובה על הקירות. הוא היסס לרגע ואז אמר, "בינך לבין הארי יש קשר חזק כל כך שאת מסוגלת להרגיש בדרך לא טבעית דברים שהוא חווה. תראי, להארי יש צלקת במצח שנגרמה על ידי קללה שנשלחה אליו וכנראה הכאב שהוא מרגיש נועד כדי להרתיע על בואו של וולדמורט," סיים בפשטות.
"אבל-" רציתי להגיד משהו אבל הוא מיד עצר אותי בתנועת יד שמסמנת שהארי עומד להתעורר.
מדאם פומפרי נתנה לי לשתות שיקוי כלשהו בזמן שדמבדלור ענה להארי על שאלותיו. לא הקשבתי לשיחה שלהם והיא גם לא עניינה אותי. רק תהיה מתי אצא מהמרפאה. וכאילו קראה את מחשבותיי מדאם פומפרי שיחררה אותי ואת הארי חצי שעה מאוחר יותר כדי שנספיק לסעודת סוף השנה.
אני והארי עמדנו בפתח של האולם. לצערנו, מהאום הציצו קישוטים ירוקים וכסופים שהעידו שסלית'רין ניצחה באליפות הבתים.
רון שמר לנו מקומות והתיישבנו בדיוק כשדמבלדור התחיל לסכם את השנה. "איזו שנה נהדרת הייתה לנו!" קרא שמחה. "אני רוצה לאחל מזל טוב לבית סלית'רן על זכייתם בגביע הבתים, אבל יש להתחשב גם באירועים האחרונים."
החיוך נמחק מפניהם של הסלית'רינים והם הביטו בדמבלדור בתיעוב.
"קודם כל, למר רונלד וויזלי מבית גריפינדור מוענקות עשרים וחמש נקודות על משחק השח המשובח ביותר שנראה אי פעם בהוגוורטס," הכריז דמבלדור ושלוחן גריפינדור היה רועש מרוב שמחה. מרחוק ראיתי את פרסי מצביע לעבר רון ומתגאה שמדובר באחיו הצעיר.
"לעלמה הרמיוני גריינג'ר עשרים וחמש נקודות על חשיבה תחת לחץ," הוסיף דמבלדור והשולחן שלנו חידש את השמחה כאילו לא הפסיקה מעולם.
"עוד חמישים נקודות מוענקות לעלמה ג'יימי פוטר, שהייתה נאמנה לעצמה ולאמונותיה תחת סכנת מוות. ולבסוף, למר הארי פוטר מוענקות שישים נקודות על אומץ וגבורה יוצאת דופן," אמר דמבלדור. דין הכריז שעכשיו גרקיפינדור וסלית'רין בתיקו.
"כן, מר תומאס, זהו אכן תיקו," אישר דמבלדור את דבריו. כולם שתקו והביטו בציפייה על הגביע. על פרצופה של מקגונגל, שרוב הסעודה היה מעט זועף, התפשטה הבעה שדמתה לתקווה.
"יש המון סוגי גבורה ואומץ, אבל האומץ הגדול מכולם הוא לעמוד מול חברייך ולא מול אויבך. לכן אני מעניק למר לונגבוטום עשר נקודות," הכריז דמבלדור 
כל השולחן שלנו קפץ בשמחה. נוויל נראה מאושר והמום שכל האנשים שהקיפו אותו טפחו על כתפיו וצווחו מרוב שמחה.
"לדעתי צריך להחליף את הקישוטים. לא כך?" שאל דמבלדור בחיוך תוך כדי מחיאות הכפיים הרמות. הוא מחא בכף ידו וצבעי הדגלים והקישוטים התחלפו מירוק וכסף לאדון וזהב.
וכך נגמרה לה שנתי הראשונה בהוגוורטס. הכרתי חברים חדשים, זכיתי סוף סוף להכיר את אחי התאום ואפילו זכיתי בחבר נפש. ידעתי שדמבלדור תמיד יהיה שם בשבילי. לא משנה באיזו צרה ובאיזו שעה.

הפרק הקודם		הפרק הבא